fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"עד הרגע האחרון היית מצחיק ואופטימי כהרגלך"

העיתונאי לשעבר אופיר קושל מקרית חיים נלחם בשנים האחרונות במחלת ריאות קשה. הוא עבר שתי השתלות, וסירב להיכנע. ביום ראשון השבוע הלך קושל לעולמו, בן 41. חבריו מספרים על לוחם אמיץ, שלא הפסיק לחגוג את החיים ולא איבד לרגע את החיוך
התמונה האחרונה מלפני שבועיים. אופיר קושל (במרכז) צילום: עצמי
התמונה האחרונה מלפני שבועיים. אופיר קושל (במרכז) צילום: עצמי

אבל ירד השבוע על קרית חיים, כשנודע דבר מותו של בן הקריה אופיר קושל, והוא רק בן 41. קושל, עיתונאי לשעבר, נכנע למחלת ריאות קשה ממנה סבל בשנים האחרונות. הוא הותיר אחריו הורים, נעמי וצבי, אחות גדולה, סיגל, אישה ושני ילדים קטנים (3 וחצי ו-4 וחצי) ומאות חברים המומים וכואבים.

קושל למד בתיכון קרית חיים, ואת שירותו הצבאי עשה במשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח). לאחר שחרורו טייל במזרח הרחוק, בעיקר בהודו ובפיליפינים, וכשחזר נרשם לאוניברסיטת חיפה.

את הקריירה העיתונאית שלו החל בעיתון "ידיעות המפרץ", שם עבד ככתב מוניציפלי ובהמשך כעורך חדשות. לאחר מכן עבד ב"ידיעות אחרונות" ככתב ספורט וסיקר את מכבי חיפה. בהמשך עבד בפרסום ירקוני. בכל אחת מתחנות חייו, יצר קושל קשרים והותיר חותם על הסובבים אותו.

בשנים האחרונות אובחנה אצל קושל מחלת ריאות קשה. הוא נאלץ לעבור פעמיים ניתוח להשתלת ריאות. בהשתלה הראשונה הושתלה לו ריאה אחת, ובהשתלה השנייה, שהתבצעה לפני כשלוש שנים, הושתלו לו שתי ריאות. חבריו מספרים על לוחם אמיתי, כזה שלא ויתר עד נשימתו האחרונה.

עם אופיר ברנס בפיליפינים צילום: עצמי
עם אופיר ברנס בפיליפינים צילום: עצמי

כתב תסריט

קושל אהב מאוד מוזיקה וכתיבה. כשהחריפה המחלה והביאה אותו למצב שבו לא יכול היה עוד לעבוד, הוא החל ללמוד תסריטאות ואף החל לעבוד על תסריט. חבריו הקרובים ובני משפחתו מקווים, שהתסריט שכתב יהפוך לסדרה.

לאחרונה, אושפז קושל בבית החולים בילינסון. בסוף השבוע האחרון, לאחר שמצבו הידרדר והוא הורדם, נהרו אל בית החולים עשרות מחבריו, שביקשו להיפרד ממנו ברגעיו האחרונים.

העיתונאי דורון סולומון, בן קרית חיים, ספד לו: "אופיר קושל, חבר לי כאח, רקד את הריקוד האחרון שלו. אחרי שנים של התמודדות עם מחלת ריאות ארורה, שהובילה לשתי השתלות, הגוף שלו נכנע וקרס. איך יכול להיות שהילד בן ה~41, שלא הפסיק לצחוק ולחגוג את החיים, שהפך את החיים למסיבה אחת גדולה, שבכל מקום אליו הגיע, כולם זיהו והתחברו לאישיות הכובשת שלו, איך זה שדווקא הוא גמר את הסיפור כל כך מוקדם?".

סולומון הוסיף: "הכרת לי את אשתי, קראת לי לבוא אחריך לתחום התקשורת, שברנו את הרגליים באלף מסיבות, הילדים נולדו בהפרש קטן וחלמנו ותכננו אינספור תוכניות, שכבר לא ייצאו לפועל. כל הזמן הייתה ברקע המחלה. הגיעה ההשתלה הראשונה, נלחמת על החיים, טיפסת על קירות כשנגמר לך האוויר, אכלת כדורים כאילו היו גרעינים. בהשתלה השנייה, שוב נלחמת, שוב תקופת התאוששות לא קצרה. בתוך כל זה, התחתנת, הבאת לעולם שני ילדים מקסימים, ולמרות שהיו לך את כל הסיבות בעולם, לא היית ממורמר, לא כעסת על המחלה שבחרה בך, המשכת לשמוח, לחייך ולחפש את הטוב בכל דבר, אפילו העברת הרצאות למושתלים. עד הרגע האחרון היית מצחיק ואופטימי כהרגלך. עד שהכל קרס. השארת חלל ענק. אין עם מי לדבר 'קרייתית', אין מי שיבין את הבדיחות ואין חשק לספר אותן. עוד לא הלכת וכבר אתה חסר".

חתיך ושרמנטי

אופיר ברנס, חבר. "מהרגע הראשון זה היה 'טק'. התחברנו בשנייה, לא יודע איך להסביר את זה אפילו. היינו צמודים האחד לשני. הוא היה הנפש התאומה שלי. בשנים האחרונות היינו פחות בקשר, כי אופיר התחתן ונולדו לו ילדים וזה היה הכי טבעי. לא אשכח שבאתי אליו הביתה, כשהוא התגורר ברמת גולדה וראיתי אותו בפעם הראשונה עם מכונת החמצן".

לדברי ברנס, מחלת הריאות, ממנה סבל קושל פרצה אצלו בשנת 2008 והכריחה אותו להסתגל למציאות אחרת. "היה לו איזה לילה אחד, שהוא ראה את המוות מול העיניים, ואז הבנתי עד כמה המצב שלו חמור. גם הוא הבין שהחיים לא יכולים להימשך כרגיל. הוא היה אדם מקסים, חתיך, חכם ושרמנטי, גם בבית הספר, כל הבנות רדפו אחריו, תמיד היה מרכז העניינים. זה אובדן ענקי עבורנו, אנחנו לא מעכלים את זה. היינו חברים 35 שנה, וההרגשה היא כאילו הוציאו לי צלע מהגוף, ככה אני מרגיש. גם בשנים שהיינו פחות בקשר, תמיד הוא היה שם, תמיד ידעתי מה עובר עליו ואיך הוא מרגיש".

מיה לסרי מורסיאנו הכירה את קושל כשעברה לקרית חיים בכיתה ח'. הם למדו בכיתה המקבילה. "הוא היה אדם מאוד אהוב ומוצלח. היה לו חוש הומור שגרם לך להרגיש שהוא רואה אותך ושאתה מיוחד בשבילו. היה בו משהו מאוד חזק בתקופת התיכון, הוא היה מאוד מקובל, חתיך וכריזמטי".

אושרי קאשי מקרית חיים הכיר את קושל בכיתה ז'. "היו חבורות, וכולן נפגשו בזולה של בית הספר. הכי טבעי שתתחבר למישהו יותר חייכן, ואופיר היה כזה וככה התחברנו. עד סוף י"ב, כל הקטע של הבילויים, הישיבות בזולה במהלך היום, שהפכו לישיבות בשדרה אחר הצהריים, עם כל השטויות שעשינו ביחד בתור נערים. אופיר מעולם לא רב עם אף אחד, אולי כי בלתי אפשרי היה לריב איתו, מיד הוא היה מחייך עם הגומות המדהימות שלו והעיניים הכחולות. אי אפשר היה לעמוד בפניו. גם עם המחלה שלו, תמיד ראינו אותו אופטימי, מחייך וצוחק, אדם חיובי. נפגשנו במקרה במסיבת המילניום על איזה גג בניו יורק. לא ראיתי אותו עד אז כמה שנים, וזה היה מטורף, כאילו לא היה בינינו נתק של כמה שנים, כאילו חזרנו לתיכון והעברנו שם ערב שלא יישכח".

התמונה האחרונה מלפני שבועיים. אופיר קושל (במרכז) צילום: עצמי
התמונה האחרונה מלפני שבועיים. אופיר קושל (במרכז)
צילום: עצמי

גאנס אנד רוזס

ירון מינץ למד בבית הספר היסודי גורדון בקרית חיים המערבית ורק בתיכון התחבר עם קושל. "היינו חבורה בלתי נפרדת, שאין ספק שאחד הכוכבים בה, אם לא הכוכב, היה אופיר. לצערי החיים קצת הפרידו בינינו, אבל היינו נפגשים בהופעות. הוא ואני היינו גרופיז של 'גאנס אנד רוזס', הוא היה רוקד כמו הסולן אקסל רוז. לפני ארבע שנים הגיע רוז להופיע בישראל ומיד צלצלתי אליו, ביקשתי שנלך. הוא לא רצה לשלם על הגולדן רינג, אבל לא ויתרתי לו. בגלל המצב הבריאותי שלו, היינו צריכים להתרחק כמה שיותר מהבמה. למרות הכל הוא נהנה, שלט בכל המילים והיה מדהים. בחודש הבא מגיעים לכאן הגאנס אנד רוזס והוא צלצל אלי בפברואר האחרון, די הפתיע אותי האמת ואמר לי: 'קניתי כרטיס לגולדן רינג, קדימה תקנה'. אמרתי לו שברור שאקנה ונלך ביחד, אבל משום מה לא קניתי אותו ועכשיו אני לא יודע אם אלך".

אופיר קושל נטמן בבית העלמין תל רגב ביום שני השבוע. חבריו הקדישו לו את השיר don’t cry של גאנס אנד רוזס.

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות