כשעין בר חסיד, 24, מקרית אתא נכנסת אל בית הקפה, העיניים מופנות אליה מיד. למרות גובהה המרשים, היא מהדסת על עקבי סטילטו גבוהים, מצוידת ברגליים שלא נגמרות, שיער כהה ארוך ועיניים בורקות.
מיד כשהיא מזהה אותי, מופיע על פניה חיוך רחב, מאלה ששמור לשחקניות קולנוע, אבל מבט נוסף בעיניה גורם לי להבין, שכל-כולה ביישנות וחוסר ביטחון. היא נולדה בתל אביב, בת שלישית בין ארבעה ילדים, וכשהייתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בקרית אתא. אמה היא מורה בבית הספר צבי ישראל ואביה מנהל מכירות בחוגלה.
"הייתי ילדה ממש ביישנית וחסרת ביטחון עד שהתחלתי לרקוד בגיל 8", היא אומרת. אני שואלת אותה אם זו הסיבה ששלחו אותה ללמוד ריקוד, כי שמעתי על רקדניות שהחלו את דרכן בריקוד בניסיון להתגבר על חוסר ביטחון. "אמא שלי דחפה אותי לכל מיני מקומות כשהייתי קטנה, וגם לריקוד", היא אומרת, "כשהתחלתי לרקוד הייתי מופנמת, ביישנית וילדה טובה, אבל אז למדתי ג'אז ומחול מודרני והריקוד פתח אותי. לפני כן, באירועים תמיד הייתי בפינה, יושבת בשקט בצד, לא יותר מדי משתתפת בחגיגות, לא רוקדת וגם בחיי היומיום הייתי ביישנית ושקטה. הריקוד פתח אותי להיות יותר חברותית".
תלמידה מצטיינת
לדבריה, הבית בו גדלה דווקא מאוד לא אמנותי, אבל מאוד דוחף ללימודים ולהצלחה. היא סיימה את התיכון כמצטיינת השכבתית וכרגע היא לומדת תואר כפול בטכניון – תעשייה וניהול משולב עם תואר בכלכלה.
"מהר מאוד וכבר בהתחלה הבנתי שהריקוד הוא משהו משמעותי בשבילי", היא אומרת, "גם כשהתגייסתי ושירתתי במחווה אלון, גם אז דאגתי להגיע לרקוד בסטודיו וגם אחר כך, תמיד מצאתי את המסגרת שבה אני יכולה לרקוד. במקביל, תמיד אמרו לי שאני חייבת לעשות משהו מעבר, להדריך ריקוד, למשל, ואף פעם לא לקחתי את זה ברצינות עד שנכנסתי לסלסה".
חסיד רקדה עד אחרי הצבא, ואז מצאה את עצמה ללא מסגרת ריקודים מתאימה. "לפני כשנה ראיתי סרטון בפייסבוק של קונגרס הסלסה באילת ומאוד אהבתי את מה שראיתי, את האווירה, את האנשים השמחים, ואמרתי לעצמי שאני רוצה להיות שם, אבל הבנתי שאני צריכה לדעת את הבסיס".
היא מצאה את מועדון הדאימונד השוכן מול קניון הסינמול (לב המפרץ), שבו רוקדים סלסה אנשים בכל הגילאים. "יש שם אנשים שאוהבים לרקוד, אנשים שמחים שכל הזמן מחייכים, יש שם אווירה טובה וכיפית. כשהתחלתי לרקוד, אמרתי לעצמי שאלך להשתתף בקונגרס ואחתוך. הייתי בקונגרס, אבל לא הופעתי, כי הייתי צריכה לדעת איך לרקוד עם בן זוג. עד הסלסה רקדתי לבד וזו הסיבה שבגללה הלכתי למועדון, כדי ללמוד איך לרקוד עם בן זוג. ברור שהיה לי יותר קל משאר האנשים, כי הגעתי עם בסיס של ריקוד, אבל עדיין זה היה עולם חדש עבורי, הייתי צריכה להתרגל, להיות מובלת על ידי מישהו, היה לי קשה בהתחלה אבל המשכתי".
הגביע הוא שלה
באוגוסט בשנה שעברה, כארבעה חודשים אחרי שהחלה לרקוד, החליטה להשתתף ב"גביע הריקוד הלטיני בישראל" או בשמה העממי של התחרות "אליפות ישראל בסלסה". "לקראת התחרות, לקחתי את אנה טרייגור, שרוקדת סלסה כבר הרבה שנים והיא חיברה לי את הכוריאוגרפיה ואימנה אותי למקצה של סולו לחובבנית, כי שם כל מי שלא מדריכה, היא חובבנית. מפה לשם, זכיתי במקום הראשון. היו שם אנשים שקרעו את התחת וזה הרגיש לי שאני באה מהצד ולוקחת להם את הגביע. היה חשוב לי לזכות, כי היה לי חשוב שהשם שלי ייכנס לעולם הזה של הסלסה".
אחרי התחרות חשבה שאולי מיצתה ושקלה לפרוש. "למרות המחשבות שלי, באוקטובר האחרון נכנסתי ללהקה של המאמנת שלי טרייגור, להקת סלסה של בנות בטירת כרמל. זו להקה שמתחרה באליפויות עולם, ובשנה שעברה הן זכו במקום השלישי והרביעי. כרגע, אנחנו מתכוננות לאליפות ישראל שתתקיים באוגוסט הקרוב ואחר כך לאליפות העולם שתתקיים בדצמבר".
באפריל האחרון סיפרה לה טרייגור על תחרות רייזינג סטאר בקונגרס באילת ושאלה אותה אם תרצה להשתתף. "אמרתי או קיי, אלך על זה. בהתחלה התלבטתי כי המתחרים בקונגרס מאוד חזקים, אבל אמרתי לעצמי שהדרך היא שחשובה, למרות שבראש שלי ידעתי שאני חייבת לזכות. הפעם הלכתי על זה. התאמנתי בערך חודש, הגעתי לתחרות וזכיתי במקום השלישי. הפתעתי ממש את עצמי ואת כולם, כי זו הייתה באמת תחרות מאוד קשה. השתתפו רקדנים מכל הסגנונות, זוגות, אנשים שרוקדים סלסה בסגנון קובני. שוב, יש את העניין הזה שאני מגיעה מהצד וזוכה, אבל כל פעם זה עושה לי כיף, כיף לי לעמוד על הבמה, להתחרות ולרקוד".
פצצת אנרגיה
חסיד הפכה להיות סטאר בעולם הסלסה ממש בלי שכיוונה לכך. היא באמת משתדלת לא לעצבן אף אחד, אבל בכל זאת, מישהי, שרוקדת מגיל 8 והריקוד מוטמע בכל גופה, היא לא סתם אחת שהחליטה לרקוד כדי להוריד כמה קילוגרמים. "אני משתדלת לשמור על פרופיל נמוך ועל צניעות", היא אומרת, "אני מנסה להיטמע, אבל יש לי את הגמישות שלי, שזה משהו שלוקח הרבה זמן לפתח ולהגיע לרמה הזו, וזה משהו שהמאמנת שלי הייתה צריכה בשביל לפתח את הכוריאוגרפיה של הריקודים. אלו דברים שלוקחים הרבה זמן ולשם נכנסתי".
התחרותיות לא הייתה טבועה בה, כשרקדה ג'אז ומחול מודרני, אלא רק כשהתוודעה לעולם הסלסה. "בכל פעם כשאני מסיימת תחרות, אני אומרת שזה הסוף, אבל אני ממשיכה, לא יכולה להפסיק. אני מאוד תחרותית בלימודים, תמיד היה לי חשוב להיות במקום הראשון, להיות מצטיינת כיתה, מצטיינת שכבה, רוב השנים הייתי מקבלת את תעודת ההצטיינות מראש העיר ותמיד היה חשוב לי לשמור על ממוצע מאוד גבוה ומשם זה התגלגל לטכניון".
לא בטוח שתתחרה שוב כסולנית, מאחר שהיא לומדת ועובדת במשרת סטודנט בחברת הייטק, אבל היא לא מוכנה אף פעם להגיד לא. "עד לפני שנה, כשהתחלתי להתחרות, הייתי רק מופיעה וזה נטו כיף והתרגשות, להיכנס לראש של השואו. תחרות זה משהו אחר. אתה נכנס למוד של חיה, ומכוון לזה. התמכרתי לזה. מי שלא חווה במה, לא יכול להרגיש את זה, אולי קצת, אבל בצורה אחרת ועבורי זה כיף אדיר".
יש לה, לחסיד, מסר שחשוב לה להעביר לקוראים והיא מתעקשת עליו: "בא לי שאנשים יבואו לרקוד סלסה וייפתחו לעולם הזה. הסלסה באמת עוררה אותי בחזרה לחיים והחזירה לי את האש. היה לי קשה להפסיק לרקוד, פתאום לא היה לי משהו כיף לעשות, ועכשיו יש לי. אני מצפה לימי חמישי לרקוד במועדון ולאימונים ולקונגרסים, וכולם יכולים לעשות את זה, לא משנה באיזה, גיל כי זה באמת עושה טוב. יש הרבה זוגות או שהכירו שם. יותר קל שם להתחיל עם בנות, כי יש את המגע עם הבחורה וזה קל יותר מכל מועדון שיוצאים אליו. אם אתה בא נטו בשביל לרקוד, רואים את זה עליך. ממש קל לראות מי הגיע באמת לרקוד כי הוא אוהב את הריקוד ומי בא כדי להתחיל עם בחורות, וברגע שאתה מתרכז, זה הכי יפה.
"אולי זו הדוגמה היפה ביותר להדגים כמה אנרגיה הריקוד הזה נותן. ביום חמישי שעבר הייתי צריכה להופיע במועדון הדאימונד, וההורים שלי באו לראות אותי. אמא שלי היא טיפוס שהולך לישון מוקדם, ואני עליתי להופיע באחת בלילה. למרות זאת, היא יצאה משם מלאת אנרגיה, וזו ההוכחה, כי אנשים מקבלים אנרגיות מגניבות בסלסה".
כששואלים אותה למה היא לא הולכת להתפרסם בתוכנית ריאליטי של ריקודים (רק השבוע עלתה על המרקע התוכנית "רק רוצים לרקוד"), היא אומרת בנחרצות: "ריקוד תמיד היה משהו שליווה את החיים שלי, אבל אף פעם הוא לא היה העיקר, וגם עכשיו לא. איך שאני רואה את הדברים, 10 שנים מהיום, אני אישה קרייריסטית, מנהלת פרויקטים, כנראה מלמדת ריקוד מהצד, למרות שעדיין לא עשיתי קורס הדרכה, אבל אני בטוחה שאעשה את זה בשביל הנשמה".
