fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

לשבור את קשר הקשירה

במשך שנים נלחמה קרנית ידיד מקרית אתא בממסד, כדי שיאשרו לה שימוש בקנאביס רפואי כמזור לכאבים הנוראיים מהם סבלה. כשמאבקה צלח חלקית, היא פתחה במאבק נוסף, והפעם נגד הקשירות של חולים פסיכיאטריים למיטתם בבית החולים במשך ימים ארוכים. את פרויקט הגמר המטלטל שלה במגמה לעיצוב ותקשורת חזותית, בחרה להקדיש לנושא, לזכרה של אחת המרואיינות שלה ששמה קץ לחייה
קרנית ידיד. צילום: דורון גולן
קרנית ידיד. צילום: דורון גולן

כשמלאו לקרנית ידיד 23, היא החלה לסבול מחולשה וכאבים עזים בכל גופה. הבדיקות לא העלו ממצאים חד משמעיים, וידיד מצאה את עצמה, בחורה צעירה בתחילת דרכה, מנסה לגבש לעצמה חיים מתוך הכאב. רק תשע שנים מאוחר יותר, בגיל 32, אובחנה מחלת הכאב שלה, וידיד קיבלה אישור למריחואנה רפואית שתקל על מכאוביה. אז, לתדהמתה, למרות האישור, היא החלה להילחם נגד אותו הממסד שאישר לה את התרופה והבינה שלאנשים חולים בישראל קשה הדרך אל התרופה שתרפא אותם. הבחורה הקטנטונת נלחמה והפכה לאייקון במאבק למען מריחואנה רפואית ואפילו הוצבה במקום החמישי של מפלגת עלה ירוק בבחירות האחרונות לכנסת.

ידיד הפכה במרוצת השנים לפעילה חברתית ולקחה על עצמה להילחם את מלחמתם של השקופים, אלה שקולם לא נשמע. לפני כשלוש שנים וחצי, כשהצליחה להשתיק את כאביה, נרשמה ללימודי עיצוב גרפי והתמחות של קופירייטינג ופרסום במכללת תילתן.  לפני מספר שבועות היא הציגה את פרויקט הגמר שלה, שאיך לא, עסק בעוולה חברתית. מעבר לעובדה שסיימה בהצטיינות, היא העלתה למודעות הציבורית נושא כאוב.

קרנית ידיד. צילום: דורון גולן
קרנית ידיד. צילום: דורון גולן

כאבים בכל הגוף

ידיד בת 37 נולדה בקרית אתא להורים עזרא ויקרה, אחותן באמצעית של אורית  ולבנת. היא עברה ילדות רגילה, הייתה ילדה בריאה, שלקחה חלק בנבחרת התעמלות מכשירים והתעמלות אמנותית והשתתפה בתחרויות. גם את תקופת הצבא צלחה כמש"קית חוויה, ונדמה היה כי החיים היו פרושים לרגליה.

שבועיים לאחר שסיימה את הצבא, היא נרשמה ללימודי משחק באוניברסיטת חיפה, כשבכוונתה היה להמשיך ללימודי פסיכודרמה בתואר השני. אבל בזמן שהיא תכננה תוכניות, החיים חשבו אחרת. "אז התחילו הכאבים הפיזיים ולא יכולתי להתחייב לשום דבר", סיפרה ל"הד הקריות".  אחרי מספר שנים, בהן התמודדה עם כאבים עזים וניסתה לתמרן בין לימודים לעבודה, במצבים בהם לא יכלה הייתה להרים את עצמה מהמיטה, החליטה לעבור לגור בניו יורק. היא טסה לשבועיים, נשארה שם שנתיים, אבל אחרי שקיבלה התקף של כאבים גם שם, חזרה לישראל.

בארץ המשיכה לעשות בדיקות, ניסתה תרופות שונות ואחרי תקופה מסוימת, פשוט הרימה ידיים. עד שהגיעה למצב שבו לא יכלה לקום מהמיטה במשך שלושה חודשים. "בחורה צעירה שלא יכולה לצחצח שיניים או להכין קפה, הייתי מושבתת, לא היה לי יום ולא היה לי לילה", היא נזכרת.

ידיד החליטה שוב לערוך בדיקות, והפעם הרופאים מצאו שהיא סובלת מפיברומיאלגיה _ תסמונת כאבים מפושטים בכל איברי הגוף, חולשה מאוד גדולה של השרירים והפרעות שינה. יחד עם תסמונת העייפות הכרונית, היא סבלה גם מרגישות לאור ולרעשים, סבלה גם מזרמים בגוף ומאוסף מאוד גדול של סימפטומים.

כשאובחנה ידיד, רווח לה, כי הבינה שאם יש אבחנה, בקרוב יימצא גם הפתרון, אבל לא כך היה במקרה שלה. "ציפיתי לטיפול המתאים וגיליתי שאני מתחילה את הכל מחדש, כי אין טיפול. התחלתי עם משככי כאבים ומהר מאוד מצאתי את עצמי מטופלת במורפיום, בתרופות נוגדות דיכאון, שהמינונים הנמוכים שלהן משככים כאב, אבל גם זה לא עזר. עברתי מרופא לרופא ואז הגעתי למצב שקיבלתי שלוש המלצות משלושה רופאים מומחים, שהמליצו על קנאביס רפואי".

רישיון למריחואנה

ידיד ניגשה עם שלוש ההמלצות למשרד הבריאות ונדהמה כשבקשתה נדחתה. "הרי אנחנו כבר חיים היום במאורת סמים. ילד קטן שיושיט יד וייקח סוכריה מהמדף, ייקח סם, הרי גם הסוכר הוא סם וצריך להתמקד בדברים חשובים יותר".

משרד הבריאות המשיך לדחות את בקשותיה וטרטר אותה, פעם כי לא לקחה מספיק תרופות ופעם אחרת להביא רשימת תרופות. "לא ממש נלחמתי לקבל מריחואנה רפואית, עד שלילה אחד בעקבות נטילת כדור חדש ביחד עם כדור ישן, הובלתי לבית החולים. הייתי כחולה לחלוטין וראיתי את עצמי נגמרת, הבנתי שמשהו לא בסדר. לא יודעת איך הצלחתי אפילו להתלבש, נסעתי עם אמא שלי לבית החולים, שם שמעו על המחלה, אבל לא כל כך היה אכפת להם, הם בדקו שאני בסדר, ייצבו אותי ושלחו הביתה. התחננתי שיזמינו רופא כאב, אבל הם רק נתנו לי מכתב שחרור. ידעתי שאם אצא החוצה אצטרך לחכות שנה לרופא כאב, אבל זה לא עניין אותם".

את כאבה פרסמה בפוסט בפייסבוק, שאיתר העיתונאי רינו צרור וביקש ממנה לעלות לשידור. "אני עקשנית וקשה לי עם עיוותים במערכת", היא אומרת, "אנשים ששמעו את הסיפור שלי ברדיו, הציעו לתת לי מריחואנה. היום אני מבינה שגם אם הייתי לוקחת מהם, זה לא היה מכבה שריפות של כאב, כי אני צריכה את זה בצורה סדירה, ואולי הייתי מתאכזבת".

אחרי מספר חודשים הסכימו במשרד הבריאות להכניס אותה לוועדת חריגים ובחלוף חודשים ארוכים קיבלה את האישור למריחואנה רפואית שמקילה בצורה משמעותית על כאביה. במקביל, הפכה לקול של אותם האנשים שנאבקים כדי לקבל את המזור לכאביהם. בזכות המאבק התקשורתי שלה, הרבה אנשים נחשפו לנושא המחלה והצורך בקנאביס הרפואי. מאות הודעות הציפו את תיבת הדואר שלה מדי יום והיא, הקטנה, מנסה לעזור לכולם.

מאז ניתן לה הרישיון למריחואנה רפואית היא חוותה רגיעה ונרשמה ללימודים בתילתן. למרות זאת, איש לא מבטיח לה שהרגיעה הזו תימשך. "כל הזמן ממשיכים לעשות לי בעיות עם הרישיון. לא נעים להם שאני עושה בלגן בתקשורת ובכל פעם מחדש הם מעכבים לי את הרישיון, מתעללים בי", היא אומרת, "למרות זאת, בכל חודש כזה אני מסרבת לקחת מריחואנה מאנשים אחרים. הכאבים חוזרים ואני חיה על משככי כאבים. לפני מספר חודשים הייתה לי תקופה כזו, ירדתי במשקל והגעתי ל~40 ק"ג".

מציאות נואשת

לפני מספר שבועות, כשחשפה את פרויקט הגמר שלה, עשתה שוב רעש. "הנושא הנבחר של פרויקט הבוגרים היה 'יש לי חלום'. מי שמכיר אותי יודע שאני פעילה חברתית, אז בהתחלה רציתי לגעת בהכל, כי הביורוקרטיה הקשוחה פועלת בכל עוולה שנבחר ותמיד יהיה האזרח הקטן שיסבול. אז הבנתי שאני צריכה להתמקד. כולם היו בטוחים שאכין פרויקט שקשור לקנאביס הרפואי, אבל היה לי ברור שאני בוחרת בקשירות הפסיכיאטריות, שם למטופלים אין יכולת מילוט, אין מוצא. שם הם אפילו לא מטופלים מבחינת המערכת, הם רק מקרה".

ידיד: "מהר מאוד גיליתי את העיתונאית קרן נויבך שמובילה ומקדמת את נושא הקשירות הפסיכיאטריות מבחינה תקשורתית, כדי להעלות את המודעות בקרב הציבור. עם הזמן היא אפילו הצליחה לעשות שינוי משמעותי. המשכתי לעקוב, לא תמיד הייתי מסוגלת להאזין לסיפורי הזוועה, אבל התחלתי להיות מעורבת ולהכיר את האנשים. שמעתי את העדויות וגיליתי כמה זה קרוב ופוגע בכל כך הרבה אנשים מסביבנו. רק בשנה האחרונה גיליתי שתי צעירות מהמכללה שלי שעברו את זה. לא שיערתי שהתופעה הזו היא חלק כל כך רחב מהחיים שלנו. התופעה אולי לא נוגעת לכל החברה, אבל קשורה וצריך לצעוק אותה. מפה נולד הסלוגן 'קשור גם אליך', כי רציתי לערבב את נושא הקשירה ואת המעורבות.

"מדובר באנשים שחולמים על חופש, כי הם קשורים במחלקה פסיכיאטרית סגורה בחדר אטום. לאקט הזה קוראים טיפול פסיכיאטרי, אבל למעשה באקט הזה יש שלילה של כל זכות בסיסית. ישבנו בכיתה, וכל אחד הציג את הפרויקט שלו וגיליתי שרוב החברים שלי בחרו להציג חלומות, ואני בחרתי להציג מציאות נואשת על אנשים שחולמים על חופש. סיפרתי על הפרויקט שלי והייתה שתיקה בכיתה, אף אחד לא הבין על מה אני מדברת. המרצה לחש לי שהוא מבין מה הנושא, בגלל הפוסטים שהעליתי, אבל השאר לא הבינו. אחד הסטודנטים שאל: 'מה, קושרים אנשים?' הם היו מזועזעים, עם דמעות בעיניים, שאלו מי נותן לזה יד ולא הבינו איך קושרים אנשים למיטה במשך שעות וימים בישראל של 2017, זה נראה כאילו מדובר בימי הביניים החשוכים".

במקביל גילתה ידיד את ארגון "בזכות" שהוציא את דוח "שוברים קשירה", עליו ביססה את פרויקט הגמר שלה ובו נחשפות אינספור עדויות של חולים שאושפזו ונקשרו בארבע גפיים. "שמעתי סיפור על איך הובילו מטופלים לחדר מבודד בברוטליות שכללה חניקות ואגרופים בצורה משפילה, מול צוות שצוחק עליהם, הובלו למיטה מקובעת ופשוט נקשרו בלי יכולת לזוז שעות וימים. מדובר בקשירה שנעשית בתנאי בידוד מזעזעים, מי שנכנס לחדר מגיע לקשור או לתת תרופות, לחלקם אין אפשרות ללכת למקלחת ולשירותים. המשפחות שלהם רובן לא מורשות להיכנס ולראות אותם והם נמצאים שם בלי אור שמש וללא מגע אנושי במשך שבועות. בעיקרון בקשירה, כל ארבע שעות צריך לבוא רופא ולתת אישור להמשך הקשירה, וזה לא באמת קורה. מסתבר שזו תופעה ויש 4000 מאושפזים נקשרים בשנה. אחד מתוך ארבעה מטופלים פסיכיאטריים, נקשר".

ידיד חקרה את הנתונים ומצאה שבין המטופלים שנקשרו היו גם ילדים ובני נוער, ורובם לא נקשרו על רקע חשש ממשי שנשקף, אלא כי חזרו כל הזמן למערכת במצב של אי שקט. "כשאין במחלקות האשפוז כוח אדם או שאין להם סבלנות, הצוות הרפואי פשוט קושר את המטופלים כדי להטיל מרות או עונש. היו כאלה שנקשרו כי לא הסכימו לקחת תרופות, ואני חושבת על עצמי, כמה פעמים לא הסכמתי לקחת תרופות, מי היה קושר אותי בחוץ? אני מדברת על אנשים עם פיגור ואוטיזם או נפגעי כפייה מינית. העבריינים הכי גדולים במדינה לא עוברים את זה, אבל המטופלים הם אנשים שעברו להיות רכוש של המערכת והתגבשה פה נורמה במערכת הרפואית. קשירה היא פעולה אלימה ומשפילה, גורמת לנזקים פיזיים ונפשיים. היום חולים מתחילים לחשוף את זה, אבל עד לא מזמן לא הייתה שקיפות, ולא מקצים משאבים כדי למצוא פתרונות אחרים".

סיפורה של אביגיל

ידיד פנתה לאחת הסטודנטיות במכללה, כדי שתספר את עדות הקשירה שלה לפרויקט הגמר. "קבענו להיפגש אצלה בדירה, והשותפה שלה הייתה אביגיל לביא, נפגעת מינית שהייתה מטופלת, אבל מאחר שמגיל 18 אין למדינה מסגרות טיפוליות, היא התחילה להתגלגל בין אשפוזים פסיכיאטריים, כי כשאין פתרון זה מה שהם עושים. נפגשנו לשיחה, ואביגיל מאוד רצתה לחשוף את הסיפור שלה. היא אמרה לי: 'קרנית, את חייבת לשמוע את סיפור הקשירה'. מתברר שפצעו אותה במהלך הקשירה. אמרתי לה ש~40 אחוזים מהנקשרים נפגעו במהלך קשירה והיא הייתה בהלם, היא חשבה שהיא מקרה בודד. הטרידה אותי העובדה שהשתיקה היא לא רק כלפינו, אלא גם בקרב המטופלים עצמם שלא מדברים על זה בינם לבין עצמם".

השיחה בין השתיים הסתיימה והן קבעו להיפגש, כדי לצלם את עדותה של לביא, כחלק משורה של עדויות שהיו אמורות להיות מוקרנות בפרויקט הגמר. "כמה ימים לאחר מכן,  הייתי בדרך אליה לצלם בווידיאו וקיבלתי טלפון מהשותפה שלה שאביגיל לא במצב טוב. אני זוכרת שעצרתי בשולי הכביש, רציתי להיות איתה ולא ידעתי מה הכי נכון. חיבקתי אותה בדמיון שלי, וזו הייתה תמונת הפרידה שלי. למחרת היא שמה קץ לחייה".

בעקבות כך התאשפזו כל החברות של לביא, כי לא הצליחו להתמודד עם המוות שלה וידיד נותרה ללא עדויות מצולמות. "הייתי בהלם כמה ימים והחלטתי שאני מגייסת את כל המשאבים הנפשיים והפיזיים שלי כדי לסיים את פרויקט הגמר לזכרה. זה המעט שיכולתי לעשות למענה ולמען אלה שעדיין זועקים וחולמים בשתיקה. מי שהתגייסה לעזור לי הייתה אחת המרצות שלי, רחל אבידור, שתמכה בי כדי שהמסר יעבור ובאמת סיימתי ונולד הפרויקט הזה. לא היו לי העדויות, אבל לקחתי את כל הסיפורים וחיברתי מונולוג שכל הזמן מושמע ברקע בלופ. כשהגעתי לטקס והעבודה שלי הוצגה, ראיתי אנשים נכנסים לחלל ויוצאים עם דמעות בעיניים. מזועזעים. היו גם מבקרים מחו"ל שהיו מופתעים לשמוע שזה מה שקורה בישראל".

כחלק מהפרויקט לקחה ידיד את העדויות מדוח "שוברים קשירה" והדפיסה אותן על אלף גלויות, שפיזרה על הרצפה. "מבחינתי אלו היו החולים שהיו על הרצפה, מחפשים שמישהו ירים אותם. רציתי שהאנשים שבאו לראות את המיצג ידרכו עליהם, כי זה מה שעושים להם, אבל ביקשתי מאנשים להרים את הגלויה שמשכה אותם ולקחת איתם. אני ממש מקווה שהצלחתי להשמיע את הצעקה שלהם שמתרחשת ממש עכשיו. לא מעניין אותי שאני סטודנטית, הנושא כל כך כאוב, שהצלחתי, בעזרת הכלים העיצוביים, להעביר מסר מעבר למה שרואים ושומעים, כי אי אפשר לחשוף את זה, הרי אי אפשר להיכנס לשם. היו גם אנשים שנקשרו בעבר והגיעו לראות את הפרויקט ואמרו לי שזה היה החדר שלהם".

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות