היא מגדירה את עצמה "רקדנית ומורה לריקודי בטן, מרצה ושחקנית בתיאטרון". את כל אלה הספיקה לעשות נעמה קינן-לוי, תושבת זכרון יעקב בשנתיים האחרונות, ב-42 שנותיה, וגם לחזור בתשובה וללדת ולגדל ארבעה ילדים. בשנים האחרונות היא מלמדת את התוכנית המגוונת שלה, "צנועה בתנועה", בזכרון יעקב וברחבי הארץ.
קינן-לוי, נשואה לחן ואמא לליאח בת התשע וחצי, אביהו בן השמונה, חסד בן החמש וחצי ויבחר בן השנתיים וחצי, נתקלה לראשונה בריקודי בטן בגיל שש, כשצפתה ברקדניות הבטן שבסרטים הערביים שהיו מוקרנים מדי יום שישי בערוץ היחיד שהיה קיים אז בטלוויזיה הישראלית. "המוזיקה, התלבושות, כל האווירה של העולם הקסום הזה, משכו אותי. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות רקדנית בטן כמוהן, והיא הגיבה: 'בשום פנים ואופן לא'. היא הייתה נגד העיסוק באמנויות במה ככלל, כי זה לא נחשב ללא יוקרתי, לא אקדמי, לא כדאי. לגבי ריקודי בטן בפרט, זה נחשב ללא מכובד באופן כללי בימים ההם בחברה הישראלית".
אמה התנגדה, אבל את המשיכה של קינן-לוי לאמנויות הבמה ובעיקר לריקוד לא היה ניתן לנתק. כילדה היא למדה בלט קלאסי, ג'ז וריקודי עם, ובהמשך חייה גם סלסה וריקוד הודי. בימי התיכון עשתה בגרות בתיאטרון בפנימיית הדסים שבה גדלה, והייתה משוכנעת שהקריירה שלה הולכת לשם. "בצבא שירתי כמש"קית ת"ש מרחבית והעניין הטיפולי-חברתי בער בי. אחרי הצבא הייתי בפרשת דרכים מקצועית. טסתי לשליחות של כמעט שנה באוקראינה, ביימתי והפקתי שם הצגות תיאטרון גדולות. כשחזרתי לארץ התלבטתי האם ללמוד תיאטרון, טיפול או ללכת לאקדמיה, ומצאתי מסלול באוניברסיטה, תיאטרון קהילתי, שמשלב את כל העולמות. לומדים בו להקים תיאטרון מאפס עם אוכלוסיות מיוחדות, כשהתכנים מבוססים על חוויות אישיות של המשתתפים".
ראתה ונדלקה
בסיום הלימודים היא טסה לניו יורק במטרה להמשיך ללמוד שם משחק, ומצאה את עצמה בבית הספר לריקוד. "ראיתי שיעור של ריקודי בטן וזה הדליק אותי. בגיל 25 נזכרתי בכמיהה של ילדותי. למדתי ריקודי בטן, חזרתי לארץ והתמקצעתי בתחום. בין לבין, נכנסתי ללימודי תואר שני במחקר תרבות, וחקרתי שם את הזהות המקצועית של רקדניות בטן לאורך הזמן, מאז שנות ה-70 וה-80 ועד שנות האלפיים, באמצעות ראיונות עומק איתן".
כיום ריקודי בטן תופסים בישראל מקום הרבה יותר מכובד מכפי שתפסו עד שנות ה-80. אבל למה יש רק רקדניות בטן נשים?
"יש גם רקדני בטן גברים, כמו אסי פסקל שהיה אחד ממוריי בתחום, אבל זה נכון שהם מעטים מאוד. זה ריקוד מאוד נשי. הגוף של האישה בנוי מקימורים ומחלקים גמישים ומעוגלים, והוא משתנה ומתפתח כל הזמן בעקבות מעגל החיים ההורמונלי. ריקודי הבטן מחזקים ותומכים את כל השינויים של האישה, התנועות זורמות עם הגוף ומיטיבות איתו. התנועה דומה לתנועה של נחש, יש בה משהו מאוד פראי, דגש גדול על אזור הבטן. זה מאוד מקל על כאבי גב ומחזור וצירי לידה. אני ילדתי ככה, בתנועה מעגלית תוך כדי הצירים".
לפני 12 שנים היא הכירה את חן, והשניים נישאו. לפני חמש שנים חזרה בתשובה, תוך כדי הנישואים. היא וחן ממשיכים כיום את חייהם המשותפים באהבה, כשהיא דתייה והוא חילוני. "גדלתי בבית חילוני", היא מתארת, "כשאני וחן גרנו בתל אביב, בתנו שובצה לגן עירוני רחוק מהבית, ואני רציתי שתהיה בגן קרוב יותר והציעו לי גן חרדי קרוב מאוד לבית שלנו. באתי אליו עם המון אנטגוניזם וקיבלו אותי שם במאור פנים – זה התחיל את הכל. דרכם נחשפתי לעומק שבחיי הדת וקיבלתי תשובות על שאלות קיומיות. תהליך החזרה בתשובה היה הדרגתי. נרשמתי למדרשה של הרב אדלשטיין ברמת השרון, ובמקביל הלכתי ללימודי חב"ד ולשיעורים של ברסלב ושל הרב קוק. היום שואלים אותי לאיזה זרם אני שייכת, והשאלה מצחיקה אותי. אני מחוברת לקדוש ברוך הוא בלי זרם מסוים ומאמינה ב'וחיית בה'. אנחנו חיים בעולם שבו צריך לקבל את הכל, תפיסות, אנשים באשר הם. אני תמיד אומרת לילדים שלי לא לשפוט אנשים לפי איך שהם לבושים. אני אותו אדם שהייתי לפני חמש או עשר שנים, גם אם אז נראיתי אחרת".
יש זוגות שחזרה בתשובה של אחד מהם מביאה לחילוקי דעות שהזוגיות אינה עומדת בהם. מה הסוד שלכם?
"אני וחן מאוד אוהבים אחד את השני, וכל אחד בא לקראת השני ומוותר. חן הוא אדם מיוחד, מאוד מכיל אותי וזורם איתי. הוא הסכים, למשל, לדבר מאוד מהותי, שהילדים ילמדו בחינוך ממלכתי-דתי. לעומת זאת, בשבת הוא לוקח אותם איתו לים ברכב, ואני זורמת עם זה. מערכת יחסים בין בני זוג היא תמיד מורכבת, יש משברים וויכוחים, אבל ערך המשפחתיות הוא ערך עליון בשבילנו. אנחנו יחד לטוב ולרע, ונתגבר ביחד על כל המכשולים והאתגרים".
לנשים בלבד
לפני שש שנים יצאה קינן-לוי עם "צנועה בתנועה", תוכנית שכוללת הרצאה בנושא ריקודי בטן, מצגת ושיעור מעשי. "צנועה בתנועה" הוא מונח שהיא טבעה. "הוא משלב שני ערכים שהם מאוד דומיננטיים אצלי. רקדניות בטן רוקדות בדרך כלל בתלבושות מיוחדות שחושפות את הבטן ואיברים נוספים. אני מכבדת את בחירתן ואת דרך ההבעה האמנותית שהן בוחרות בה, ועם זאת, לי אישית חשוב לרקוד בבגדים צנועים. עם זאת אני רוקדת עם שיער פזור וללא כיסוי ראש, כי השיער הוא חלק מהתנועה שלי בריקוד ואני חייבת להזיז אותו ולהשתמש בו. בעבר, לפני שחזרתי בתשובה, הופעתי בחתונות, בתי מלון, מסיבות, מועדונים, בטלוויזיה בתוכניות שונות. כיום אני מופיעה רק לפני נשים, באירועים שמזמינים אותי אליהם, בערבים סגורים במוסדות, מסיבות ובמרכז 'קהילה, אמנות, תרבות' החדש בזכרון יעקב. בתל אביב הייתי מוכרת, והמעבר לזכרון יעקב גרם לכך שהייתי צריכה להתחיל הכל מחדש ולשווק את עצמי, גם בתחום התיאטרון. היה לי תיאטרון ילדים במשך שנים בתל אביב, סגרתי אותו בעקבות המעבר לזכרון יעקב וכיום אני עובדת עם בימאית על הצגה חדשה למבוגרים, אותה אני כותבת ובה אני משחקת".
קינן-לוי מלמדת ריקודי בטן בקבוצות קטנות, עד 15 נשים בקבוצה. "אני עובדת עם נשים חילוניות ודתיות, ובוחרת כמוזיקה בשיעורים סוגי מוזיקה שונים: מוזיקה יהודית, שירי קודש, מוזיקה ישראלית, מוזיקה ערבית, וגם לועזית כמו מדונה שאני מאוד אוהבת לרקוד לצליליה. בריקודי בטן, הגוף נע באותה טבעיות לצלילי ז'אנרים שונים. הרבה נשים מתעסקות עם דימוי הגוף שלהן, וגם ילדות כיום מוטרדות מכך. אני גורמת להן בשיעורים לזוז ולאהוב את גופן, ולא משנה כמה הן שוקלות או באיזה כושר גופני הן נמצאות, ואפילו להעז ולהראות את עצמן במופעים. התנועה בריקודי בטן קלה וזורמת עם הגוף, והאישה חווה הצלחה ומתמלאת בכוחות. אני עושה כוריאוגרפיה מותאמת לרקדנית או לקבוצה, ועובדת גם עם אמהות וילדות. זה מחזק את הקשר ביניהן".
לדבריה, האופטימיות היא ערך מנחה בחייה. "לראות את הטוב תמיד. לפני 14 שנים, בערב ראש השנה, אחי הצעיר, אביהו, נהרג בפעילות מבצעית בעזה. זו הטרגדיה הכי גדולה שיכולה לקרות במשפחה, ואני ובני משפחתי יכולנו בקלות להישאב למרה שחורה, אבל אני עדיין מאוד אופטימית. גם הריקוד והתנועה הם מעשה של שמחה".
