fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

ממשיכים לעוף: הכירו את הסניף החדרתי של "כנפיים של קרמבו"

ענת סגל (משמאל) ואורטל קויפמן. צילום: מיכל פאין
ענת סגל (משמאל) ואורטל קויפמן. צילום: מיכל פאין

הממשלה אישרה לאחרונה תקציב של 40 מיליון שקלים למימון מסגרות משלבות, תקציב שיאפשר בין היתר את פעילותה של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". המשך פעילות התנועה עמד בספק בשל קשיים כלכליים, אך התקציב האמור, המתייחס לשנים 2019 ו-2020, מבטיח כי התנועה, בה משולבים נערים עם ובלי צרכים מיוחדים, תמשיך לפעול.

"כנפיים של קרמבו" היא ללא ספק תנועת נוער מיוחדת, והביקוש אליה רב. היא הוקמה בשנת 2002 ומונה עשרות סניפים ואלפי פעילים ברחבי הארץ, ביניהם הסניף החדרתי, שהוא ללא ספק מקור לגאווה מקומית.

עוז עופרי, בן 27, הוא בוגר התנועה והשנה משמש כרכז הבוגר של הסניף בחדרה. "התחלתי ב'כנפיים של קרמבו' בכיתה ט' כשהייתי בן 15. עד אז לא הכרתי אנשים עם צרכים מיוחדים. מהר מאד התאהבתי ואחרי שתי פעולות ידעתי שזה המקום שלי. מה שגרם לי להישאר זו דווקא התחושה של המורכבת. הדבר הראשון שאתה רואה ב'כנפיים של קרמבו' הוא המגבלות וזה עניין אותי. נתתי לתנועה וקיבלתי בחזרה וזה מאד הוסיף לי לחיים ולפרספקטיבה. לא מזמן דיברתי עם מישהו שהיה חניך שלי והוא שלח לי תמונה של אלבום שהכנו יחד לקראת סיום החונכות. אין מרגש מזה, לדעת שהוא שומר את האלבום, לדעת שהוא רואה בי חבר טוב. זה מעולם לא היה מהמקום הטיפולי, אלא החברי".

עוז עופרי, כנפיים של קרמבו. צילום: מיכל פאין
עוז עופרי, כנפיים של קרמבו. צילום: מיכל פאין

ענת סגל, בת 18, היא רכזת הסניף והגיעה אליו מקיסריה לפני 5 שנים. "בגלל שהתנועה נותנת אמון מלא בבני הנוער, יש לי יד חופשית. אנחנו מרימים הרבה פרויקטים ייחודיים והכל נעשה בידי בני הנוער. אין עוד תנועת נוער כזו בעולם והיא נותנת לך משהו שלא תמצא בשום מקום אחר, מקום ללא שיפוטיות והמון שוויון, הכלה וקבלה של כל אחד כפי שהוא.

"אין פה עניין של לעשות שמח לילדים מסכנים, ממש לא. אנחנו חברים, אני באה לתנועה כדי לפגוש את החברים שלי, עם ובלי צרכים מיוחדים ואנחנו באים בשביל ליהנות ולהיות חלק מתנועת נוער. יצאתי השנה למסע לפולין יחד עם כנפיים של קרמבו, מסע שהיה מורכב מילדים עם ובלי צרכים מיוחדים, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים. ראיתי את החיבור שנוצר והבנתי, שבסופו של דבר אנחנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה".

נטע טרומר, בת 17, תלמידת כיתה י"א בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, הצטרפה לסניף בתחילת השנה שעברה. "שמעתי על המקום משני חברים עם תסמונת דאון שלמדו איתי בבית הספר. בתחילת כיתה י' הגיעו אלינו לכיתה נציגים מהתנועה וסיפרו לנו על 'כנפיים של קרמבו'. החלטתי ללכת לפעולה".

כשהייתה בת 3, חלתה נטע במחלת הסרטן. "את הפעם הראשונה שחליתי אני לא כל כך זוכרת, אני יודעת שבחלק מהזמן הייתי משותקת ושהרופאים חשבו שאשאר כל החיים שלי בכיסא גלגלים. בכיתה א' הסרטן חזר, הייתי מאושפזת בבית החולים הרבה זמן ואני זוכרת את הטיפולים ושלא יכולתי להגיע לבית הספר".

כתוצאה מהמחלה, הגוף של נטע פיתח נוגדנים שתקפו לא רק את התאים הסרטניים אלא גם רקמות נוספות וגרמו לפגיעה מוחית. חלק ממרכזי השפה במוח נפגעו וכתוצאה מכך היא סובלת מקשיי שפה. "לפעמים קשה לי להבין מצבים חברתיים, או כל מני דברים שצריך לחזור עליהם או להסביר לי אחרת, ולילדים לא תמיד יש את הסבלנות להסביר. לפעמים ילדים זלזלו בי ולא התנהגו אלי יפה. יש לי גם אפילפסיה ושיתוק חלקי במיתרי הקול, זה עושה את הקול שלי צרוד וזה קצת מעציב אותי כי אני אוהבת לשיר ואני יודעת שאם לא הייתי צרודה הייתי שרה יפה."

נטע טרומר (מימין) עם טוהר לוי. צילום: מיכל פאין
נטע טרומר (מימין) עם טוהר לוי. צילום: מיכל פאין

היא נערה סקרנית ורגישה לסביבתה ומספרת שהשונות ליוותה אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "ברוב המקומות אני מרגישה שונה, בגלל זה אני כל כך נהנית בתנועה, כי שם אני מרגישה כמו כולם. כולנו מיוחדים ושווים. אני יודעת שזה לוקח המון זמן לשנות אנשים, אבל המקום הזה יכול לעזור לאנשים שהם לא כל כך נחמדים, ללמד אותם על סובלנות ולתת להם כלים חשובים לחיים".

מאז שהצטרפה לתנועה, נטע חונכת תלמידה עם צרכים מיוחדים. "בשנה שעברה חנכתי ילדה שהייתה בכיתה ז' ויש לה בעיה קוגניטיבית והשנה אני חונכת ילדה שיש לה 'תסמונת וויליאמס' (תסמונת גנטית נדירה, ק.א). החניכה שלי לא יודעת לקרוא ובאחת הפעולות היו משפטים שצריך לקרוא, אז הקראתי לה. יש גם חניכים שמתקשים לדבר ויש חניכה שיש לה מכשיר עם סימנים (פלט קולי) שבעזרתו היא מתקשרת. זה כמו אימוג'ים ובעצם ככה היא מעבירה את המסר שלה".

"בכל שבוע אנחנו עושים 'מורלים' בהתחלה וגם בסוף הפעולות. כולנו עומדים במעגל ענקי ושרים את שירי התנועה ומה שמיוחד בזה הוא שאנחנו מנגישים גם את המורלים ומלווים אותם בשפת הסימנים, זה משהו שמאד מרגש בעיניי".

היא מספרת על מקרה בו הצליחה לעזור לאחת מחברותיה. "ביום חונכים שמתקיים אחת לשנה יצאנו מוקדם בבוקר לפעילות אתגרית והיו שם כל מיני אתגרים ומתקנים. באחד מהמתקנים הייתי עם מישהי והיינו צריכות לעמוד על חבלים אחת מול השנייה, להחזיק ידיים ולעזור אחת לשנייה להתייצב על החבלים. היא פחדה, בכתה ונלחצה והיה לה קשה. גם אני פחדתי אבל הצלחתי להתגבר, אז הרגעתי אותה ועזרתי לה. היא המשיכה והצלחנו לסיים את המשימה".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות