רוב הפרשנים הפוליטיים בטוחים שבנימין נתניהו מבלף. אין לו שום רצון ללכת לתהליך מדיני, הכל דיבורים כדי לייצב קואליציה ולהרחיק את הכותרות מ"בית הקלפים" ברחוב בלפור. ומה אם הפרשנים טועים? אולי נתניהו, בשנתו העשירית כראש ממשלה, החליט שהגיע הזמן ללכלך את הידיים ולעסוק בתהליך המדיני שנקרה בפניו? אולי, בהפוך על הפוך, הכנסת ליברמן לממשלה ותחזוק הקשר עם הרצוג הם מהלכים מייצבים לקראת תהליך מדיני אפשרי?
כולם, מאחרון הפרשנים בתקשורת ועד חברי הכנסת עצמם, בטוחים שהם פיצחו את סודות נתניהו, את הדי אן איי שלו ובעיקר את מניעיו הנסתרים. אז גם אני מצטרף לעדת "המומחים" בלירה ונותן לכם את הזווית שלי. נתניהו רוצה להיות נשיא המדינה בעוד חמש שנים. הוא יודע שהדרך לבית הנשיא עוברת דרך מהלך מדיני חובק עולם וארץ, החליט ללכת על זה בגדול ובונה תשתית קואליציונית ראויה לקראת התהליך. ההצהרות שלו ושל ליברמן על מדינה פלסטינית הן בלוני ניסוי חיוביים, ומתחת לשטח כבר יש מגעים חשאיים לקראת הכנת הקרקע. אם יצליח, כולנו נרוויח. אם ייכשל, התיק ייפול על הפלסטינים. כך או כך, נתניהו מתחיל לזוז לכיוון כלשהו – תזכרו את זה טוב. אני הראשון שזיהיתי את התהליך. אם הוא ייכשל ולא יהיה נשיא אחרי ריבלין, הוא יצטרך להחזיק כרטיס אשראי פרטי משלו, וגם זאת סיבה ראויה להתחיל לזוז.
