סיפור חיים פוגש מחול הוא מופע בתנועה בהשראת סיפור חייה של רותי פרדס לאחר שנים רבות של שתיקה,.רות היום בשנות ה-70 לחייה מגישה בתנועה ובמלל את החוויה המסעירה והמרגשת שעברה , מסירה צעיף אחר צעיף ומגיעה לשחרור ממעמקים חבויים ופנימיים לגילויים מלאי אור.
היא הייתה בת שנתיים וחצי כשאמה העבירה אותה מעבר לגדר התיל מבלי לדעת אם אי פעם תזכה לראותה שוב. הקצין הפולני הבריח אותה מתוך חומות הגטו לכפר מגורי הוריו, שם גידלו אותה כנוצרייה קתולית וכנכדתם שנולדה לבנם מחוץ לנישואים. לימים קיבל הקצין אלוייזה פלווה הפולני ששירת בצבא הגרמני , מיד ושם את אות חסיד אומות העולם.
רק אחרי שגדלה והרכיבה בעצמה את פאזל חייה בפולין המדממת בעיצומה של השואה, הגיע לידי רותי פרדס המידע המטלטל: דווקא עליה, ילדה יהודייה שחיה בזהות בדויה בכפר פולני תומך בנאצים, הכריזו התושבים כ"בעלת נס". לגבעה שליד הכפר הם העניקו את השם "סיינט אנטושקה"
בביתה שביישוב הררית הקסום שעל רכס יודפת שבגליל, היא חולקת עם ג'ו, בעלה החם והמגונן, ממשיכה לאסוף תמונות, מסמכים ועדויות מוקלטות שסייעו לה בהרכבה של פאזל מצמרר, ממנו עולה סיפור בלתי נתפס ממש בעדויות השואה של יהודי אירופה.
מבט קשוח
הילדה רותי, בת כמעט שנתיים, יוצאת את חומות הגטו עם אמה, אשר הוצבה לעבוד במסבאה ששירתה את הקצונה של האס אס כמבשלת. מתארת רותי פרדס: "המעבר מכותלי הכלא אל מקום עבודתה של אמי איננו בר השגה עבורי, אפילו בדמיוני לא אדע לאגוד פיסות של עובדות וכל שכן לא אוכל להבין איך במציאות ההיא ניתנה לאמי האפשרות לעבוד במטבח של המסבאה גרמנית, אך אוכל לפורר שניות של הוויה מאותן שעות בהן הייתי שם עמה. אמי נראית אשה צעירה, פולנייה ארית, מעיל מחויט מסתיר את קווי גזרתה, כובע לבד אופנתי נוטה מעט על פניה, מערפל את עינה השמאלית החודרת, בעוד הימנית תרה דרכה אל החצר האחורית של מטבח המסבאה.
"אני בת השנתיים או פחות, מגלה בחריצי המדרכה 'קלאס', מקפצת מריבוע לריבוע. הגענו. מולנו, כמו משום מקום, נשמעת צעקה דרוכה 'שוב איחרת'. מבטו כמו מטביע את חותמי ואני מחייכת אל הצועק, מתפללת בחושיי הילדותיים כי אדע להמיס את ליבו של המעביד קשוח הפנים, ולפחות להיום אולי יפחית את גזר דינה של אמי ויאפשר לה עוד יום עבודה במטבח המסבאה. רעש המולת ערבול סירי ענק ערוכים כמו במסדר. דודי מים רותחים והתרוצצות העובדים, ריחות הבישול מסעירים את חושי ומעוררים את בלוטות הרוק, החך הרעב שלא ידע עדיין להבחין בין רצועות סלמון אדום לבין ביצי קוויאר שחור, מילא את פי ריר והדגיש את רעבוני.
"בשלב מסוים אני קולטת כי מעבר לדלת המטבח יש אולם ובו תזמורת ניצבת על במה. אני יוצאת ומתערבלת בהמון האדם. צלילי הסקסופון, מקסם הריחות, מקצב התופים, הכל ביחד, חודר ומהפנט. בלי דעת כי שם בפנים בתוך המטבח, בתוך משמעת עבודתה, לפתע מגלה אמי כי אני כבר לא לידה. מבוהלת, היא מחפשת בכל פינות המטבח, אולי מתחת לשולחנות הארוכים או שמא בתוך הארון, שואלת במבטה המבוהל מי ראה לאן נעלמתי, הרי אין סיכוי לחיי ולחייה. באין מענה היא הודפת את דלתות הברזל המפרידות בין המטבח הענק לבין אולמות המסבאה, שם בינות לערפול קיטונות עשן הסיגרים, ריחות הסיגריות, שומעת המולת צחוק, שירה כבאובדן חושים, רקיעות מקצביות המלוות נגינתה של התזמורת, שם במרחבו של מעגל שנוצר על ידי חיילי אס אס גרמניים השתויים ומתענגים עם בנות זוגן המהודרות; שם לפתע מבחינה בי אימי.
"היא רואה אותי רוקדת במרכז המעגל מוקפת במחיאות כפיים, צוחקת ומחייכת, מקפצת בחינניות טבעית. ההמולה כמו מקבלת מקצב אחיד, והיא כחיה פצועה מוצאת עצמה נסוגה אל מחוץ לבית המרזח. בחוץ לילה וכפור, והיא מבטה דבוק לא חלון מהביל אשר דרכו היא מוסיפה עדיין לראות אותי, מחוללת כמו אין יותר מלחמה. שנים רבות לאחר מכן ספרה לי אמי על רגעי האימה הללו, איך התלבטה האם תלך ותשאיר אותי שם רוקדת".
בתוך המעיל של הקצין
האירוע הזה היה הרגע בו גמלה בליבה של האם לעשות מעשה לנסות להציל את בתה בכל מחיר. כך התוודעה אל הקצין בצבא הפולני, שהיה מוכן לסייע. בלילה אחד, כאשר כולם כבר נמו, עטפה את הילדה הקטנה, עם התלתלים הזהובים בתוך הבגדים שהיו שם בגטו, ומבעד לחומה, העבירה אותה לידיו כשהיא יודעת לאן תילקח.
הקצין החביא את רותי הקטנה בתוך מעילו הגדול, וכך עלה עמה לרכבת שחצתה את פולין עד לגבול עם גרמניה, שם גרו הוריו.
כמה שנים היית שם בכפר?
"עד לשחרור של בנות הברית, מה שאומר שהייתי בכפר הזה כארבע שנים".
מה את זוכרת מהחיים שם?
"יש לי זיכרונות טובים. הזוג ששמר עלי, הוריו של הקצין, היו סבא וסבתא לכל דבר. אני זוכרת משם רק דברים טובים. הם היו אנשים טובים. אני גם יודעת בדיעבד שבסוף המלחמה ולאחר שכבר נלקחתי משם על ידי אמי, העיירה הזאת שרדה את כוחות הברית בזכות העובדה שהם הצילו אותי. כאשר כוחות הברית הגיעו לעיירות האלה, הם השמידו את כל הבתים כנקמה על התנהגותם של הגרמנים והפולנים. אלא שכאשר הגיעו לעיירה הזאת, בשלב שהם כבר הבינו שאני בעצם ילדה יהודייה שניצלה, הם סיפרו על אנטושקה שהם הצילו, אותה ילדה, ובזכות זה ניצל הכפר. היום מוצב על גבעה צלב של סנטה אנטושקה (אנטושקה הקדושה), אליו הם עולים אחת לשנה, להודות לה על שהצילה אותם".
תום המלחמה
"בסוף המלחמה אמא שלי מצאה אותי, היא הגיעה לכפר. היא לא יכלה להגיד שאני הבת שלה. היא אמרה שם שהיא אוספת ילדים בני 6, שצריכים ללכת לבית ספר. הם העלו אותי על העגלה ולקחו אותי לוורשה. אז גם התברר לי שרק היא נותרה ממשפחתה בחיים. הוריה נלקחו למשרפות.
"אחותה ששרדה עמה וכך גם בעלה (הגיס) נרצחו על ידי הפולנים אחרי שכבר יצאו מהגטו. קצין פולני ירה בגבו של הגיס כשהלכו ברחוב. מאוחר יותר, כאשר שתי הנשים חזרו לביתן בעיירה אוסטרוביץ, נכנסו לשם בלילה פולנים ורצחו את האחות. האם הצליחה לברוח כאשר הבינה מה קורה בחדר הסמוך".
מה באשר לאביך?
"אבי לא היה בגטו עם אמי, הם הופרדו בתחילת המלחמה, כאשר אמי עדיין היתה בהריון איתי. יחזקאל שוורץ, אביה של רותי, לא רצה לעלות לארץ והעדיף לבנות לעצמו חיים חדשים בארץ הולדתו פולין. במשך שנים סיפרה אמא גוטה לרותי כי אביה נספה בשואה. רק ב,1992- שנים ספורות בלבד אחרי שנודע לה שהוא חי עם משפחה אחרת בפולין, עלתה רותי על מטוס וחזרה לראשונה בחייה לפולין. שם, היא פגשה את אביה יחזקאל ואת אחותה למחצה, חודשיים בלבד לפני שהלך לעולמו.
אתן מגיעות לוורשה ואז?
"אמא מחליטה לעלות לארץ. כאן שוב אמא מפרידה אותי, מתוך חיפוש אחר טובתי. נשלחתי לקיבוץ נגבה, שם הייתה לי משפחה מאמצת וחברת ילדים, ובכלל החיים נראו ורודים. אלא שפרצה מלחמת השחרור, העלו אותנו על משוריינים והקיבוץ פונה לגבעת ברנר, משם לפלמחים, ומשם להרצליה. אבי המאמץ נפל במלחמה, ושוב אני חווה אבדן. במצטבר שמונה אבות שלי נעלמו מחיי. האם המאמצת נותרה אלמנה עצובה, והיה קשה. כל כך הרבה אובדנים. היום כשמשהו אובד לי אני ממש נחרדת".
ובכל זאת החיים מציבים לך טוב בעתיד.
"בניתי משפחה, בעל, ילדים, גם אמי. יש לי אח צעיר ממני ב-15 שנה, אנחנו מאוד קשורים. אני עצמי למדתי פסיכולוגיה ותואר שני בפסיכותרפיה. מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית, יו"ר לשעבר וממייסדות האיגוד הישראלי לתרפיה באמצעות אמנויות". בביתה הקימה את "לנוע" מרכז לתרפיה בתנועה המקיים סדנאות.
בוקסה
הסיפור המעניין הוא שאמא שלי הצליחה לאתר את האיש המיוחד הזה, ודאגה להביא אותו לארץ שיקבל אות חסיד אומות העולם. היא אתרה אותו , מצאה איש שלא נישא מעולם, לא הקים משפחה. צנוע וכחוש, ללא שיניים, נחבא אל הכלים, לא ביקש כלום. בתוך המקטורן שלו היא מצאה שהוא מחזיק כל החיים את התמונה של אנטושקה לא נפרד ממנה. כשהיה כאן אמא הכינה לו מזוודה עם בגדים חדשים ועוד כמה דברים, אך כשהוא נסע השאיר הכל כאן לא לקח כלום. אדם טוב מאין כמוה, רק אחר כך הבנו באיזו סכנה הוא חי כל הזמן הזה. בטקס מרגש ומרשים מאוד ב"יד ושם" קיבל את אות חסיד אומות העולם, הוא נטע עץ. אמא המשיכה לאחר מכן לשמור על קשר אתו במכתבים עוד זמן מה, וגם הייתה שולחת לו כסף.
