עשרות מתושבי הקריות הפגינו הערב(מוצ"ש) ברחבת עיריית קרית מוצקין נגד זיהום האוויר במפרץ חיפה וכנגד בתי זיקוק.
התושבים הניפו שלטים וקראו לדאוג לבריאות התושבים ולהפסיק את הקשר בין הון שלטון על חשבון בריאותם של תושבי הקריות. המפגינים מפנים אצבע מאשימה גם כנגד ראשי הרשויות בקריות שלא עושים מספיק כדי לנקוט באמצעי אכיפה מול משרדי הממשלה.
בהפגנה נכחו; חבר מועצת העיר אבי רוטמן, פעילי הרוח החדשה במוצקין ובראשם צבי אבישר, תושבי העיר ופעילים מארגונים ירוקים ובראשם כפיר לוי מארגן ההפגנה שהקים תנועה חדשה במאבק נגד התעשייה המזהמת.
במהלך ההפגנה נזרקה ביצה אל עבר המפגינים שעמדו בשדרות גושן, שפגעה באחת המפגינות. (רותם כבסה)
"תתעוררו"
ביום שישי פורסמה בהד הקריות כתבה עם לוי בכותרת "תתעוררו".
עד לפני כמה חודשים השתדל לוי להיות אדם סופר פרטי השומר על פרטיותו בקנאות גדולה, אך השתתפות בהפגנה מול ביתו של השר משה כחלון גרמה לו לשנות את דעתו ולהתגייס לעמוד בחוד החנית של התושבים הקוראים לראשי הרשויות לצעוק את צעקת הזיהום במשרדי הממשלה בירושלים. הוא וחברתו למאבק רקפת אמסלם החליטו להתמקד קודם בראש עיריית קרית מוצקין חיים צורי אבל אומרים, שתורם של כל ראשי הרשויות יגיע.
לוי (39) מתגורר בכלל בקרית טבעון, נשוי ואב לשני ילדים בני 6 וחצי ושלוש וחצי. לפרנסו הוא עובד בחברת ביו טכנולוגית בגליל ובמקביל הוא דוקטורנט לספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה.
"כשאני חושב על זה אני גר בטבעון חמש שנים, אבל לפני כן עשיתי סיבוב ברדיוס כמעט מלא סביב המפעלים, בכל חיי", הוא מסביר. לוי נולד בכלל בכרמל, אך בגיל שנה עברה המשפחה להתגורר בקרית חיים מזרחית ובהמשך עברה להתגורר בקרית חיים המערבים, כחצי קילומטר מחוות המיכלים. כשהיה בן 16 עברה המשפחה להתגורר בנשר, ולאחר הצבא התגורר בדירות שכורות בחיפה, עד שלפני כחמש שנים רכש עם רעייתו בית בקרית טבעון.
"עד לפני כמה חודשים ידעתי ברקע של המחשבות שלי שאני חי בתוך ענן רעיל", הוא מספר. "הייתי נוסע בקו 51 מקרית חיים לחיפה כילד והיינו סוגרים את החלונות כשעברנו במפרץ חיפה ליד הריחות האיומים. כולם אמרו שזה מה יש, אנו חיים פה, יש מפעלים, אף אחד לא דיבר על ההשלכות, פשוט סגרנו את החלון והמשכנו הלאה".
מיתוג של עיר עם סרטן
לפני מספר חודשים התבקש לוי, על ידי כמה מחבריו הפעילים בנושא זיהום האוויר במפרץ להגיע להפגנה שהתקיימה בחוף הכאמל בחיפה. "יצאתי להפגנה ופתאום קלטתי מאות אנשים, שעשו מאמץ, יצאו בשבת מהבית וצעדו אלף מטרים, כי אכפת להם. להבדיל מכל האנשים שאני מכיר, הם לא קברו את הראש בחול וסתמו את האף ומשהו בעשייה הזו ממש ריגש אותי. אמרתי לעצמי שגם אותי הנושא מטריד, זה תמיד הפריע אבל אף פעם לא עשיתי שום דבר".
השלב הבא היה השתתפותו במשמרות המחאה שנעשו מול ביתו של שר האוצר משה כחלון במרכז הכרמל. "הצטרפתי באופן לא רשמי למגמה ירוקה, הגענו לכחלון הביתה ועם מגפון דרשנו שיעצור את הרחבת בז"ן. הגענו יום ועוד יום עד שבשלב מסוים המשטרה נלחצה. באחד הימים הגענו 15 איש למקום וקצין משטרה שאל מי האחראי ואמרתי שאני. אמר לי שאנחנו לא יכולים להיות שם בכלל, או שנלך או שיעצרו אותנו. להרגשתנו, הדרישה הזו שלא נפגין מול הבית שלו באופן גורף מבלי להיכנס איתנו לאיזו בדיקה, פשוט איסור מוחלט, הרגיש לנו לא הגיוני ואולי אפילו לא חוקי והחלטנו להמשיך. אחרי 5 דקות נעצרו 3 ניידות, ניגש אותו קצין, מבלי לדבר, הצביע עלי ועל עוד בחורה שהוא זיהה כלידרים. מבלי שום דין ודברים פשוט שלפו אותנו מהמפגינים והכניסו אותנו לניידת. אני לא התנגדתי אבל היא התווכחה ובאיזה שלב הקצין הכניס לה אגרוף דחף אותה בכוח לתוך הניידת".
יחד עם לוי נעצרה פעילת מגמה ירוקה ליהי שחר ברמן והשניים נלקחו לתחנת המשטרה, כשלוי מוגדר כמעוכב וברמן מוגדרת כעצורה על תקיפת שוטרים.
"לקחו שני דוקטורנטים מאוניברסיטת חיפה והטכניון, חנונים לחלוטין והכניסו אותם לסרט של לילה במשטרת חוף. היינו שם 5 שעות, אני בחרתי, בעצת עו"ד שלי לשמור על זכות השתיקה, כי הטענה היתה שהמעצר הוא בלתי חוקי ואין כל עילה להשאיר אותי במעצר. הם החליטו שבגלל שאני לא משתף פעולה לשנות לי את הסטטוס לעצור, עד להבאה בפני שופט בבוקר. בשלב מסוים קרא לי הקצין לשיחה ואמר שזכיתי מן ההפקר ואני משוחרר. התברר לי שנוצרה המולה מאוד גדולה בחוץ סביב המעצר, ח"כים התקשרו למשטרה, התקשורת, כנראה הופעל הרבה מאוד לחץ ואכן שחררו אותנו, תוך שאנו מקבלים צו הרחקה מהבית של כחלון למשך 14 ימים".
משהו בסיטואציה של המעצר גרמה ללוי להבין שהוא נכנס לעניין המחאה עד הסוף. "מבחינתי זה היה אירוע מכונן, קלטתי שאני כאזרח שומר חוק, שיוצא ועומד מול בית של נבחר ציבור שלי, באופן חוקי לחלוטין ומביע את המחאה שלי, על כך שהוא מאפשר לבז"ן להרעיל אותי, הסיטואציה הזו שנתפסה בעיני הכי לגיטימית לדרוש שינוי, במדינת ישראל היא לא נורמטיבית. כשאותו בעל שררה מפעיל את המשטרה כמעין חברת שמירה פרטית, כי הוא לא מעונין שאפריע את מנוחתו והמשטרה תוכל לטרטר אותי בין אם זה נעשה באופן חוקי ובין אם לא".
לוי החל לחקור את כל נושא הזיהום והתכניות הגדולות העומדות על הפרק, ביניהן התכנית להרחבת בז"ן, הקמת חוות המיכלים במתחם קרקעות הצפון ושלל התכניות. "בין השאר למדתי שהמפעלים אמנם מזקקים דלק, אבל רוב החומר נועד ליצוא, חלק גדול מהתרעלה שאנו נושמים נובע מהניסיון של בעלי ההון לעשות מאות מיליונים על חשבון הבריאות שלנו וללא שום חיוניות תשתיתית לתושבי מדינת ישראל. הבנתי שיש פה עוולה נוראית שמתרחשת, מאות אלפי חולים בנפת חיפה מסרטן ואסטמה, מתים בהמוניהם ואין פוצה פה. מדובר בסדרת מפעלים שהוקמו בשנת 1935 על ידי המנדט הבריטי כשלא היו כאן שכונות, רק מפעלים. בהמשך ממשלת ישראל אפשרה בניית שכונות צפופות יותר ויותר, בסמיכות מסוכנת למפעלים והתושבים לא הבינו ועד היום לא מבינים, שהם חיים בענן של רעל. נוצר מצב שהתושבים, במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע במשך 80 שנה נושמים רעל".
לוי גם הבין ששלל המחקרים שנעשו לאורך השנים לא מתקבלים באופן שיטתי על ידי המשרדים הממשלתיים ונפסלים בכל פעם על ידי סיבה אחרת. "הקשר בין הרעל לתמותה הוא לא פיקציה. משרד הבריאות קבע מפורשות שיש קשר סיבתי ישיר בין הזיהום החיפאי להיקף התחלואה, הגדול בהרבה בסרטן ובאסטמה בנפת חיפה. המשמעות של זה היא שיותר מ-1500 איש בשנה בקריות וחיפה מאובחנים כחולי סרטן כתוצאה מהזיהום והציבור, עד לאחרונה שתק".
כאדם צעיר בעל משפחה הנמצאת בתחילת דרכה מבין לוי את אילוצי החיים, הקשיים בפרנסה ושאר הנסיבות איתם מתמודדות רוב המשפחות במדינת ישראל בכלל ובמפרץ חיפה בפרט, אך הוא מציף בעיות נוספות שעלולות לצוץ. "הברירה של אדם נורמטיבי היא לסגור את האף והעיניים לקבור את הנושא בחול ולא להתעסק בו. הרבה אנשים מחזיקים או שוכרים דירה ואם וכאשר תתגבר התודעה הציבורית, ערך הנדל"ן עלול לצנוח כי תיוג של עיר שקשורה ומושפעת מזיהום האויר, ערך הנדל"ן בה ובמקביל גם ערך תשלומי הארנונה".
למרות טרדות חיי היומיום, אומר לוי שהציבור מתחיל להבין שהבעיה לא תעלם אם יסגרו את העיניים, להיפך, היא תתגבר. "לראייה, התכנית האחרונה של ממשלת ישראל הייתה שבז"ן תגדל ב-300 אחוזים ובמקביל תיווצר תכנית להפיכת חיפה למעצמה פטרוכימית הרבה יותר גדולה מהיום. על הפרק עומדות סדרת תכניות שכל אחת מהן קשורה באופן ישיר אחת לשניה".
לוי מדבר על התכנית להרחבת בז"ן, על תכנית קרקעות הצפון, על הקמת מסוף הדלקים הענק בנמל, על הקמת צנרת ענקית שתחבר בין הנמל לבז"ן ורכבת העמק שאמורה הייתה לשרת את תושבי חיפה והעמקים, אך לדבריו מטרתה העיקרית היא להעביר נפט דרך ירדן ומדינות ערב לאירופה.
"משמעות כל התכניות היא שחיפה עומדת להתחיל לזקק הרבה יותר נפט ולא בגלל שישראל זקוקה, אלא בגלל שתשלובת בז"ן והמפעלים הפטרוכימיים הצליחו ליצור נוסחה של יצוא נפט לאירופה בהיקף עצום. בז"ן מייבאת כמות אדירה של נפט, מזקקת אותה ויותר מ'80 אחוזים מהדלק שיוצא מהזיקוק, מגיע לחול. חיפה הולכת להפוך להיות מפלצת פטרוכימית שמייצרת את כל היצור לחול וזה עומד לפגוע הרבה יותר בתושבים. זה משהו שהתקשורת לא מסקרת באופן אינטנסיבי, התושבים ברובם לא מודעים לתהליך הזה שעומד להפוך את התעשייה להרבה יותר מסוכנות הרבה יותר רוויות מוות וזה חייב להיעצר".
בשלב מסוים הגיע לוי למסקנה שהדרך היחידה להתמודד עם תכניות הרחבה ואותה מפלצת שעומדת להתרחב, היא לרתום את ציבור התושבים לעזרת המלחמה בנושא. "מיליון בני אדם חיים פה ובבטנם חי סרטן פטרוכימי והמשמעות היא שאין כל הגיון של קיומם מפעלים רעילים בתוך אוכלוסייה. הדרך ההגיונית היא לא לפנות את התושבים אלא את המפעלים. יבואו מתנגדיי ויגידו שהמפעלים הם המפרנסים של תושבי חיפה ועדיף לנטר את המזהמים, לשפר את הבקרה ולדאוג לצמצם את התרעלה ולבקר אותה, לשמור אותה בסטנדרטים מחמירים של אירופה. הם שוכחים שבאירופה אין סרטן פטרוכימי בלב אוכלוסייה ושם הסטנדרטים הרבה יותר חמורים ולכן הזיקוק בחיפה יותר זול ומשתלם מאשר זיקוק בכל מדינה מתוקנת. הזיקוק בחיפה משתלם כי בעלי ההון מייצאים כמויות אדירות של דלק. היות והגורם שמנטר את בז"ן זה בז"ן, מכשירי הניטור שנמצאים במתחם מתופעלים על ידי בז"ן והגורם שמבקר אותם הוא המשרד להגנת הסביבה שנסמך על הנתונים שלהם. כל הטענות של בז"ן חסרות כל שחר, כי הסטנדרטים לא יכולים להיאכף בהיעדר מצב ניטור. בעלי ההון מנטרים את עצמם ומדווחים למשרד להגנת הסביבה ובמקרה הכי טוב הקשרים ביניהם מפוקפקים".
"אנשים חולים ומתים בחיפה"
לוי מצביע על בעיה נוספת של המלחמה בזיהום והיא העובדה שמפרץ חיפה כולל כמה רשויות מקומיות הממוקמות בפריפרייה של מדינת ישראל. "אחת הבעיות של כל הזיהום החיפאי היא העובדה שמדובר בחיפה, בקרית אתא, בקרית מוצקין, קרית ים וקרית ביאליק ולא במדינת תל אביב. אנחנו הפריפריה וההתייחסות של מדינת ישראל לפריפריה היא שולית ומזלזלת ולא לוקחת את היקף החומרה בכל הרצינות. אלפי אנשים חולים ומתים בחיפה והממשלה מייצרת שקט תעשייתי ופוסלת באופן סיסטמתי כל מחקר או בדיקה מקצועית שיוצרת קורלציה בין הזיהום לתעשייה. כל מחקר שמתפרסם ומצביע על קשר בין הזיהום לתעשייה נפסל על ידי המדינה, בטענה זו או אחרת".
ארגון חדש נולד
כשהחליט לוי שהוא לוקח את כל נושא הזיהום תחת חסותו, החליט להיפרד מארגון מגמה ירוקה ויחד עם אמסלם, הבינו שהדרך היחידה להתמודד עם מאזן הכוחות היא לרתום את הציבור ולהפעיל לחצים על מקבלי ההחלטות.
"הציבור הקרייתי צריך ויכול לצאת לרחוב ולירושלים, להפגין ולהפגין עד שהממשלה תבין שאנחנו לא פח הזבל הפטרוכימי של המדינה. התחלנו סדרת הפגנות מול הקריון כדי לחשוף את הנושא ולהסביר לעוברים ושבים את הזכות הדמוקרטית שלהם. בשלב מסוים הגענו למסקנה שהדרך האפקטיבית להגיע למקבלי ההחלטות היא באמצעות הפעלת ראשי הרשויות ולמה? אנחנו אמנם פריפריה, אבל ראשי הרשויות מאוד חזקים ויש להם את התשתית להניע את מקבלי ההחלטות ולו רק מחשש לפגיעה אלקטורלית".
בניגוד לארגונים הירוקים שקמו בשני העשורים האחרונים, הדרישה של הרוח החדשה היא חד משמעית: פינוי של כל מפעל מזהם בחיפה. "בניגוד מוחלט לכל הדרישות שהיו בעבר על ידי ארגונים רכים שהתמצו בבקרה, צמצום, פיקוח, ניטור ובדיקות, אנחנו הולכים עד הסוף, דורשים שהמפעלים המזוהמים יפונו באופן מוחלט מהמפרץ. יגידו המתנגדים שזו הזיה, כמו שאמר אלי דוקורסקי. אנחנו יודעים שיש אלפי מאות תושבים שמועסקים במפעלים האלה, אבל צריך לזכור שגם אם מדובר בעשרת אלפים תושבים, הפרנסה הזו אומנם מקיימת את המשפחות, אבל מרעילה מדי שנה 850 אלף תושבי חיפה והקריות".
התנועה של לוי ואמסלם דורשת שבמסגרת הפינוי תוקם תכנית ממשלתית לפיצול שיקום והסבה מקצועית של כלל עובדי הפטרוכימיה, מתוך מחשבה לא להשאירם בחוסר כל. הם דורשים מהממשלה ליצור תכנית פיצוי לכלל העובדים ושהממשלה תיצור פינוי בינוי למפעלים, לפנות אותם ובמקביל ליצור פלטפורמה במסגרתה הממשלה תתמרץ תעשיות נקיות לקום תחת המזהמות. "מדובר בתכנית יקרה, אבל בריאות של 850 אלף תושבי חיפה והקריות יקרה הרבה יותר, גם מבחינה ערכית וגם מבחינת עלויות התברואה שנובעות כתוצאה מהזיהום. המדינה משלמת מיליארדים כל שנה על ההשלכות הבריאותיות כתוצאה מהזיהום. אם אותם מיליארדים היו מופנים לתכנית פינוי בינוי למפעלים, היינו יכולים לשקם את חיפה לחלוטין. הפינוי חייב להיות חכם, חייבת להיערך בדיקה לחיוניות תשתיתית למדינת ישראל, לא לבעלי ההון, אלא לציבור. מפעל פטרוכימי שמרבית התוצר שלו משמש לשימוש ישראל ואין אלטרנטיבה, יפונה לאזור מבודד כמו הנגב לדוגמא, יוקם מחדש אבל בסטנדרטים שלא ייצרו אפקט מזהם. לחילופין לסגור מפעלים שהתוצרים שלו לא נדרשים לכלכלה הישראלית".
אמסלם ולוי מתחייבים לא להיעלם, כי לדבריהם רוב ההפגנות שנעשו עד היום לא היו עכביות והיו הפסקות גדולות בין הפגנה אחת לשניה. "אנחנו מבינים שיש צורך משמעותי לעורר את תושבי המפרץ", מסבירה אמסלם, "הרדימו את האנשים כל כך הרבה שנים ויצרו מיסוך שעוזר להרוג את האנשים. כוח של אנשים יכול מאוד לעזור".
אמסלם נרתמה למאבק לאחר שבעלה חלה בלוקמיה בגיל 30 ומאז הוא מתמודד עם המחלה. "כשהגעתי למחלקה האונקולוגית ברמב"ם הבנתי את גודל האסון, כמות מטורפת של חולים מבוגרים וצעירים והבנתי שמשהו לא נורמלי. אחרי שהצלחנו להציל אותו הבנתי שנדרשת גם פעולה למען אחרים, כי זה לא יכול להיות. ככל שאני נכנסת לעניין אני מזדעזעת מעוצמת הקשרים והשחיתות הכל כך מסואבת וגדולה שזה ממש מפחיד. נבנתה כאן מפלצת מטורפת ואני לא יודעת איך זה ישתנה, המדינה תצטרף לעשות מעשים גדולים, אבל הכל יתחיל מהציבור שיצטרך לייצר מציאות חדשה. מבחינתי זה מותו של המוסר ולא רק שהוא מת, גם אי אפשר להחיות אותו". (כתבה: הילה מלמד)
