חנוך אקרמן (50) ממושב מאור עלה לישראל מגרמניה לפני 14 שנה ואפילו נולדו לו כאן ארבעה ילדים * יחד עם אשתו הוא עומד בראש מיזם שדואג להביא לחדרה קבוצות של מתנדבים גרמנים שמשפצים בתים ומוסדות של ניצולי שואה * "הוא פשוט מלאך", מעידים עליו בני המשפחות * כל זה, אגב, לא עוזר לו לקבל מעמד של תושב קבע והוא מועמד לגירוש
"האיש הזה הוא פשוט מלאך. עושה קסמים מדי יום ומחזיר את שמחת החיים לאנשים שאיבדו מזמן את התקווה. אין מילים כדי לתאר את מה שהוא עושה". את הדברים האלה אמר השבוע צבי גרסגרין מחדרה, תוך שהוא מתכוון לחנוך אקרמן.
התמונה מעט סוריאליסטית. חבורה של 4 פועלים גרמנים, יקים, עמלים במרץ לטובת שיפוץ ביתו של ניצול השואה דוד גרסגרין בבית אליעזר, אביו של צבי. כך, מדי חודש, במשך שנים, דואג אקרמן לקבוצות של מתנדבים מגרמניה, המגיעים לישראל במיוחד לטובת פרויקט שיפוצים של בתיהם של ניצולי שואה.
משטוטגרט לקהילת בית אל
אקרמן, בן 50, נשוי לאסתר ואב לשישה, נולד בשטוטגרט. הוא כמובן גרמני לכל דבר, אבל תמיד התעניין בהיסטוריה ובשואה. הוא גדל בגרמניה ועבד כאינסטלטור. בגיל 16 הוא יצר קשר עם הגרמנים מקהילת בית אל בזכרון יעקב, והחל מגיל 17 היה נוהג לבקר בישראל מדי שנה. בשנת 2003 הוא עלה לישראל, אז עם אשתו ושני ילדים. הם התגוררו בזכרון יעקב וכאן נולדו להם עוד ארבעה ילדים. חנוך עבד במפעלים שונים כאינסטלטור, אשתו עבדה כתופרת בקהילה.
כבר במהלך שהותו כאן הוא יצר קשר עם ארגון גרמני ישראלי הפועל לטובת עזרה למדינת ישראל. "במשך הרבה שנים בישראל כאב לי המצב של ניצולי השואה. נחשפתי למצב של האנשים ולא האמנתי שיכולים לתת להם לחיות ככה. כל הזמן ניסינו לראות איך אפשר לעזור להם, ועשינו דברים קטנים פה ושם".
בשנת 2013, עשור לאחר שהחליטו לעלות לישראל, משפחת אקרמן חזרה לגרמניה. "היה לנו ברור שנחזור, אפילו השארנו את כל הדברים שלנו בקונטיינר. בדיעבד אולי זו הייתה טעות, אבל ככה יצא באותה תקופה".
בגרמניה הידק אקרמן את קשריו עם הארגון, ולאחר שנה המשפחה חזרה לישראל. הפעם כבר הגעתי כנציג של הארגון, וישר יצרתי קשר עם ארגוני רווחה. גם בחדרה. הסברתי להם שהאנשים פה, ניצולי השואה, נמצאים במצב קשה וחייבים לעזור להם. הסברתי להם שהארגון בגרמניה מוכן לשלוח מתנדבים שישפצו את הבתים בהתנדבות, וכל השהות שלהם פה תהיה בהתנדבות. מאוד התלהבו מהרעיון. בכל זאת, גרמנים שעוזרים לניצולי שואה זה גם נשמע טוב".
מאז, במשך שלוש שנים, מגיעה לישראל בכל חודש קבוצה של 16 גרמנים שמחולקים באזורים שונים בארץ ומשפצים בתים לניצולי שואה. לחדרה מגיעים ארבעה אנשים בכל פעם, והם נשלחים על ידי הרווחה לבתים הרלוונטיים.
מבחינת אקרמן, לראות את הקשר המיוחד שנרקם בין הפועלים הגרמנים לניצולי השואה זה הדבר העיקרי: "לא חלמתי שיכול להיות דבר כזה. שניצול שואה ייתן אוכל לגרמנים. או שהקשרים האלה יימשכו הרבה אחרי העבודה. זה מדהים בעיניי. עד היום לא פגשתי במקרה אחד שהיה לא נעים. המפגשים הללו תמיד מרגשים".
אקרמן אדם צנוע מאוד. מתרכז במטרה. אבל הפעילות שלו היא הרבה מעבר למרגשת. "הוא עוזר מאוד גם בשיפוץ מוסדות בהם נערכים אירועים של ניצולי שואה", מספרת רויטל פוקס, מנהלת המחלקה לניצולי שואה בעיריית חדרה, שנמצאת עם אקרמן בקשר רציף.
פוקס: "נחשפתי לחנוך באירוע של ניצולי שואה בגבעת חיים. סיפרו לי עליו והוא התקשר אליי מגרמניה. זה היה לפני שהוא חזר לישראל בפעם השנייה. ניסינו למצוא לו בית, היו הרבה קשיים, עד שמצאנו לו בית במושב מאור. הוא הגיע לכאן ומאז הוא באמת עושה דברים מדהימים".
את מבינה את זה?
"בהחלט. הוא גרמני לכל דבר שמגיע להתנדב ולנקות את המצפון. קשה להם המחשבה שהם צאצאים של נאצים שהשמידו יהודים. הם תמיד רוצים עוד ועוד לעזור, ועושים את זה מכל הלב".
אקרמן עצמו מרגיש פה בבית. ילדיו לומדים כאן, חלק מחבריו מציינים כי כשהם מבקרים בגרמניה, הם מבקשים "לחזור הביתה".
העזרה מתבטאת רק בשיפוצים?
"לרוב כן, אם כי לפעמים אנחנו נחשפים למקרים ממש קשים, ואז אנחנו פונים לארגון והם תורמים מקרר או מזגן, אבל זה במקרים חריגים בלבד. רוב העבודה זה השיפוצים אבל בעיקר היחס. יש קבוצות של אנשים שכבר חזרו לישראל בפעם השלישית. הם כל כך נהנים ומרגישים שהם עושים מצווה, שזה מדהים לראות. אחד מניצולי השואה, שגר בבית במצב נוראי, אמר לי '18 שנה אני מחכה לנס, אתה הנס שלי'".
מי אלה אותם גרמנים שמגיעים? הם חברים בארגון?
"לא מחייב. אלה אנשים רגילים ששומעים על הפעילות ורוצים להתנדב ולהגיע לעזור. רובם בגילאי 25 ועד 60, והם מאוד נהנים פה, למרות שהם עובדים קשה. נוצרים ממש קשרי חברות, זה הרבה מעבר לעבודה".
עד מתי תמשיך עם זה?
"מבחינתי כל החיים, אבל זה לא תלוי רק בי".
ופה בדיוק הבעיה. בניגוד לחבריו מקהילת בית אל, שזכו למעמד של תושבות קבע, בגלל שאקרמן חזר לשנה לגרמניה ולא נשאר פה ברצף, משרד הפנים מסרב להכיר בו כתושב קבע והוא אמור להיות מפונה.
כל הגורמים המכירים אותו ואת פעילותו מנסים בימים אלה להשפיע על שר הפנים לעזור לו, אבל הוא ומשפחתו בסכנת גירוש. "זה אבסורד", אומר צבי גרסגרין, "הגרמני הזה שווה כמו כמה יהודים. הוא פשוט עושה מצווה. מעניין איך היו מתייחסים אליו אם הוא היה חובש כיפה. אסור לאבד אנשים כאלה, אוי ואבוי למדינה שלנו אם זה יקרה".
