מחמוד דרוויש הוא משורר מדהים שכותב בעיקר על סבל אנושי. אם תקראו את שירתו ותעצמו עיניים תגלו כי הכותב יכול להיות ארמני, יאזידי, כורדי או צועני. ואם הוא נחשב למשורר לאומי פלסטיני, כנראה שגולדה מאיר היא לא הפלסטינית היחידה שחיה במרחב. ומה לעשות, יש גם לאומיות פלסטינית.
שירה היא אמנות ולא צריך לפחד ממנה, אלא לקרוא ולהחכים. יכול להיות שאם היינו יודעים יותר ערבית ויותר את תרבות המזרח, מצבנו הקיומי היה הרבה יותר טוב. דרוויש לא מאיים עלינו. רק מי שחי בהכחשה גורפת לסביבה ירגיש כך. פעם קראתי ספר נפלא בהוצאת מפרש, ספר על פליטים שגרים בלבנון, סוריה ועיראק. את הספר כתב רסאן כנאפני, מחבל רוצח שחוסל בלבנון על ידי צה"ל. לא הרגשתי שהקריאה גורמת לי לכפור בעוצמה הציונית או ביכולתי לשרת את המדינה במילואים ביום פקודה.
ספרות יוצרת גשר, יוצרת זווית ראייה מפוכחת. בתקופתו כשר חינוך יוסי רצה ללמד את מחמוד דרוויש בבתי הספר שלנו. דרוויש, כשנשאל על כך, אמר שהוא לא רוצה שילמדו אותו לא אצל היהודים ולא בבתי ספר ערבים, כי ילדים שונאים ללמוד ספרות בכפייה. מי שכפה עכשיו עלינו את דרוויש אלו דווקא שרי הממשלה שלקחו מצית והדליקו מדורת שווא.
