fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שיר הנזון: "הקשיים הם אלה שבנו אותי"

שיר הנזון צילום ברמן
שיר הנזון צילום ברמן

 

"אני קמה כל בוקר לקרבות קטנים ומנצחת. עצם זה שקמתי בבוקר עם חיוך והסתכלתי על הרגליים שלי ואמרתי שאני אוהבת מה שאני רואה מבחינתי זה ניצחון. אני לא מעלימה קשיים ולא מתביישת לבקש עזרה". שיר הנזון בת 19 מנתניה, סובלת משיתוק מוחין מלידה ובקרוב תתגייס לגלי צה"ל. בימים אלה היא יוצאת למאבק למען הנגישות לאנשים עם מוגבליות, ובעיקר לטובת התאמת תאי מדידה נגישים בחנויות הבגדים. המסר שלה: למרות המוגבלות אפשר להיות מאושרים ולהצליח.

שיר הנזון צילום ברמן
שיר הנזון צילום ברמן

"סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה ובעוד חודש וחצי אתגייס לגלי צה"ל. אני בחורה שעושה את המסלול שעושה כל בחורה בגילי: תיכון, צבא, חברים ואפילו אהבה. אבל כשאני מגיעה לקניון, בעלי החנויות מחליטים שאני לא אעשה את אותו המסלול ולא אוכל למדוד בגדים בחנויות שלהם. הסיבה היחידה לכך היא שנולדתי עם שיתוק מוחין ואני זקוקה לתא נגיש כדי להתלבש באופן עצמאי וברוב החנויות פשוט אין כזה. בכל פעם שאני מגיעה לחנות שאין בה תא נגיש אני נאלצת לוותר על הבגד שאהבתי או יותר גרוע מזה לבקש ממישהו שיעזור לי להתלבש. הסיטואציה הזו שבה נמנעת ממני עצמאות בסיסית כל כך גורמת לי להרגיש את המגבלות שלי, להתבייש בהן ולהפר את המוטו שלי – להיות כמו כולם".

זהו חלק מפוסט בפייסבוק דרכו הכרתי את הנזון. התרשמתי מהפתיחות שלה, מהביטחון ומהכוח שיש לה להיאבק לשיוויון. הנזון נפגעה בעת לידתה מחוסר חמצן ומאז היא סובלת משיתוק מוחין המשפיע מחוסר שיווי משקל, בעיות במוטוריקה, קושי בהליכה למרחקים וגם פעולות כמו להתלבש לבד או לחתוך עגבנייה שהן פעולות בסיסיות וטריוויאליות בשביל כל אחד, לה זה קושי, אתגר ולעיתים אף בלתי אפשרי.

"אני יודעת שאני לא היחידה שזה קורה לה. זה קורה כמעט לכל בעל מוגבלות שאני מכירה", מוסיפה הנזון, אני מספרת את זה לא כדי שתרחמו עליי ועל בעלי מוגבלויות. תאמינו לי אנחנו שלמים ומאושרים אני מספרת את כדי שתעזרו לנו להרגיש שווים".

חוגגים אהבה שיר ועמית צילום עצמי
חוגגים אהבה. שיר ועמית צילום עצמי

הנזון נמצאת בזוגיות עם עמית במשך שנתיים. כשקבעתי עימה ראיון בט"ו באב אמרה: "אין סיכוי לפגוש אותי בט"ו באב כי הערב הזה מוקדש לבן הזוג שלי".

הגעתי בסמוך לביתה. היא ירדה באיטיות. ראיתי בחורה יפה, כמו כל נערה אחרת בגילה. הלכתי לקראתה ופתחתי לה את דלת המכונית. נסענו לשדרות ניצה במטרה למצוא בית קפה שיהיה נגיש. החניה הייתה מלאה, ולא היה במקום חנייה לנכה. ראיתי אופנוע עומד בחנייה שמתאימה למכונית והוא פינה לבקשתי את מקום החנייה.  התיישבנו בבית הקפה ומאוחר יותר הסתבר שבית הקפה בבעלות ביתו של בעל האופנוע. כל זה נכתב כדי להסביר כמה חשובה החנייה כדי שבית קפה יהיה נגיש לבחורה צעירה כמו הנזון.

הנזון: "חונכתי על המשפט 'את כמו כולם" כמעט כל חיי ההורים שלי דאגו שאגדל בסביבה רגילה ושידרו לי שאני טובה ויכולה להגיע הכי רחוק שאפשר. ההורים שלי בקטע הזה הם הכי טובים שילד יכול לבקש וכל הסביבה שעטפה אותי הייתה כזאת".

להגיע הכי רחוק שאפשר

להנזון יש אח גדול, בן 23, בשם גיא, אביה קובי הוא ד"ר לביוכימיה ועובד בחברת גלעם, אמה לבנה, עובדת בחברת רמות באוניברסיטת תל אביב. הנזון סיימה את תיכון שרת בכיתת מופת בהצטיינות עם חמש יחידות אנגלית, פסיכולוגיה ומדעי החברה ותלמוד וארבע יחידות במתמטיקה.

שיר והמשפחה צילום עצמי
תומכים. משפחת הנזון צילום עצמי

צריך הרבה כוח, פתיחות ואומץ לצאת בחשיפה אישית למאבק בכוחות השוק. הציבור שיתף פעולה והפוסט של הנזון צבר כ-200 שיתופים וכ- 70 תגובות אוהדות  היא התראיינה ברדיו 90FM  שהפגיש אותה על גלי האתר עם חבר הכנסת איציק שמולי, שהבטיח לשיר לפעול להעלאת המודעות לנגישות. לדבריה, יש סעיף בחוק הנגישות המחייב תאי מדידה נגישים.

"קיבלתי תגובות מחממות את הלב. אנשים עודדו אותי לכתוב. כל מי שמכיר אותי יודע שאם כבר בחרתי לשתף זה באמת חשוב לי ואני חושבת שיש לי את היכולת לשנות. אם לא הייתי מאמינה שיש מספיק אנשים שאכפת להם, שרוצים באמת לעזור ולא יודעים איך – כנראה שלא הייתי כותבת את הפוסט.

"אני לא מעלימה את הקשיים ולא מתביישת לבקש עזרה. הקשיים הם אלה שבנו אותי. אני יודעת מה אני שווה ומי שלא יקבל את המגבלות שלי לא יקבל אותי בין אם זה באהבה, בין חברים או כל תחום שבחרתי לעסוק בו. תסתכלו עלי ורק אחר כך על המגבלות שלי. כשמישהו מציע לי עזרה אני לוקחת אותה בשתי ידיים. אני לא נפגעת כי הקשיים שלי כתובים לי על המצח".

הנזון עברה את מבחני המיון לצה"ל ותתגייס לגלי צה"ל בעוד חודש, שם היא אמורה לשרת בהתנדבות באחת המחלקות המקצועיות. לפני הגיוס היא תיסע ביחד עם הוריה ואחיה כמתנת גיוס לאיטליה. לצורך כך הם מצטיידים בכסא גלגלים: "במקרה שלי זה צורך ולא רק בחו"ל".

כל המסגרות בהם למדה הותאמו בעבורה, למשל בבית הספר תמיד הכיתה שלה הייתה בקומה הראשונה. הייתה לה סייעת שליוותה אותה מכיתה ג' בשם כוכי חסן, שכתבה בשבילה כי לכתוב ולהקשיב בו זמנית זה על גבול המשימה הבלתי אפשרית בשבילה. המבחנים שעשתה הותאמו לצרכיה וחלקם היו בעל פה. במבחני המיון לצבא האריכו לה את הזמן ולא פעם ביקשה מהבוחן שיסמן את התשובה בשבילה.

דמות מפתח כוכי חסן צילום עצמי
דמות מפתח. כוכי חסן והנזון  צילום עצמי

" זכיתי בכוכי. היא חיזקה אותי ועודדה אותי והיוותה דמות מפתח בחיי. התנאים שקיבלתי הם שאפשרו לי להצליח. אני לא ממעיטה בכוח הרצון שלי ובחלומות שלי. כי גם עם כל התנאים שקיבלתי אם לא היו לי כוח רצון והתמדה לא הייתי מצליחה. גדלתי בבית שהאמין בכישורים שלי. בסביבה של משפחה גרעינית ומורחבת שתומכת ושתמיד עמדה לצידי. אם אתה גדל ויודע שאתה מוכשר, מאמין שאתה מסוגל ויש מי שמעודד אותך, אתה מפתח חלומות ושאיפות והולך עם תחושה כזאת. יחד עם זאת לא מתעלמים מהקשיים, רואים בהם אתגר שצריך להתגבר עליהם. אני קמה כל בוקר לקרבות קטנים ומנצחת. עצם זה שקמתי בבוקר עם חיוך והסתכלתי על הרגליים שלי ואמרתי שאני אוהבת מה שאני רואה מבחינתי זה ניצחון. אני לא מעלימה קשיים ולא מתביישת לבקש עזרה".

היא תמיד ידעה להיות בסביבת אנשים שיראו אותה ולא את המגבלות שלה: "כי זו עסקת חבילה. המגבלות שלי לימדו אותי להבין עם מי מתאים לי להיות ואני מזהה מתי החברות אמיתית".

מקור להשראה: סטיבן הוקינג

הנזון שואבת השראה מסטיבן הוקינג שעשה דברים כנגד כל הסיכויים. היא מסתכלת על הבעיות הטכניות כאתגר ולא ברחמים עצמיים: "זו מילה שהיא מחוץ ללקסיקון שלי. המחשבות שלי הן תמיד איך להתמודד עם הקשיים ולא לשקוע. אף פעם לא שאלתי למה זה קרה לי. אני יודעת שכשחולמים ויש תנאים מתאימים אפשר להצליח".

מה הסיבה שעומדת מאחורי כתיבת הפוסט?

"אחת הסיבות שכתבתי את הפוסט הוא להראות שאם תהיה סביבה מתאימה אנחנו מסוגלים להיות כמו כל אחד אחר כי המגבלות הן טכניות. בתא המדידה צריך שיהיה מרחב לתמרון, איפה להניח את הדברים, מקום לשבת ומראה. זה חשוב לכל אחד אבל פי כמה לבעל מוגבלות. גם כשאני צריכה עזרה למדוד בגד שלא קל למדוד אותו צריך שיהיה מקום בתא לעוד מישהו. אני מודעת לכך שתא נגיש תופס יותר מקום אבל גם לזה יש פתרון. אפשר לקחת שני תאי מדידה רגילים לשים ביניהם מחיצה ורק כאשר מגיע אדם שצריך תא נגיש מסירים את המחיצה או הוילון. הסטנדרט בעולם הוא שתאי המדידה נגישים".

שיר הנזון צילום ברמן
המגבלות הן טכניות.  הנזון (צילום ברמן)

מה את מרגישה כשאת מגיעה לחנות ואין בה תא מדידה נגיש?

"ברגע שאני מגיעה לחנות שאין בה מרחב למלווה שלי, אני נאבקת בתחושה שמקטינה אותי. כל ההישגים שלי מתגמדים והופכים לתחושת תסכול נוראית, מה גם שאני יודעת שיש לזה פתרון קל. ברשתות מסוימות ראיתי חנויות שיש בהן תא מדידה ובחנויות אחרות של אותן רשתות אין. מה שעוד יותר מכעיס הוא שאם כבר יש תא מדידה נגיש הוא הופך להיות מחסן וזה מרתיח אותי.

כבר קרה שהלכתי עם אמא שלי לאחת מחנויות הרשת בקניון בנתניה כדי לקנות מכנסיים. מצאתי ג'ינס בדיוק מה שאני רוצה. אך כדי למדוד מכנסיים אני צריכה עזרה. כשהלכנו לתא המדידה הבנו שהוא קטן מכדי ששתינו נהיה בתוכו וגם אם אהיה לבד ואעשה שמיניות באוויר זה לא יעזור. לא קנינו את המכנסיים והתאכזבתי מאד. יצאתי עם תחושת השפלה, פגועה, הרגשה שאני לא שווה מספיק. זו הייתה החנות ששברה את גב הגמל כי באותו יום ביקרנו בעוד חנויות בנתניה שגם בהן תא המדידה לא היה נגיש ואני נאלצתי לוותר באותו יום כמה פעמים. ברגעים האלה הסיטואציה שבאה לפני הרצון שלי – משתקת אותי. אמא לוחמת בשבילי, אבל ברגעים האלה אנו מחליטות ביחד שחבל על העצבים. קרה שלמרות שרואים את המגבלות שלי כבר בכניסה לחנות, יש פעמים שאמרו לי שאין דבר כזה שניים בתא מדידה. ואז אני נעמדת על הרגליים האחוריות, מסבירה ודורשת".

איך את מרגישה לקראת הגיוס?

"אני מגשימה עוד חלום שבו אני מבטיחה לעצמי שאני יכולה להיות כמו כולם. אני מציבה לעצמי אתגרים ומשנה לשנה אני הופכת להיות גרסה יותר טובה של עצמי. אני לוקחת בשתי ידיים את כל מה שאפשר ומשלימה עם מה שאי אפשר".

עולם העיתונות מרתק אותה. היא מכורה לאקטואליה, קוראת עיתונים שלמים באמצעות האינטרנט, מתמצאת בפוליטיקה ובמצב הבטחוני, זה נחשב ליתרון וכנראה אחת הסיבות ששיבצו אותה בגלי צה"ל.

הבית שלה הוא המקום הבטוח שלה והיא מסתדרת בו כמעט עצמאית. יש לה את מרחב התמרון שמתאים לה, יש לה במה להיאחז, על מה לשבת, החדר הוא גדול ויש בו מרחב לתמרון. כשהיא יוצאת לטייל היא נעזרת בכסא גלגלים.

 איך הכרת את עמית?

"בבית הספר היסודי למדנו באותה כיתה וגם ישבנו על אותו שולחן. כשעלינו לחטיבה נותק הקשר וכל אחד הלך לבית ספר תיכון אחר. עמית בש"י עגנון ואני בשרת. בחופש בין כיתה י' לכיתה י"א הוא התקשר אלי והזמין אותי לצאת. בהתחלה לא זיהיתי את הקול של אך הסכמתי כי ידעתי שפעם היה לנו נחמד ביחד. ומאז ככל שזה ישמע קלישאתי אי אפשר להפריד בינינו. בדייט השני אמרתי לו שאם הוא רוצה להישאר החבר שלי הוא צריך לוותר על היד שלו ולהיות טרומפלדור. אנחנו יוצאים לפאבים, לסרטים, כמו כל זוג בגילנו. מהרגע שאנחנו ביחד, עמית עיוור למגבלות שלי לחלוטין ולימד אותי לקבל אותם. אני לא אשכח שהלכנו ביחד בקניון ומישהו נעץ מבט ברגליים שלי התעצבנתי. ואז עמית אמר לי: "הרגליים שלך יפות" ולמה זה אכפת לך אם הם יפות בעיני".

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות