ראש מועצת פרדס חנה-כרכור, חיים געש, השתחרר מצה"ל לפני 20 שנה בדרגת אל"מ, אחרי 28 שנות שירות בחיל הים. "בגלל שנות השירות אני יכול, אולי, לקרוא מעבר לכותרות, אבל דברים רבים השתנו והתחדשו בצבא מאז, ובנושא הצבא אני מרגיש אזרח רגיל לכל דבר", הוא אומר.
בכל זאת, 28 שנים בצבא לא הולכות ברגל.
"שירתתי במגוון תפקידים. בתפקיד האחרון הייתי ראש מחלקת מבצעים של חיל הים. במסגרת התפקיד הזה יצא לי לנהל את המשא ומתן הימי עם הפלסטינים על הסכם 'עזה ויריחו תחילה'. בדרך לשם הייתי מפקד פלגת סטי"לים (6 ספינות טילים), מפקד קורס חובלים, רל"ש של מפקד חיל הים ועוד. ההנאה הגדולה ביותר הייתה התפקיד של מפקד קורס חובלים. בית הספר לקצינים של חיל הים היה ועודנו אחד מבתי הספר הטובים במדינת ישראל".
מה מייחד את חיל הים?
"זהו חיל קטן ומשפחתי מאוד, מקצועי וטכנולוגי מאוד, אלוף העולם בביקורת עצמית ובתחקירים. ככל שתרגיל או מבצע היה יותר מוצלח, כך התחקיר היה יותר ארוך. לפני עידן המיחשוב היו פורשים בתחקירים נייר פרגמנט על שולחן, ולפעמים כל אחד היה מוציא מפה אחרת, וזה היה נמשך שעות. זה חיל מאוד הישגי ותחרותי, והכל היה בליגות: למי יש פחות תאונות דרכים? למי יש פחות תלונות במשטרה צבאית? חלק גדול מיחידות חיל הים הן יחידות התנדבות – חובלים, שייטת צוללות ועוד. מאוד נהניתי משירותי בחיל הים, ואני מוקיר לו תודה כל בוקר כשאני קם".
לרגל יום העצמאות ביקש געש לומר כמה דברים: "אנחנו עומדים בפתחו של יום העצמאות ה-68 למדינת ישראל, שעדיין נאבקת על שלומם הפיזי של אזרחיה. אף אחד מאויבינו, כולל אלה שיש לנו איתם הסכם כזה או אחר, עוד לא הצטרף להסתדרות הציונית. האתגר של שמירה על תושבי המדינה הוא אתגר מתמיד, ומחייב להמשיך ולהשקיע משאבים רבים. במקביל, אחרי 68 שנים, ניצבת מדינת ישראל בפני אתגרים בנוגע לדמותה האנושית, המוסרית והערכית. זה אתגר לא פחות קשה, מורכב ומסובך מהאתגר של השמירה הפיזית".
ואיך זה מתקשר לצבא?
"בארץ יש גיוס חובה והצבא הוא צבא העם, ומעצם הגדרתו הוא ארגון משימתי מאוד, ולכן הצבא בארץ תמיד היה מעורב בעשייה חברתית. הוא כפוף לדרג מדיני, ולכן קל לו להוציא לפועל משימות חברתיות כמו הקמת היאחזויות הנח"ל שביססו את השליטה הפיזית על מדינת ישראל, השתתפות במה שהיה בשנות ה-50 'מבצע ביעור הבערות' בו הוכשרו מורות חיילות, וזו עדיין משימה חברתית~ערכית שלא קיימת בשום צבא אחר, ובאסונות טבע הצבא מסייע בפעולות הצלה בארץ ובעולם. הצבא בארץ מעורב בנושאים חברתיים שאינם משימות הגנה פר-סה. כך לדוגמה, אני לא יודע מי החליט לפני כמה שנים שחיל האוויר צריך להטיס מטס מעל מחנה ההשמדה אושוויץ. זו לא משימה צבאית, אבל מישהו החליט עליה, וזו דוגמה למשקל שהחברה האזרחית נותנת לנוכחות הצבאית הזאת. זה משרת מטרה חברתית ולא צבאית. דוגמה אחרת היא כשיחידה צבאית מחליטה לאמץ שיכון מצוקה ולעשות בו צביעה ושיפוץ, זה ייחודי בעולם, אך בארץ ברור לכולם שזה בסדר".
אך מה קורה כשהחברה שסועה קשות בנוגע לנושא מסוים?
"השאלות החברתיות על דמותה של המדינה וערכיה, על היחס לשונה ומה מותר ומה אסור, לא נעצרות בש"ג. החיילים בגיוס חובה באים מבתים שונים, דעות שונות וחתכים סוציו~אקונומיים שונים, ומטבע הדברים גם המחלוקות, השסעים והקיטוב החברתי מוצאים את דרכם לצבא, מבלי שהצבא ביקש את זה".
זה היה קיים תמיד.
"נכון, אבל להבדיל ממה שהיה פעם, היום אנחנו חיים בתקופה שבה הכל פתוח, גם התקשורת. ברשתות החברתיות כל אחד הוא עיתונאי, וכל אחד יכול לבטא את עמדתו בבלוג, וגם ביקורת חיובית או שלילית על הצבא יוצאת מיד החוצה. כגוף גדול, לקח לצבא זמן להבין את המציאות החדשה. התקשורת המיידית הביאה את הצבא למצבים של פגיעה מבצעית, כמו שהעברת מידע בוואטסאפ על כוננות. אם בעבר קשה היה להעלות על הדעת מרד של פלוגה או מחלקה, כי המבנה והמשמעת היו אחרים, כיום אנחנו שומעים בתקשורת על כל אירוע בצבא, כולל עורכי דין ויחצנים. הגיוון והדעתנות של החברה הישראלית חדרו גם לצבא. מאחר שאנחנו נמצאים עדיין במאבק על הקיום הפיזי, המדינה צריכה להמשיך להישען על היכולות הצבאיות שלה. זה לא אומר שאסור להעביר ביקורת על הצבא, רק צריך לזכור שאין למדינת ישראל פריבילגיה לשפוך את התינוק עם המים. תפקיד הדרג המדיני הוא לשמור על מידת האיזון הנדרשת. ברור שאם העולם המדיני~פוליטי משוסע, מקוטע ומחולק, זה לא מקל על אנשי הצבא, או על הצבא כגוף. הצבא מוצא את עצמו לפעמים בעל כורחו בעין הסערה, כי הוויכוח על דמותה של ישראל הוא גם חלק מהצבא".
מה דעתך על דברי סגן הרמטכ"ל ביום השואה?
"אני בן לניצולי שואה. אני זוכר דיונים שהיו לי עם הוריי עליהם השלום בנושא דמותה החברתית והמוסרית של ישראל. הדיונים לא היו פשוטים. מצד אחד הוריי שרדו את התופת, הגיעו לארץ ישראל, נאחזו בציפורניים כדי להקים כאן משפחה חדשה במקום זו שנספתה בשואה. מדינה חזקה צבאית היא בגנים שלנו, כתגובה לזה ששואה נוספת לא תתרחש. מצד שני, בנושאים החברתיים עוד לא הפכנו לעם סגולה. אני לא רוצה להתייחס לדברי סגן הרמטכ"ל, אבל אין ספק שתופעות שמתרחשות בחברה הישראלית, גם אם היקפן קטן או קטן מאוד, מחייבות התייחסות הרבה יותר רצינית מאשר סתם כותרות בומבסטיות בעיתון. המצוקה של ניצולי השואה, היקף העוני של כל האוכלוסיות (לא רק יהודים), העובדה שבהפגנה שמשתתפים בה נציגי ימין ושמאל יכולים לגדף אב שכול 'שמאלני טוב שמאלני מת', והוא אב שכול שבנו נהרג בצבא, העובדה ששורפים בתים ובתי תפילה של עדות אחרות, העובדה שיש קבוצת כדורגל שמכריזה בריש גלי שבני עם זר לא ישחקו בה – כל זה בוודאי לא דומה לשום דבר שהתרחש עם עליית הנאצים לשלטון, או לתקופות חשוכות אחרות באירופה או בעולם כולו, ועם זאת החברה הישראלית לא פטורה מלעסוק בנושאים האלה, להסתכל במראה, ולמצוא להם תשובה ולהחליט מה היא עושה איתם".
געש התגייס לצה"ל ב-1968, שנה וחודש אחרי מלחמת ששת הימים. "כשהתגייסתי, היו בארץ פחות מ-3 מיליון אזרחים. כיום אנחנו יותר מ-8 מיליון תושבים, רובם יהודים. היו שינויים דרסטיים במצבה הכלכלי של ישראל, וככל שהשתפרו התנאים מאז שנות ה-50, החברה התפנתה לעסוק גם בדברים אחרים. בעידן התקשורת הפתוחה, אין יותר מצב של מקור ידע אחד, ותלמידים בבתי ספר יודעים לפעמים יותר מהמורה שלהם. כשמקור מאבד מעוצמתו כמקור ידע, הוא מאבד מעוצמתו גם כמקור ערכים. בראייה שלי, ניתן לראות את סיפור הקמתה של מדינת ישראל וההישגים אליהם הגיעה ב-68 השנים האחרונות כנס גדול. זה התרחש בין היתר בגלל הדעתנות, האמביציה, הרצון לחיות ולפעמים חוסר הברירה, אבל המדינה של העם היהודי היא הישג מופלא, וצריך לשמר אותו הלאה".
