סוף שנות ה-90, תחילת ה-2000, הם תקופה מיוחדת בקריות, והאייקונים שצמחו בה ייחרתו בדפי ההיסטוריה המקומית. אחד מהם הוא מעצב השיער יוסי נברו.
כדי לצייר את דמותו, אני צריכה שתפתחו את הראש. דמיינו את הדמות ששיחק ג'וני דפ בסרט "המספריים של אדוארד", עם הטירוף בעיניים, כי זה יוסי נברו של אז, אחד ממעצבי השיער המוכשרים ביותר בקריות, עם מאגר בלתי נתפס של לקוחות. אבל ההצלחה, לצד החיים המוטרפים, גבתה את המחיר שלה ונברו התרסק כלכלית. היום, שש שנים אחרי, הוא נקי מחובות, חי בשלום עם עצמו ועם העולם, בזוגיות משלימה, ומתברר, שלרגע אחד קהל לקוחותיו לא שכח אותו והמשיך ללכת אחריו. גם היום, כשהוא עובד חצי שבוע במספרה בכרמל, ובחצי השני של השבוע הוא עובר בין בתי לקוחותיו, הוא מלא בעבודה. ומה עם מספרה חדשה? בקרוב מאוד, אבל הפעם, זה יהיה אחרת.
לחיות מהיום להיום
נברו, 47, נולד בקרית ים, ילד סנדוויץ' בין שתי אחיות. בגיל 14 התחיל לשחק לאחותו בשיער וקצת יותר מאוחר, כשבילה במרתף הברון, הבחין בתסרוקות שונות. "בשנות ה-80 עשו כל מיני דברים עם השיער, וזה עיניין אותי. בגיל 15 החלטתי לעזוב את בית הספר רודמן והתחלתי לעבוד במספרה של דני אבו, שלדעתי היה אחד הספרים המוכשרים. הייתי חופף ומנקה, רק מסתכל".
כשהגיע זמן הגיוס, הוצב נברו בבית הספר הטכני של חיל האוויר בתפקיד ספר נשים וספר קצינים. "רק בצבא התחלתי להוציא את כל הידע שרכשתי אצל דני במספרה. התחלתי ליישם את כל מה שידעתי והבנתי שיש לי את זה. אנשים נהנו ממני, הבינו שאני עושה דברים פשוטים ושאני מדויק. במקביל לשיער, תמיד היה לי משהו בנוסף, המוזיקה. בתקופת הצבא תיקלטתי ביאפיס, אחר כך בכל מיני מקומות".
כשנברו השתחרר מהצבא, היה לו ברור שעיצוב שיער זה הכיוון שלו בחיים. בגיל 22 פתח את המספרה הראשונה שלו בקרית ים. "העבודה התחילה להתעצם עוד ועוד, ואחרי שלוש שנים כבר עברתי למרכז רסקו בקרית מוצקין, למספרה של שתי קומות".
ומכיוון שעם האוכל בא התיאבון, החל נברו ליהנות מהחיים הטובים, או יותר נכון, לחגוג את החיים. "ערבבתי את החיים האישיים בעבודה, לא הגעתי למספרה, ביליתי עד מאוחר. חשבתי שאני יכול לזלזל באנשים ולהבריז להם. הייתה לי תקופה מטורפת של נסיעות ובזבוזים מוטרפים. ההורים שלי חלו בדיוק והבנתי שאנשים חיים יותר מדי במסגרת ולא רואים את כל התמונה. כל החיים ההורים שלי עבדו, וכשהגיעו לגיל הפנסיה, חטפו מחלות. החלטתי לחיות מהיום להיום".
סקס, סמים ורוק'נרול
נברו עבר לתל אביב ועבד אצל מישל מרסייה שלושה חודשים, הרוויח הרבה מאוד כסף ובזבז הכל. "כשחזרתי לקריות, פתחתי מספרה בשדרות גושן מול בניין העירייה. הייתי היחייד שפתח את המספרה גם בימי שני. הבעיה שלי המשיכה, כי לא ראיתי אף פעם את המספרה כעסק. תמיד היו מגיעים חברים, מסתפרים, הכל היה מתערבב, אף פעם לא היה לי שקט, תמיד חשבתי מה אני יכול עוד. הייתי בתקופה של סקס, סמים ורוק'נרול".
בשיא תקופת הטירוף הזו הכיר את מירב, שהפכה להיות אשתו. "היא עבדה אצל ירון חזן ובאה לעבוד אצלי, אחת מהנשים המוכשרות ביותר שהכרתי. כשהייתי בן 30, אחרי שנתיים, התחתנו ונולדה ניר. אחרי שלוש שנות נישואים התגרשנו. כנראה שבתוך החיים האישיים שלי עם מירב הייתי במקום אחר, אולי לא לגמרי השתחררתי מאהבה ישנה שהייתה לי, הרבה מאוד שנים".
את אדי ארליק, מבעלי הפאבליק, הוא הכיר ממש בימיו האחרונים של הפאב. "בשנים הראשונות הוא פשוט לא נתן לי להיכנס למקום. לימים, שאלתי אותו למה עשה את זה, והוא אמר לי: 'אני הראשון, שקלטתי שאתה משוגע'. יום אחד עשיתי תצוגת שיער יחד עם מעצב השיער חיים חזן והתחלנו להתחבר. הוא הפך להיות ממש משפחה שלי, עד היום. לקראת סוף ימי הפאבליק יצא לי לתקלט שם קצת. החברות שלי עם אדי המשיכה גם כשהוא והשותף שלו אלכס עברו לתל אביב ופתחו את האברקסס. אחרי כמה שנים, כשאלכס נפטר מסרטן, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שקשה לאדי. עם אדי החברות נמשכה לאורך כל השנים, עד היום הוא מגיע מתל אביב להסתפר אצלי. הוא האדם היחיד שהעיר אותי כשאמר לי שאם אני לא תופס את עצמי בידיים, הוא מוחק אותי".
גם ניר, בתו של נברו, היום בת 15, היוותה סיבה מספקת עבורו לצאת מהמערבולת אליה נשאב. "ניר היא ילדה שיכולה להיות הכל. היא מצחיקה ורגישה, אנחנו חברים טובים. פספסתי הרבה שנים איתה, אבל היא הכוח שלי לחיים, היא מה שהעיר אותי בסופו של דבר. הרי מהיום שאנו נולדים, ההורים נמצאים לידנו ומהיום שהם אינם, הילדים נמצאים שם בשבילנו. יש לי הרבה מה להשלים עם ניר ואני עושה את זה".
לפני שש שנים החליט נברו לעצור את הקרוסלה של חייו. הוא עזב הכל וחזר לגור בבית ההורים בקרית ים. "חזרתי למקום הכי בטוח, לסדר. אחותי ארגנה לי את כל החובות שצברתי, וצברתי. הורידו לי את כל הריביות ובכל חמש השנים האחרונות עבדתי ושילמתי הכל. כשחזרתי, רציתי להתנתק מהשיער ועשיתי יותר מוזיקה. התחלתי לתקלט במסיבות פרטיות, באירועים, רציתי משהו אחר. לפעמים סיפרתי אנשים באמצע הלילה, אבל בעיקר רציתי מוזיקה".
לא עושה החלקות
כשהחליט שהוא רוצה לחזור לגזור שיער, הוא עבד בהרבה מספרות בחיפה והקריות. "פה ושם עבדתי, הסתובבתי אצל כל הספרים האפשריים, אבל אף אחד לא יכול לסבול אותי, כי אני יכול להגיד, למשל, שאני לא רוצה לעשות פן לשיער גמור. אם מישהי תגיע עם שיער שרוף, אני לא אעשה לה פן. החלקות אני כמעט שלא עושה ובטח שלא אם זה לא שיער מתאים. אני לא עושה את כל טיפולי החארטה המשקמים, זה עושה לי עצבים. הלקוחות שלי תמיד ידעו, שתספורת אצלי היא כזו, שכל מה שתצטרך לעשות הוא לחפוף ולצאת מהבית. אני מאמין בכל המוסיף גורע. מעבר לזה, תופעת ההחלקות מזעזעת אותי, זה לא טבעי. אם אלוהים ברא אותך ככה, זו את, למה להחליק? תפתחי פאשן טי וי ותראי את התלתלים והנפח שמופיעים שם, תראי את יובל דיין ויוליה פלוטקין עם הנפח המהמם שיש להן, זה יפה. לא רוצות? שימשיכו להחליק, הרבה ספרים יתעשרו מזה, אבל הנזק של לקחת שיער מתולתל ולהחליק אותו, הוא גדול. גם במצבים כלכליים הכי קשים שהיו לי, לא הסכמתי לעשות החלקות ושלחתי למעצבי שיער אחרים".
הכי מתבקש לקחת את השיחה הזו לכיוון מחאת המתולתלות שקמה לאחרונה וקוראת למתולתלות שלא להסתיר את התלתלים. "את כל המוחות במחאת המתולתלות אני רוצה בתור לקוחות ואני אלוף בלגזור תלתלים, זו אחת ההתמחויות שלי. מי שרוצה משהו טבעי, שתבוא אליי".
יש לו, לנברו, הרבה מה להגיד על הספרים של היום. "זו בדיחה. אני רואה ספרים שעושים דברים שאני משתגע, הם לא יודעים מה הם עושים. יש כאלה שלא הייתי לוקח בתור חופפים. בדור שלי, אבא שלי לא הסכים שאהיה ספר, אבל היום כל אבא רוצה שהבן שלו יהיה ספר. יש פה מספרות יותר מכל עסק אחר. בכל מרכז מסחרי יש מיליון מספרות ומכולת אחת. יש פה ספרים ששמים בחלון הראווה תמונות של תספורות מקטלוגים, אבל לא יודעים לעשות את התספורות האלה".
מצא אהבה
כשהתאפס על עצמו, נכנסה גם האהבה לחייו בדמותה של אביבית דגן. "אני מכיר אותה מהגן, מגיל 4, גרנו באותו הרחוב, בילינו באותם מקומות בילוי, אבל אף פעם לא הייתה בינינו יותר מדי אינטראקציה. היא גרה בחו"ל במשך 20 שנה, ומדי פעם כשהייתה מגיעה לישראל, הייתה באה להסתפר אצלי, אבל לא יותר מזה. היא חזרה לישראל לפני שנתיים, ויום אחד, הגעתי לספר לקוחה בבית שלה והיא הייתה שם. זו הפעם הראשונה שאני שלם בזוגיות. אני פשוט מרגיש שהיא האישה שלי. היא מזכירה לי את רחובות ילדותי, כמעט שנתיים אני לא מפסיק להחזיק לה את היד. זה לא קורה הרבה בגיל שלנו, אבל שנינו הגענו עם מטען רגשי כזה גדול, בצחוק, בבכי, בהתרגשות, בהכל. היא אישה, היא לא ילדה, ואנחנו מוכנים לחיים, לאהבה, בלי דרמות ובלי מסיבות וטירוף. היום יש לי שקט, בית, לא חשבתי שיקרה לי כזה דבר".
על הלקוחות שלא עזבו אותו, הוא אומר: "האנשים שאיתי הם מאוד פדנטים ויודעים בדיוק מה הם רוצים והם יגיעו אחריי לכל מקום. היום אני מגיע אליהם. אני מכיר ספרים שעברו לצד השני של הרחוב ואיבדו חצי מהלקוחות, אבל אצלי זה לא קרה, הם הלכו איתי לאורך כל הדרך, גם בתקופות שהטלפון שלי היה סגור, הם חיכו. יותר מ-20 שנה הם הולכים אחריי, מצלצלים ושואלים איפה אני נמצא ומגיעים. הולכים אחריי באש ובמים, אבל זה תיכף נגמר, כי אני עומד לפתוח מקום, אני רק רוצה לקבל החלטה אם זה פה או בכרמל".
הוא מפויס היום, בעיקר עם עצמו, ושלם עם חייו ודרכו. "היום אני יודע בדיוק מה אני שווה ומה היכולות שלי. פעם לא האמנתי בעצמי, ההערכה העצמית שלי הייתה אפסית. זה תמיד קורה לטובים. אולי זה קרה לי כי ההצלחה הגיעה מהר מדי, הרי הייתי מרוויח בשבוע מה שאבא שלי לא עשה בשנה, הכל היה לי טוב מדי, אז קלקלתי. אני מכיר מלא אנשים שקיבלו מתנות בחיים ולא ידעו מה לעשות איתן".
