המוזיקאי נתנאל גולדברג (38) מפרדס חנה מגדיר את עצמו כאמן קול. הוא מנגן בגיטרה, כלי הקשה וחליל, אבל העיקר הוא השירה. "המבע שלי בעולם הוא דרך הקול, וזה מפגיש אותי המון עם האלתור. אני זמר, מוביל תפילות ומאלתר את החיים במוזיקה. יש פער גדול בין היכולות הכליות לבין היכולת הקולית שלי. הלוואי שהייתה לי אותה עוצמה בכלים. גם התשוקה שלי הולכת לקול".
גולדברג נולד בקיבוץ טירת צבי וגדל במשפחה דתית של חזנים. "בבית שרנו המון, ועדיין שרים. אני זוכר ששרתי כמוביל תפילה (שליח ציבור) בבית כנסת, לפני הבר מצווה ואחריה. גם המשחק היה דומיננטי בבית שגדלתי בו. אבי היה כותב מחזות ואמי ניצחה על מקהלות, שרה במקהלות וכתבה מוזיקה לסיפורי ילדים ולתיאטרון. נוכחות בימתית רבה באה מאבא שליץ בבר מצווה הייתי צריך ללמוד את הדרשה גם בעל פה, כדי שאוכל להביט בעיני המאזינים ולדבר בצורה שתגיע אליהם. והתפילה היא עדיין החלק הנכבד שנמצא בשירה שלי. גם כשאני מאלתר, התדר הוא של תפילה, בלי הקשר דתי".
תפילה עבור גולדנברג היא חיבור. "חיבור ללב, התמסרות. בין אם זה ביני לבין עצמי, ביני לבין האלוהות, ביני לבינך… גם הציונים החילונים שעלו לארץ בשנות ה-30, לא האמינו באלוהים, אך יצרו תקשורת עם מה שיצר את המים, מה שנובט מהאדמה, התכווננו והודו לטבע, אדמה, מים, גשם. אפשר לתת לתפילה הקשר דתי, אך לא חייבים להיות דתיים כדי להתפלל. העיקר הוא שאדם מחובר לליבו בצורה כלשהי. הלב מוביל הכל".
אחרי הצבא הוא החל ללמוד בבית הספר "תיאטרון הגוף" בתל אביב (נסגר בינתיים), ומשם נכנס לעולם תיאטרון הרחוב והריקוד. "חיפשתי במה אחת שיכולה להכיל ריקוד, קול ומוזיקה – ככלי. התחלתי להופיע בתיאטרון רחוב בארץ ובחו"ל עם קבוצת בלבלו, ואז התחילו הבעיות של חיי, שהתגלו אחר כך כמתנות. בתיאטרון רחוב, שלא כמו בתיאטרון 'קלאסי', אין בדרך כלל הגברה והרמתי את קולי שלא לצורך. לפני יותר מעשר שנים גילו לי יבלת על מיתרי הקול, שגורמת לצרידות. זה עשה לי שוק מאוד רציני, ועצרתי בבת אחת את הכל. הלכתי לבדוק מה עושים, וכל מי שהלכתי אליו ברפואה הקונבנציונלית אמר לי שצריך ניתוח. אמרתי לעצמי שסכין לא תיגע לי במיתרים. הלכתי גם למטפלים הוליסטיים כדי לראות מה אומרים הקול ומיתרי הקול בראי הרוחני, ושאלתי את עצמי את השאלה למה אני שר. התשובה שלי הייתה 'אני שר כי אני אוהב לשיר, אני לא צריך לשיר יפה'. הבנתי שיש פה קריאה פנימית להתעוררות בהקשר למיתרי הקול, והתחלתי בעבודה פנימית. קראתי ספרים בנושא שינוי דפוסי חשיבה משלילי לחיובי, והתחלתי לעשות תרגילים בדמיון מודרך – דימיינתי שהיבלת נעלמת, שהיא לא קיימת, שאני שר בצלילות, כמו זמרים שאני מעריך. הייתי מדמיין את שירתה של אחינועם ניני כהשראה לקול צלול. בכל מקרה, אני לא יכול ללכת להופעה של זמר שלא מרגש אותי, שלא פוגש אותי בלב. אני מעריך את לאונרד כהן שמעורר אותי להשראה, את אביתר בנאי, ג'ואן באאז, אברהם פריד…. הדמיון המודרך עזר והיבלת נעלמה".
ההתעוררות שאחרי הטראומה
וכשנעלמה היבלת באו המתנות הבאות. "אחותי נפצעה קשה מאוד בתאונת דרכים והייתה על סף מוות. בתגובה, עצרתי לגמרי את כל מה שעשיתי באותה תקופה, גם את התיאטרון. התיש אותי לעבוד מול קהל ולספק סחורות. רציתי לעשות משהו חדש שלא אצטרך להתעסק בו עם קול. עברתי לגור בעמק חפר ועבדתי בחנות אורגנית במשך שנתיים, עד ש'המתנה' הבאה הגיעה: נפצעתי בגב. זה היה הטוויסט הגדול של חיי. הגב הוא המרכז של הגוף, אבל מרכז שקל לזנוח אותו. התחלתי לשאול את עצמי מה המרכז שלי. הגוף לא משקר. לצערי, הרבה מההתעוררויות הרוחניות של בני האדם לעשות את מה שהם צריכים לעשות, קורה בעקבות טראומה – אישית, משפחתית, פיזית. מצאתי את עצמי שוכב במשך חודש בבית הוריי ומתבונן מחדש על חיי. הדבר היחיד כמעט שיכולתי לעשות היה לנגן. כל דבר שעשיתי היה בהילוך איטי, עם המון תשומת לב. באותה תקופה התחלתי לקרוא ספרים שהשפיעו עליי – 'דרך האמן', ספרי תקשור של סנייה רומן וספרה של לואיז ל' היי 'רפא את גופך'. הגעתי להבנה שהמרכז שלי הוא השירה, והחלטתי שאעסוק אך ורק במה שמתחבר לי ללב ואתפרנס רק ממנו בלי להתפשר. כרגע זה השירה. הגוף הוא הנרתיק של הקול שלי, הכלי שלי, ואני חייב לשמר אותו. באותה תקופה כתבתי את 'נער של אור', אחד השירים שמושרים עד היום במקומות שונים בארץ ובחו"ל".
בירושלים פגש גולדנברג בקהילת "נאוה תהילה" להתחדשות יהודית. "הקהילה חיברה אותי בחזרה לבית רוחני שמזמן לא היה לי. מצאתי שם מקום שאני יכול להתחבר בו לתפילה ולאלוהות ללא גבולות. הקהילה יהודית, אך מוזמנים להתפלל בה אנשים מכל הדתות. מצאתי את עצמי מוביל תפילות ומנגן בהן. עם השנים עזבתי אותה והתחלתי ליצור מרחבים אלטרנטיביים לתפילה. זה התחיל בקטנה, כשהייתי מזמין אנשים לבתים פרטיים ומביא שירים מהמקורות שהלחנתי, או שכתבתי בעצמי בעברית או באנגלית. הייתי נותן להם הצעה להתחברות והיינו שרים. עם השנים התחלתי לקרוא לזה מעגלי ריפוי בשירת הלב, וזה השתנה, גדל וקטן לסירוגין. כבר חמש שנים אני עושה את המעגלים בבתים קטנים וגם במקומות גדולים ברחבי הארץ. יכולים לבוא למעגל 10 אנשים או 200 איש. אנשים אומרים זה ריפוי גדול. בסוף מעגל בבנימינה, למשל, מישהי חיבקה אותי, בוכה, ואמרה 'המוזיקה שלך מצילה חיים'. תמיד יהיה מישהו במרחב שזה יפגוש בו בצורה טובה. אני עובד הרבה עם קהילות בחו"ל ובארץ: מכון הרטמן בירושלים, מרכז בינה ועוד. כל מי שרוצה תפילה ורואה בי שליח נכון לכך, אני בא. בארבע השנים האחרונות, בראש השנה ויום כיפור, אני מוביל תפילה בניו יורק, בקהילת Lab Shul שבראשה עומד הרב עמיחי לאו לביא, אחיינו של הרב לאו. אני גם מוביל שם תפילה בקהילה הרפורמית הגדולה 'רוממו'".
גם העולם התיאטרלי לא נזנח. "לפני חמש שנים הצטרפתי כסולן להרכב 'סומסום' שעושה מוזיקה צוענית. נכנסתי לדמות מאוד כריזמטית, מצחיקה, דומיננטית ונוכחת בשם ניקולאי, שבה תקשרתי עם הקהל. הופענו הרבה בארץ ובעולם ולפני שמונה חודשים פרשתי מההרכב. בינתיים נכנסתי גם לעולם האלתור. הגעתי לפרדס חנה לפני שבע שנים, פגשתי בקרקס שבזי, שפעל אז ביישוב, ופגשתי שותפים לדרך שהולכים אתי עד היום: אייל פרידמן, נגן נבל וכלים אפריקאיים, ואמנון ברי, רקדן, קרקסן ורוקד על עצים. עד היום אני מופיע עם אייל באלתור ובתפילה. בתקופה הזאת פגשתי את אלהיה אייל מור, ויצרנו ביחד מופע בשם 'בואו באשר תהיו', המספר את סיפור חייו של המשורר המיסטיקן הסופי ג'לאל א-דין רומי. המופע מאוד מצליח ורץ עד היום בארץ. בהרכבי התפילות מנגנים איתי אייל פרידמן בנבל, נמרוד נול בכינור ודרור פרקר בכלי הקשה".
ב-2013 יצא אלבומו של גולדנברג "נהר של אור", שפרידמן גם מנגן בו. "השנה הייתי ביוון ושם נפתחו לי כמה שערים יפים להופעות. הופעתי עם הגיטריסט Estas Tone במוסקבה, ואנחנו מתכננים בסתיו סיור הופעות. אני עושה גם טור אלתור בגרמניה, עם פסנתרן גרמני. השערים נפתחים, ובעיניי הכל נובע מהתמסרות ואמונה בדרך"
ומה מתוכנן בעתיד הקרוב?
"בעוד חודש וחצי אני מוציא אלבום חדש שייקרא Pure Emotion, 80 אחוז ממנו יהיו קטעים שאלתרתי והקלטתי בשנים האחרונות. ההופעה הבאה תתקיים במועדון היוניקורן בפרדס חנה (11.2). כמו כן הוזמנתי לשני קונצרטים בכנס הקהילה הקונסרבטיבית בוושינגטון".
