מעטים יודעים שמיטב הסופרים בעולם מגיעים לקו הגמר במועמדות לפרס היוקרתי "מאן בוקר" בו זכה דויד גרוסמן על ספרו "סוס אחד נכנס לבר". בשנה שעברה אחת המועמדות הייתה אלנה פרנטה, סופרת אנונימית שמשתמשת בשם ספרותי, שהטרילוגיה שלה על סיפורי נאפולי היא אחת מיצירות המופת של המאה הנוכחית. סיימתי לאחרונה את קריאת הספר השלישי שלה, "אלו שנשארו ואלו שעזבו" ונשארתי בפה פעור.
פרנטה היא סופרת מרתקת, שלוקחת את החומרים הכי בסיסיים – שכנות, ילדות, משפחה, עוני ועושר, נשים וגברים – והופכת אותם לרומן מרתק, סוחף ומדהים. אם היא לא זכתה וגרוסמן כן, אז גרוסמן הוא גדול לפחות כמוה.
גרוסמן, מעבר להיותו סופר מוכשר, הוא איש פוליטי שנלחם נגד המשך הכיבוש הישראלי בשטחים. אפשר לא להסכים איתו, אבל אם ראש ממשלה מוצא לנכון להתקשר למאמן הפועל באר שבע ולברך אותו על ניצחון בחו"ל, אותו ראש ממשלה צריך להתעלות ולהרים טלפון לגרוסמן ולא לפרסם איזה פוסט צמחוני בפייסבוק. מסתבר שבנימין נתניהו לא מסוגל להבדיל בין תרבות נטו ובין פרקטיקה פוליטית. אצלו הכל פוליטי וזה חבל, כי נתניהו, יש כמוהו כנראה כמה וכמה מנהיגים בעולם, וגרוסמן, כנראה יש רק אחד.
קפטן סטיב
רק מעטים שמגיעים לבית המכס בעיר התחתית בחיפה ועוברים בסמטת "קפטן סטיב", יודעים מי האיש.
קפטן סטיב היה אחת הדמויות המרתקות בדברי ימי ההעפלה של מדינת ישראל. אסטבן הרננדורנה סוביאגה היה ספרדי באסקי שבגיל 22 הפך לרב חובל בצי הספרדי והיה מפקד של ספינות הרפובליקה שנלחמו בפאשיסטים של פרנקו במלחמת האזרחים. לאחר המלחמה הוא ברח עם משפחתו למקסיקו, בהמשך חזר לאירופה, הפליג בצי הצרפתי וב-1946 גויס על ידי המוסד לעלייה בפיקוד שאול אביגור ויהודה ארזי למשימות פיקוד בים של אוניות מעפילים.
קפטן סטיב היה קשור בארגון ובמסע של האוניות "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות" לישראל. האוניות הפליגו דרך בורגס בבולגריה והעלו אלפי מעפילים מרומניה בדרכם לארץ. בים השחור עלו על האוניות חיילים בריטים לא חמושים, בעסקה שרקח דוד בן גוריון שחשש מהטבעת הספינות. האוניות הפליגו לקפריסין ושם שהו המעפילים במחנות מעצר עד הקמת המדינה.
רבים מאנשי הצוות באוניות היו באסקים ומתנדבים אמריקאים. קפטן סטיב קשר את גורלו במדינת ישראל, חי בארץ, הפליג בצי הסוחר הישראלי ובנו ונכדו גם הם המשיכו בדרכו בצי הסוחר. האונייה האחרונה שעליה פיקד הייתה המכלית "חיפה" שהפליגה בקו לאלבניה בתחילת שנות ה-60. הסמטה הקטנה בעיר התחתית מספרת על אדם מיוחד, שידע לגייס קציני ים באסקים לעזרת מדינת ישראל, ויש האומרים כי את השיר "נאום תשובה לרב חובל" כתב נתן אלתרמן בהשראת דמותו של הלוחם, המפקד ואיש המצפן והמצפון קפטן סטיב.
מלחמת הגושים
עכשיו, שנגמר הפסטיבל של הפריימריס בעבודה, צריך לראות שם לאן הולכים.
מי שחושב שנתניהו, כחלון ולפיד לא מודאגים – טועה. הם בלחץ מהשינוי הדרמתי במפה הפוליטית, אבל הם לא פראיירים והם ייאבקו קשות על כל מנדט.
הסיכוי של גבאי לקחת שלטון תלוי בהמון משתנים. קשה מאוד לפורר את גוש הימין, ועוד יותר קשה להעביר אנשים מהליכוד לעבודה. הקרב שלו הוא סיזיפי, מבית לבית, ונדמה לי שלגבאי מצפה עבודה כמעט בלתי אנושית. היתרון היחסי שלו לעומת יושבי ראש אחרים, זה שכולם בעבודה מבינים שגבאי יצר אותם מחדש, הפך אותם לרלוונטיים ובלעדיו הם אבודים. עוד יתרון יחסי, הוא שאי אפשר יותר לומר מפלגה מושחתת על העבודה ו"מושחתים נמאסתם". זה היום מופנה לפרוזדורי השלטון.
גבאי יילך על הראש של נתניהו, אין לו ברירה. הוא יחפור ויחפור בפרשות השונות, וגם אם נתניהו לא יחובר פוליטית, ינסו להדביק לו תדמית של מושחת, כזה שכולם סביבו אכלו ושתו ורק הוא לא ידע, לא ראה, לא שמע ונשאר צמחוני. המשחק הוא תדמיתי ולא משפטי.
ויש עוד דבר. נתניהו שועל בחירות ותיק שישלוף קלפים חדשים וישתמש באסטרטגיית ההפחדה הידועה שלו, וגם החרדים יילכו איתו כי הוא ייתן להם כל מה שירצו. הקרב יהיה מעניין. המשימה של גבאי היא להגיע לבאר וגם להקים ממשלה. האם הציבור יבין את המסרים שלו והאם ירצה לקנותם? אני בספק גדול.
פעם הייתי בג'סי כהן בחולון עם צ'רלי ביטון. צ'רלי אמר לאנשים: "תצביעו לרק"ח, תעשו בלאגן וייתנו לכם הכל מהעירייה". האנשים לא הבינו את המשחק הפוליטי, המשיכו להצביע באופן מסורתי ונתקעו בשכונה באופן מסורתי. האם המסורת תישבר? ימים יגידו.
