מאות אנשים חלקו כבוד אחרון לאנדראייס מאייר תושב כפר ורדים, בן 95 שנפטר בסוף השבוע. מאייר מראשוני הייקים, אמן זכוכית מדור הנפילים של נהריה. הלוויhתו של מאייר התקיימה בבית העלמין הישן בנהריה, העיר שכה אהב. בין הנוכחים בהלווייתו: משפחות ורטהימר, שטראוס, נשיא רוטרי, ראש מועצת כפר ורדים סיון יחיאלי ועוד רבים מוותיקי העיר.
מאייר עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1937. נהריה הוקמה שנתיים קודם והמשפחה הגיעה ישירות למעברה הייקית בעיר, רחוב של צריפים קטנטנים מעץ. לפני שנתיים העבירו סטף ורטהימר ומאייר את הצריף הראשון של המעברה למוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בתפן למשמר ותצוגה.
עוד כנער בגרמניה למד מאייר את מקצוע המסגרות, במפעל המשפחתי. במסע מאירופה לישראל באנייה, הצליח אביו להבריח כלי עבודה וכך יכלו הוא ואביו לעבוד מיד עם הגעתם לנהריה לפרנסת המשפחה. הם בנו, הרכיבו ויצרו הכל ממבנים וכלים חקלאיים ועד להנחת צינורות במים בעומק הים, כאשר השתמש גם ביתרונו כצוללן.
בשנת 1967 החליט מאייר לשלב זכוכית בעבודתו והקים את מפעל הזכוכית. שני בניו ממשיכים בעיסוק זכוכית במפעל שהקימו לייצור כלי זכוכית וחלונות ויטראז'ים גדולים לבתי כנסת וציבור בגן התעשייה תפן.
בשנים האחרונות עסק מאייר בפיסול מברזל בסדנה שהקים בביתו ובתיעוד קדחתני של ההיסטוריה המשפחתית ועליית משפחות הייקים לנהריה שהועבר על ידו לפני כשנה לארכיון המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בגן התעשייה תפן, בניהולה של רותי אופק. אלפי צילומים שצילם אביו וגם הוא והרבה מהם אסף מהנהריינים הוותיקים, ספרים מהיסטורית המשפחה, מכתבים ומסמכים. את כשרון התיעוד והכתיבה רכש מסבא שלו, שכתב ספר ב-1908 ובו סיפורים על ברלין. במוזיאון גם מוצגת תערוכת קבע של מכתבים ששלח אוטו מאייר, עם איורים מדהימים שהמתעדים בדיוק רב את חיי והווי החיילים היהודים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה. לרעייתו אסתר נישא בשנת 1948, היא נפטרה לפני שנתיים בגיל 92.
רותי אופק מנהלת המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית ספדה למאייר: "'אין חגיגה בלי מאייר' ( חרוז גרמני, ר"כ) זה מה שאמר לי מאייר בפגישתנו האחרונה. צדק באומרו זאת בהומור האופייני לו. נכון, החגיגה הגיעה לסיומה אבל חגיגה שכזו לעולם לא תרד אל תהומות השכחה. הדברים נאמרו בשיחה עצובה כזו, בגרמנית כמו תמיד, המסכמת 26 שנות הכרות חברות ועבודה משותפת שלו ושלי. אם שואלים אותי מה זה ייקה, אוכל תמיד לומר אנדריאס. עקשן עם הומור, מתמיד, ישיר, מעמיק, יוזם, חבר, אוהב ובעיקר אדם.
עקשן, אם סימן מטרה היה מגיע אליה. כך או אחרת היה ביצוע. כך היה עם פרויקט הנהריאדה, הצריף הראשון של נהריה, ספר המכתבים צילומים וציורים של אוטו מאייר אביו, ספר הבדיחות ועד לבאר בכפר ורדים.
נהריה זו העיר שלה הקדיש כל כך הרבה. זו העיר שלמען עתידה היה משוכנע ששימור עברה צריך להיות בראש רצונותיו של ראש העיר ותושביה. כל מה שחשב ומה שלא נראה לו כלא תקין העיר, בלי להניד עפעף, היה מתנצל על כך שהוא שוב מתלונן. אסתר הייתה, בימים קדומים, מתערבת ומבקשת ממנו לחדול מלהתלונן, פעם כאשר סירבתי אני לתמוך באחת מהיוזמות שלו בנהריה רקע ברגלו וקילל בערבית. לא יאמן קללה בערבית מפיו של יקה. מי עוד, בן גילו, יכול היה לאנדריאס במדעי המחשב. לקראת יום הולדתה ה- 90 של אסתר הוריד
תכנת עריכה מהאינטרנט וערך את סרטי השמונה מילימטר! כולנו קיבלנו ממנו הנחיות ומילים עם מצגות!
מאייר נשאר בודד מחבורת הייקים הנהריינים לא שכח איש מהם. כל זמן שכוחו היה במותניו היה מבקר אותם גם בימיהם האחרונים. הוא היה חבר שמקשיב ומתעניין, שידע לספר את סיפורם ולא רק את סיפורו שלו. היה איש משפחה, מעולם לא שמעתי ממנו ביקורת על ילדיו. הייתה לו הבעת פנים מיוחדת השמורה רק לבני משפחתו. כאשר סיפר לי, כי אלו הם ימיה האחרונים של אסתר, פרץ בבכי מר תוך התנצלות על כמה קשה לו הפרדה ממנה. הוא שמר על קשרי משפחה עם קרובים בכל העולם. גאוותו הייתה ילדיו ונכדיו.
גם אם זה נשמע נדוש אוכל רק לומר אין עוד אנשים כאלה. דור של נפילים, מוכי גורל היסטורי, אוהבי חיים בעלי אחריות ציבורית ונתינה ללא חשבון. בעלי מצפון ציבורי ולא רק אישי. גם אם קשיות העורף אפיינה את אנדריאס, כמו עוד ייקים רבים אחרים, אנחנו חייבים לאנדריאס ולבני דורו כל כך הרבה. עצב הפרדה קשה, למרות שבמבט מפוקח, מי לא היה רוצה לזכות לאריכות ימים תוך שמירה על עשייה, חיוניות וצלילות לה זכה, עד יומו האחרון, אנדריאס", סיימה אופק בעצב
