fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

לתעד את הדוקו. המפיק מפרדס חנה של סרט חשוב על השואה מדבר

תמונה מהסרט "גטו", מתוך ארכיון הסרטים הגרמני
תמונה מהסרט "גטו", מתוך ארכיון הסרטים הגרמני

בקתדרה שבמתנ"ס פרדס חנה כרכור יציינו ב-27.1 את יום השואה הבינלאומי זו השנה השנייה, והפעם בהקרנת הסרט עטור הפרסים "שתיקת הארכיון". לאחר ההקרנה יתקיים שיח עם מפיק הסרט, איתי קן-תור, וגיא שמר, המדריך הראשי של מוזיאון "יד ושם" בשנים 2010-2005, שניהם תושבי פרדס חנה כרכור.

איתי קן-תור, קולנוען ואיש חינוך, יזם ומנהל את פרויקט "ישראלי בפרכור", מיזם שהושק בפסטיבל "דרך הנדיב" ויצא לדרך בחודש שעבר בשיתוף פעולה עם מפעל הפיס, המועצה המקומית, הספריה ומרכז פיס לגיל הזהב. על "ישראלי בפרכור" הוא מספר: "המיזם הוא סדרת הקרנות סרטים שנעשו על ידי יוצרים שגרים בפרדס חנה כרכור והסביבה. בכל יום שלישי השלישי בכל חודש יש הקרנת סרט ושיחה. ב-15.1, למשל, תהיה הקרנה של הסרט 'שבוע ויום' ושיחה עם השחקן הראשי בסרט, שי אביבי, תושב פרדס חנה כרכור". עוד בתכנית בהמשך: בחודש הבא יוקרן הסרט "גיבור ישראל" של טל מיכאל ודוד אופק שהוקרן לאחרונה ב"כאן", ובחודש שאחריו יוקרן הסרט "מחלקה פתוחה" של יואב קליינמן ועידו גלס.

איתי קן תור
איתי קן תור

"מטרת המיזם היא לקרב בין היוצרים שגרים פה לבין הקהל המקומי", ממשיך קן תור. "הפרויקט נולד מתוך ההבנה שלי שאנחנו, הקולנוענים תושבי המקום, מראים את סרטינו ברחבי הארץ והעולם, ובפרדס חנה כרכור כמעט שאין מקומות ואפשרויות לעשות זאת. לא מעט אנשי קולנוע מתגוררים בפרדס חנה כרכור והסביבה, אך בדרך כלל התושבים לא נחשפים לזה וכלל לא מודעים לזה. יש תסריטאים, במאים, שחקנים, צלמים, עורכים, מקליטים".

הסרט "שתיקת הארכיון" יצא ב-2010, והוא מעמת את תוכנו של סרט על גטו ורשה, שצילמו הנאצים ב-1942 זמן קצר לפני גירוש היהודים מהגטו להשמדה, מול ראיונות עם ניצולים מהגטו ועם יומנים. אותו סרט לא נשאר כחומר תעמולה נאצי. למעשה, סביר להניח שהצופים בו יזהו מיד את התמונות: מאותו סרט נאצי למדנו, למעשה – במסגרת סרטים ותוכניות ישראליות אודות השואה – על החיים בגטו.

ההסתמכות של גופים ויוצרי סרטים וסדרות ישראלים על סרטים שצולמו על ידי הנאצים נשמעת אולי אבסורדית. אך בהיעדר כל תיעוד מצולם זמין אחר של האירועים ומתוך תחושה של חוסר ברירה, זה בדיוק מה שעשו במאים ויוצרי סרטים לפני שנים.

קן-תור מסביר: "כל הסרטים שנעשו על גטו ורשה, כולל אלה שהשתמשו בהם במוזיאון יד ושם, השתמשו בקטעים מהסרט הנאצי הזה. הסרט עצמו נמצא בבונקר במזרח גרמניה, ובשנים הראשונות אחרי הימצאו חששו מאוד להשתמש בו. אבל בהמשך הוציאו ממנו חומרים שהמחישו את החיים בגטו ורשה. רוב הסרטים והתוכניות הדוקומנטריות לאורך השנים עסקו בניצולים, והשתמשו בקטעים מהסרט כדי להמחיש את מה שהניצולים סיפרו על החיים בגטו. 'שתיקת הארכיון' שם את שאלת התיעוד במרכז ומשתמש בעדויות כדי להאיר את הדרך שבה הושג ונעשה התיעוד. נקודת המוצא של יעל חרסונסקי, במאית הסרט, הייתה שבקרוב אחרוני הניצולים ימותו, ומה שייוותר כדי לספר את הסיפור יהיו חומרי הארכיון, והתעורר רצון לשים את הזרקור על חומרי הארכיון האלה. אנחנו מסתכלים על חומרי השואה ושוכחים שרוב התמונות והסרטים צולמו על ידי הנאצים, וזה מחייב אותנו לשאול שאלות לגבי האמינות שלהם. 'שתיקת הארכיון' הוא לא 'סרט שואה', אלא סרט על הקשר שבין האמת והתיעוד, זיכרון ומציאות. השאלות שהסרט מעלה רלוונטיות לדרך שבה אנחנו בונים תמונת מציאות דרך דימויים".

ידוע שהנאצים הציגו בסרט אחר את גטו טרזינשטט, בצורה כוזבת, כמקום מנוהל למופת של חיי רווחה, במטרה להסוות את פשעיהם ולהציג את עצמם בפני העולם כמי שמחזיקים את היהודים בתנאים הוגנים. אבל מה הניע אותם לתעד בסרט את העוני, הרעב, המצוקה והסבל של היהודים בגטו ורשה? "לא מצאנו תיעוד חד משמעי לסיבות שבגללן הנאצים עשו את הסרט על גטו ורשה ומה ניסו להשיג בו, אבל אפשר לנחש ולשער", אומר קן-תור. "הסרט מציג תמונות מנוגדות שבהן רואים מצד אחד יהודים עניים, חולים וגופות, ומצד שני עשירים שחיים חיי פאר והולכים לתיאטרון ולמסיבות, לבושים במעילי פרווה וסועדים במסעדות. מה שיוצר את התחושה כאילו הם מתעלמים מאחיהם הסובלים. עשינו תחקיר ארוך כדי להשיג את נקודת המבט הגרמנית. שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס התייחס ביומניו לנושא בערך כך: 'עוד מעט יתחיל הגירוש מהגטו, ולכן צריך לשלוח את צוותי הצילום לתעד, למען יראו הדורות הבאים'. אך הוא אינו מסביר מעבר לזה. לגרמנים היתה שאיפה להראות למה היה צריך לעשות את מה שעשו. סיבה נוספת לעשיית הסרט יכלה להיות שהם התכוונו לעשות סרט תעמולה שבסופו של דבר לא הושלם מסיבות שונות. באמצעות עדויות הניצולים והיומנים שכתבו, כמו יומן מפקד הגטו ופרוטוקולים של חקירות שמצאנו, אנחנו מראים איך גם תמונות שנראות מציאותיות ותיעודיות עברו מניפולציות שונות והושגו באמצעים מאוד בעיתיים; ואיך הנאצים הפכו למעשה את הגטו לסט צילומים. למשל, לסצנה שבה ילדים גונבים בשר מהאטליז נעשו שלושה טייקים".

הסרט זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס העריכה בפסטיבל סאנדנס בארה"ב, היה מועמד לפרס האמי, זכה בשני פרסים בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, בפסטיבל בשנחאי ובמדינות רבות ברחבי העולם. הוא הוזכר בספרים ומאמרים ונחשב לציון דרך בתיעוד השואה, כי זו פעם ראשונה שהוא שם את הזרקור על פעולת התיעוד עצמה.

איתי קן-תור גדל בחיפה ולמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. אחרי סיום הלימודים היה צלם ועורך ובהמשך במאי ומפיק, בעיקר של סרטים תיעודיים. במקביל, הוא מרכז מגמת קולנוע בבית הספר הרב תחומי עמק חרוד ומלמד באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת אורנים. שם הוא מוביל בשנים האחרונות את הפרויקט "דיאלוג דרך קולנוע" שמפגיש אוכלוסיות מגוונות ובכללן יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ליצירת סרטים תיעודיים המשקפים את שתי נקודות המבט על המסך. "כבר לפני 'שתיקת הארכיון', ובעוצמה גדולה יותר גם אחריו, אני עוסק באופן בו נוצרים דימויים, באופן שבו הציבור תופס דימויים בסרטים ובניסיונות לחשיפת המניפולציות הקולנועיות והתקשורתיות למיניהן. הסרט 'שתיקת הארכיון' מעלה באופן מאוד חד את השאלות של אמינות הדימויים.

"לכאורה, אנחנו מייחסים תעמולה למשטרים טוטליטריים, אבל למעשה, גם בחברה דמוקרטית אנחנו חשופים לתעמולה באופן יומיומי כשאנשים רוצים לשכנע אותנו בצדקת דרכם. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת וככל שאנחנו חיים בחברה דמוקרטית, זה צריך לעלות לתודעה כל הזמן ולהילמד כמקצוע חובה בבית הספר. בעולם של ריבוי המסכים, שבו רובנו צורכים סרטים באופן יומיומי, יש חשיבות עליונה לצפייה ביקורתית כלפי הדברים שמופיעים על המסך, ומייצגים בדרך כלל אידיאולוגיות ולאו דווקא את האמת. גם כשרואים סרטים שנראים מאוד אמינים, אני רוצה שאנשים ישאלו את עצמם מה קרה מחוץ לפריים. מה לא צולם? מה נשמט בעריכה? מה עבר פוטושופ? חובתנו לגרום לאנשים לשאול שאלות, מתלמידים ועד סטודנטים והורים. זה לא פשוט. רובנו כבני אדם רוב הזמן לא שמים הכל בסימן שאלה. זה מאוד מעייף, קשה לערער על כל מה שאתה רואה. אבל בעולם שבו אנחנו כל הזמן בונים את תמונת המציאות שלנו על תמונות וסרטונים, השאלה עולה ביתר שאת. העוצמה של הדימויים הוויזואליים מומחשת על ידי ביטויים כמו 'טוב מראה עיניים', ומחקרים מראים שמטקסט אנחנו זוכרים 10 אחוז ומדימויים ויזואלים 65 אחוז, וזה עוד לפני שדיברנו על פברוק תמונות ופייק ניוז".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות