בסטודיו צנוע בקרית מוצקין מקבל נעמי מורדו אזולאי את הילדים והמבוגרים המגיעים אליה ללמוד ציור. אחרי חמש שנים במערכת החינוך כמורה לאומנות, היא הבינה שהדרך לחנך ילדים ליצירה היא אחרת, אומרת אזולאי: "בהוראה לא צריך לדחוס"
מורדו אזולאי (62) מקרית ביאליק נולדה בכלל בקיבוץ ברור חיל, שבחבל עזה, כבת בכורה למשפחה בת ארבעה ילדים. אביה נולד באלכסנדריה ואימה במרוקו. שניהם עלו לארץ מסיבות אידיאולוגיות וציוניות והכירו בקיבוץ תל יוסף. באותו קיבוץ נולד הגרעין שמאוחר יותר הקים את קיבוץ ברור חיל.
"הייתי ילדה מאוד פעילה חברתית, מעין טום בוי. הייתי בצופים המון שנים, תמיד לקחתי חלק בוועד הכיתה או וועדת קישוט. נולדתי בפורים וזה החג שלי, תמיד עשיתי את התחפושות הכי יפות. נולדתי בתקופה קשה יחסית, בה הסתכלו על אשכנזים או ספרדים ותמיד ניסיתי לגשר על הפערים, כי הבית שלנו תמיד היה בית פתוח וזה מה שניסיתי לשדר מבחינה חברתית".
אף אחד לא היה הולך לחוג ציור
כשהייתה רק בת שנתיים החליטו הוריה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לצפון. "באותה תקופה נרצחו הרבה מהחברים של הורי ואמא שלי נלחצה מזה. הציעו להם או לעבור לחבל כורדני או לקרית שמונה, אז ההורים שלי החליטו לעבור לקרית שמונה, נפלו מהפח אל הפחת, מהפגזים האלה לפגזים האלה. בקרית שמונה הייתה הילדות והיו החיים שלי. כשגדלים בעיר כזו, עיר מדהימה מבחינה חברתית, היה את הקטע של הטובים ושל העולים החדשים שבאו אחר כך ואז נוצר הפער החברתי. אצלנו בבית לא היה קיים הדבר הזה, ההורים שלנו חינכו אותנו להיות פתוחים לכולם וכך תמיד הבית היה פתוח, תמיד היו אצלנו ערבי כיתה, אבא שלי היה ראש שבט הצופים במשך 27 שנים, תמיד הילדים ידעו לבוא לנעמי הביתה ואני, תמיד הקפדתי להזמין את העולים החדשים ממרוקו, כדי לנסות לערב אותם מבחינה חברתית".
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מתעסקת באמנות, תמיד מציירת, תמיד יוצרת. "מאז ומתמיד אני זוכרת שיצרתי לעצמי דברים, תחפושות או דברים אחרים בבית הספר, תמיד ניסיתי לשכלל את עצמי. בשיעורי ציור הייתי כועסת שהמורה מבזבזת לי את הזמן על תלמידים שלא רוצים ללמוד את הציור. בפריפריה, כילדה, אף אחד לא היה הולך לחוג ציור, מי הלך? הייתי התלמידה היחידה שלמדה ציור ואבא שלי רצה לפתח אותי. באותם ימים הייתה מכללת תל חי שעדיין לא נקראה כך, המכללה השתייכה רק לבני הקיבוצים, אבל בגלל שאבא שלי היה יועץ מס ומנהל חשבונות של תנובה, הוא הפעיל קשרים וקיבלו אותי שאלמד שם כבר בגיל 14. כל יום אחר הלימודים, הייתי נוסעת למכללה ולומדת, ככה ארבע שנים. תואר. אבל מאחר וזו עדיין לא הייתה מכללת תל חי, זה לא נחשב לתואר. מה שהכי מכעיס הוא שבגלל שנולדתי בקרית שמונה אבא שלי היה צריך להילחם כדי להכניס אותי ללמוד שם".
בגיל 17 כשנה לפני הגיוס הכירה את סמי אזולאי, בעלה. היא התגייסה לצבא ושירתה בצה"ל כמדריכת גדנ"ע. אחרי הצבא התחתנו. "תכננו להתחתן אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים והכל נדחה בחצי שנה, לא ידעתי בכלל איפה סמי נמצא".
לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, ארלט, ג'וליה ותומר, שלושתם מוכרים מאוד בקריות, ארלט מלכה היא מעצבת שמלות כלה בעלת סטודיו יחד עם בעלה מעצב השיער שון מלכה, ג'וליה לה קייטרינג ותומר, השף של מסעדת "עתיקה".
"המצב הביטחוני בקרית שמונה היה מאוד רע. אני לימדתי ציור ואמנות בבית הספר תל חי וסמי שהיה שחקן כדורעף, יצא קיץ אחד לטורניר בסקנדינביה והייתה הפגזה רצינית של קטיושות והבית שלנו פשוט חרב. רוב הזמן הייתי בפחד אצל ההורים שלי. ארלט הייתה בת חצי שנה ואני זוכרת שאמרתי לסמי שאני לא נשארת לגור בקרית שמונה, למרות שכל המשפחה והחברים שלנו היו שם. מבחינה נפשית לא יכולתי לעמוד בלחץ הביטחוני".
בעלה חזר מחו"ל ושבוע לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בקרית ים. מורדו אזולאי החליטה לצאת שוב ללימודים ובחרה ללמוד בויצ"ו תכשיטנות וקרמיקה. בהמשך טסה להשתלמויות שונות בפריז והעשירה את הידע האמנותי שלה. במקביל, עבדה במתנ"ס בקרית ים ולימדה חוגי אמנות וציור.
עובדת עם הלב
"בשנת 1984 עזבתי את המתנ"ס והחלטתי לפתוח סטודיו משלי. מאז אני מלמדת בזכות עצמי, יש לי מספר תלמידות שכל הזמן נודדות יחד איתי, אבל הרבה מאוד תלמידים ותלמידות שלי התפתחו בכיוונים שונים ויחד עם האמנות הגיעו למקומות גבוהים. לפני חודש קיבלתי טלפון מתלמידה שלימדתי בבית הספר היסודי בקרית שמונה, שסיפרה לי שהיא מרכזת אמנות בנהריה ומחוז צפון. היא אמרה לי שהייתי כזה מקור השראה עבורה, שהיא המשיכה את הלימודים בבצלאל, הייתי מאוד מרוגשת מהשיחה הזו".
היום הסטודיו של מורדו אזולאי שוכן ברחוב קק"ל בקרית מוצקין ומדפיו עמוסים עד להתפקע בחומרי יצירה, צבעים וקנבסים. "אני אוהבת ללמד", היא אומרת, "אני אוהבת להוציא מהם את כל מה שיש בתוכם, להוציא את הסטיגמה של אנשים שאומרים שלא ציירו אף פעם. כולם יודעים לצייר, השאלה היא איך מלמדים אותם את הטכניקה ואיך מוציאים מהם את הכישרון. אני עוזרת לסטודנטים להכין תיקי עבודות לכל מיני מגמות של עיצוב ואדריכלות, מלמדת ילדים צעירים שרוצים להיבחן לבית הספר רעות לאמנויות, פשוט צריך לדעת לתת להם ביטחון, לא משנה אם זה ילד או ילדה. אני לא עושה ומכינה עבודה לשום ילד, אני פשוט יושבת לו על הלב, מחממת להם את הלב ונותנת להם את האמון, נותנת להם להבין שהם יודעים לצייר וכשזה קורה והם מציירים את הציור הראשון, הם לא מאמינים שהצליחו לצייר את הדברים האלה".
היא עוצרת את שטף המילים רק כדי לספר לי על תלמיד שלה, ילד בן 12, שיש לו קצת בעיות התנהגות, אבל כשהוא מצייר, זה כאילו הוא מנצח על קונצרט. "הוא קצת מזכיר לי אותי כשהייתי קטנה", היא אומרת. "אני עובדת רק בקבוצות קטנות, כי אני רוצה לתת יחס אישי לילדים, אחד אחד. אם הקבוצה המונית, אולי המורה מרוויחה הרבה, אבל היא לא מעבירה את המסר כמו שהיא רוצה. יכלו להיות לי כבר ארבעה בתים, אבל אני עובדת עם הלב. כשאני רואה ילד שמתקדם יותר, אני מתייעצת עם ההורים ושואלת אם הם מוכנים להעביר אותו לקבוצת גיל בוגרת יותר. אני מעלה אותו כיתה כדי לקדם אותו ולתת לו יותר. בקבוצה של יום רביעי יש לי את ילד בן 12, ילדה בת 9, ילדה בכיתה י', ילדה בכיתה יב' ונערה שנמצאת לפני גיוס, זו קבוצה מעורבת, אבל הם תותחים. הילדים האלה הם כמו משפחה עבורי".
יש למורדו אזולאי קבוצות של מבוגרים וגם קבוצות לצעירים, בגילאים שונים, אפילו בני חמש שלא מזמן נפתחה הקבוצה שלהם. "הקבוצה של הילדים עבדה במהלך הקיץ על עץ ונייר ועכשיו התחילו לצייר את הסתיו והאורחים שלו. הראיתי להם תמונה של נחליאלי ואני בטוחה שכל השבוע הם חשבו רק עליו. אותי הם לא ישכחו. אני אומרת להם דברים 2700 פעם עד שהם כבר אומרים לי: 'אוף נעמי' ואני יודעת שהם הפנימו. אם היו מלמדים ככה במערכת החינוך היא הייתה נראית אחרת. בהוראה לא צריך לדחוס, אם דוחסים באהבה את הבסיס, הילד יקלוט. כשמנסים לדחוס המון חומר, ממאיסים על הילד את החומר ואת הרגע שהוא נוכח ונמאס לו. מה שיוצא מזה, שהילד לא אוהב לא את השיעור, לא אוהב את המחנכת ולא את החומר הנלמד ואז הוא לא קולט כלום".
העובדה שהפכה, ברבות השנים למורה לציור, לא גרמה לה לאפסן את המכחולים לשנייה. יש לה בבית חדר אחד שכולל בתוכו כ- 300 ציורים שלה. היא מציירת הכל, החל מאבסטרקטי, דרך נופים דמויות ואפילו יודאיקה. מדי פעם היא מציגה בתערוכות, האחרונה הייתה לפני שנתיים ב'הבימה' ובינואר הקרוב תציג ברעננה. מבקשים ממני הרבה להשתתף בתערוכות, אבל אני מציירת על קנבסים גדולים וברגע שמבקשים ממני להציג, אני מוכנה, אבל זה אומר שאני צריכה לשלם עבור המקום שהתמונה לוקחת על הקיר, לשלם שכירות ופרסום. גם אם אני מתמחרת הכי נמוך בעולם, את המינימום, אצטרך לשלם למי שמארגן את התערוכה ואיפה העבודה שלי? על רעיונות לכל אחד מציורי היודאיקה עבדתי 3 וחצי חודשים".
בארץ לא מפרגנים לאמנים
אני שואלת אותה מה היא מרגישה כשהיא מציירת ועיניה מתמלאות בדמעות. קצת קשה לה להסביר במילים, אבל אני ממתינה שהיא תנסח את המשפט המדויק והיא שואלת: "איך קוראים לך, הילה? אז כשאני מציירת אני נמצאת בתוך הילה, בתוך עולם כשהוא כולו שלי. אני לא רואה כלום, לא שומעת כלום, זה אני והצבעים שלי. יכול להיות רעש מסביבי, שום דבר אני לא שומעת. אחרי שסיימתי את הלימודים בויצ"ו רציתי ללמוד עוד שנה כי לא הייתה לי אפשרות לצייר מודלים, אז נרשמתי לשנה נוספת כדי לצייר את המודלים שלהם. מי שהנחתה את החוג הייתה אחת מחברותי, שסיימה ללמוד איתי שנה קודם. יום אחד ישבתי וציירתי ולידי ישב תלמיד מעכו. אני תמיד מביאה את כל החומרים שלי, כדי שלא יהיה חסר לי כלום וישבתי וציירתי את המודליסטית, הייתי בעולם שלי, מנותקת מכולם, אפילו המורה ידעה שהיא לא יכולה לגשת אלי. זה שלידי רצה להשאיל משהו וקרא לי: 'נעמי, נעמי, נעמי'. המורה שמעה אותו ואמרה לו שייקח מה שהוא רוצה כי נעמי לא תענה לו, היא בעולם משלה. כשאני מציירת אני מנותקת, זו אהבת חיי".
מאוד קשה לה להיפרד מציורים עליהם עבדה והיא מספרת שהקושי מגיע גם מתוך העובדה שהמחיר שתבקש אף פעם לא ישקף את הערך האמיתי של הציור, מקשה עליה. "קשה מאוד להיפרד מציור, אבל אם אני נותנת, אני נותנת מכל הלב, רק היום בבוקר שלחתי ציור מתנה לחברה טובה באתונה, אם אני נותנת במתנה נתתי. לפני כמה שנים מכרתי ציור, הזמינו אותי לתערוכה והצגתי את אחד הציורים היפים שלי. באותו ציור עבדתי עם מלא טכניקות ורציתי למכור אותו במחיר מסוים כי ידעתי מה הערך שלו, לא סתם. זאת שארגנה את התערוכה טלפנה ואמרה לי שהוא לא יימכר והורידה אותי מהסכום שביקשתי, לחצי מחיר. הגעתי למצב שבתוך הנפש שלי ויתרתי והסכמתי. הגיע ערב הפתיחה, נסענו לתל אביב, אני נכנסת לתערוכה מסתכלת בתצוגה וכל הציורים היו קטנים והדפסים. הציור שלי היה היחידי שהיה מטר על מטר, ציור שמן מקורי. כל האנשים שנכנסו לגלריה, נעמדו מול הציור שלי. זה היה הציור היחיד שנמכר. הזוג שקנה אותו שילם כמעט את הסכום שרציתי, אבל בסופו של דבר, אני קיבלתי כסף ששווה ערך לקנבס ולצבעי השמן. ארלט הסיעה אותי לקחת את הצ'ק וראתה אותי נפגעת. לא אשכח את הרגע הזה, כאילו שמישהו פגע בי ודרך עלי. מאז אני כמעט לא מציגה. עכשיו הסכמתי להציג ברעננה כי אנחנו חמישה אמנים וההוצאות מתחלקות בין כולנו, מה עוד שמדובר בחמישה אמנים תותחים בארץ. התערוכה הזו באה אחרי הרבה זמן שלא עשיתי תערוכה".
היא טיפוס צבעוני, ויעידו על כך השערות האדומות ושלל הטבעות שמעטרות את אצבעותיה. היא לא בוחלת במילים ואומרת בדיוק את מה שלא תרצה לשמוע, כל עוד מדובר באמת של. "בארץ לא מפרגנים לאמנים, לא יודעים לפרגן לאמן יוצר", היא יורה. "אני יכולה להציג ציור שלי, שהגיתי את הרעיון שבו, ילדתי ויצרתי תינוק חדש שלי ואני כל כך שמחה, בתור אמן להציג אותו, אבל אז יבוא מישהו, ויגיד: "ראיתי אחד כזה בדיוק בסופר ב- 200 שקלים עם מסגרת'. אתה רוצה להשוות את היצירות שלי בציור מייד אין צ'יינה? הרי זה לא הגיוני, אני לא מעתיקה, זו יצירה אישית שלי. יכול להיות שהוא ראה משהו בסגנון, אבל לא כזה בדיוק. המנטליות הזו בארץ לפגוע באמנים, משגעת אותי. אל תקנה, זו זכותך, אבל תכבד. קשה לי עם הקטע הזה ולא רק לי, גם לכל החברים האמנים שלי".
לצייר קשה להיפרד מהציורים שלו, באותה מידה שלסופרים קשה לשחרר ספר או שיר שכתבו. מורדו אזולאי אומרת שכשהייתה צעירה יותר, הפרידה מיצירותיה הייתה קשה יותר. "היום, אולי כי אני בוגרת יותר, זה עושה לי כבוד. כשהייתי צעירה הפרידה הייתה קשה יותר, אולי היום כי אני סבתא, זה כבר עניין של כבוד, זה מכבד אותי אם מישהו קונה את היצירה שלי, זה מכבד אותי לחשוב שהיצירה שלי נמצאת יום יום בבית של מישהו. אפשר להיכנס אלי לגלריה ולקנות או שאפשר גם להזמין משהו באיזה סגנון שיתאים לו. מעבר לזה יש לי קטלוגים של הציורים שלי עם מידות ואני יכולה לספק, הכל נמצא אצלי בבית".
10 קטנות:
מודל להשראה: "סבא שלי מצד אבא, היה סבא מיוחד, גרפיקאי ודפס ביוון, למרות שגם אבא שלי צייר אבל סבא שלי היה מקור ההשראה הכי גדול".
דרינק: "וודקה או ויסקי".
צבע: "אדום".
מה לא תאכלי אף פעם: "וואסאבי".
מה לא יודעים עליך: "שאולי מאז שנולדתי אני מפגינה כוחניות אבל שברירה כמו עלה נידף ברוח".
תיאטרון או קולנוע: "קולנוע".
כדורגל או כדורסל: "כדורגל".
אמונה תפלה: "כשאני מאבדת משהו, אומרים להפוך כוס ואז למצוא".
כלב או חתול: "חול".
מה הדבר הראשון שאת עושה בבוקר: "מסתכלת מה השעה ומדליקה את הקפה קודם כל".
