fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אשת הברזל: ליאן ויתקין מפרדס חנה השאירה את הטריאתלון מאחור

ליאן ויתקין מפרדס חנה מוכרת לרבים כספורטאית מצטיינת בתחום הטריאתלון. מי שהתבלטה כטריאתלטית בנבחרת ישראל ואלופת ישראל (בוגרות) בענף ספורט זה ב-2017, מסכמת שנה קשה ומיוחדת בחייה, שעברה בה טלטלות גופניות ורגשיות והגיחה ממנה שלמה וחזקה, פלוס הסבה לאופני שטח.
ליאן ויתקין. צילום: סבסטיאן ויתקין
ליאן ויתקין. צילום: סבסטיאן ויתקין

ליאן ויתקין מפרדס חנה מוכרת לרבים כספורטאית מצטיינת בתחום הטריאתלון. מי שהתבלטה כטריאתלטית בנבחרת ישראל ואלופת ישראל (בוגרות) בענף ספורט זה ב-2017, מסכמת שנה קשה ומיוחדת בחייה, שעברה בה טלטלות גופניות ורגשיות והגיחה ממנה שלמה וחזקה, פלוס הסבה לאופני שטח.

ויתקין מחוברת חזק לספורט מאז שהיא זוכרת את עצמה. "כשהייתי תינוקת לקחו אותי לים וראו את החיבור שלי לים. מגיל קטן הייתי בחוג שחיה, ובגיל 8, אחרי שהשתתפתי בטריאתלון אחד, עברתי לטריאתלון וכך נוספו לי על השחייה עוד שני ענפים, ריצה ורכיבה על אופנים. השחייה המשיכה להיות החלק החזק שלי כטריאתלטית. אהבתי במיוחד את השחייה בים, ופחות אהבתי את האימונים בבריכה. אני אוהבת להיות בחוץ".

בגיל 8 היא גם אובחנה ב-OCD. "זו אובססיה לסדר", היא מסבירה, "בחדר, בראש, במנטליות. הספורט מאוד סידר לי את החיים ואת המחשבות ונתן לי שגרה ומשמעות. בטריאתלון יש הרבה על מה לחשוב, וזה העסיק אותי. היו המון אימונים בשבוע. גם כילדה תמד שאפתי למצוינות, היה בי המון פרפקציוניזם, גם כשלא ידעתי את זה. וכשהתחלתי להתחרות וגם לנצח, מאוד אהבתי את התחושה הזאת, וכבר כילדה התחלתי לחלום בגדול ולחשוב רחוק. ידעתי שזה מה שאעשה בחיים ואמרתי לאמא שלי שכשאהיה מבוגרת אעודד את הילדים שלי להתחרות".

בגיל 13 התקבלה ליאן לאקדמיה בווינגייט, מסגרת תיכונית בתנאי פנימייה לתלמידים שמצטיינים בספורט. "כחודש לפני תחילת שנת הלימודים, במעבר מכיתה ז' לכיתה ח', הודיעו לי שהתקבלתי, והייתי צריכה להחליט תוך ימים אם אני עוזבת את הבית ואת החברים ועוברת לפנימיית ספורט שממקדת אותי למקסם את יכולותיי. ההחלטה הייתה מאוד קשה, בגלל גילי הצעיר. ידעתי שזה המקום שיאפשר לי להתקרב לחלומות שלי, ועברתי לפנימייה, לגור בחדר עם עוד ילדה ולקום כל בוקר לאימון ואחר הצהריים עוד אימון. השנה הראשונה הייתה קשה. עם הלימודים והספורט הסתדרתי, אבל הגעגועים להורים, האחיות, החברות והקבוצה שהתאמנתי בה עד אז היו קשים. לאט לאט התרגלתי לשגרה והפנימייה הפכה להיות הבית, והתחלתי להביא הישגים".

ליאן ויתקין. צילום: סבסטיאן ויתקין
ליאן ויתקין. צילום: סבסטיאן ויתקין

ליאן זכתה מספר פעמים באליפות ישראל בטריאתלון, ייצגה את המדינה בתחרויות בינלאומיות בחו"ל, זכתה בתואר "מכבי וומן" במכביה ומקום שלישי בגביע אירופה לנוער. לצד זה, היא גם סיימה בגרות מלאה בהצטיינות. "כל דבר שאני נוגעת בו חייב להיות מושלם. התגייסתי לצבא כספורטאית מצטיינת, שירתתי בבה"ד 8 והמשכתי להתאמן בנבחרת ישראל, במקביל לאקדמיה למצוינות בספורט. נשארתי בווינגייט, רק שבמקום לגור בפנימייה גרתי בבסיס, ובמקום בית הספר היה צה"ל. המשכתי להתאמן בצורה עוד יותר אינטנסיבית ועברתי ממרחק הספרינט של הנוער למרחק האולימפיק של הבוגרים" (ספרינט: 750 מ' שחייה, 20 ק"מ רכיבה ו-5 ק"מ ריצה. אולימפי: 1,500 מ' שחייה, 40 ק"מ רכיבה, 10 ק"מ ריצה).

בתום הצבא עזבה את המגורים בוינגייט ושכרה דירה בהרצליה עם אחותה הגדולה. ואז הגיעו השיא והנפילה. "המשכתי באימונים בנבחרת ישראל, לראשונה הייתי משוחררת מלימודים וצבא, והתחלתי קורס מאמני טריאתלון בווינגייט. בשנה הזאת, 2017, עשיתי קפיצת מדרגה ברמה שלי והגעתי לשיא בקריירה שלי כספורטאית. הייתי הטריאתלטית הישראלית הראשונה שהצליחה לקבוע קריטריון לאליפות אירופה בוגרות, והגעתי שם למקום 16, מה שהקנה לי מקום באליפות העולם, בה סיימתי במקום 42. התאכזבתי מאוד מהתוצאה הזו. עבדתי מאוד קשה באותה עונה כדי להגיע לאליפות, הגעתי אליה מותשת, והלחץ והקור השפיעו עלי. הרגשתי שיכולותיי התפספסו באליפות, וגם פספסתי את הקריטריון הדרוש להגיע לסגל אולימפי (הקריטריון הוא מקום 8 לפחות באליפות אירופה), וזה פספוס שהוא עניין של שניות. פירוש הדבר היה שלא יכול היה להיות לי מימון לשנה הבאה, וידעתי שלא אוכל לטוס לסבב עולמי של תחרויות שבהן אוכל לצבור ניקוד אולימפי לקראת האולימפיאדה, כי כל ההוצאות עלי ומדובר בעשרות ואפילו מאות אלפי שקלים, שאין לי אמצעים לשלם".

היא סיימה את 2017 בניצחון באליפות ישראל בוגרות – ובתחושת תסכול עמוקה שהידרדרה לדיכאון. "השנה הכי טובה בקריירה שלי הסתימה בחששות לעתיד. הייתי הכי קרובה לחלום שלי, האולימפיאדה, וגם הכי רחוקה ממנו. כשאת חולמת על זה כילדה ועובדת הכי קשה, וכשאת מגיעה כסף עוצר אותך, את שואלת את עצמך 'למה עברתי לפנימייה בגיל 13? למה השקעתי כל כך הרבה?' התחלתי לשקוע בדיכאון, ואת עונת 2018 התחלתי ולא התחלתי. חודש לתוך 2018 כבר נעלמתי מהרדאר, איבדתי מוטיבציה, והשתלט עלי דיכאון שנמשך כמעט חצי שנה. מצאתי את עצמי חסרת אונים בפני התסכול, איבדתי משמעות. בקושי יצאתי מהמיטה, לא עניתי להודעות ולטלפונים מאף אחד. פשוט נעלמתי, אנשים לא ידעו מה קרה לי, ולפני כן הייתי אדם מתקשר ומתוקשר. המאמן שלי בא לדבר איתי, לנסות להבין ולהסביר לי שזה שאני לא מגיעה לאימונים זה פשוט מחדל, ובקושי הצלחתי להסביר מה עובר עלי. היה לי מאוד קשה להתבטא. בקושי הבנתי את עצמי: איך קורה שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם, הספורט, הפך לדבר שאני כל כך מסתייגת ממנו ולא מצליחה לעשות? עם חוסר התנועה, שמשפיע מאוד על המטבוליזם של ספורטאי, עליתי הרבה במשקל והרגשתי נורא עם עצמי. מלהיות אלופת ישראל פתאום אני שמנה, חלשה. פחדתי לצאת מהבית, שאנשים יזהו אותי. בדיעבד, הגוף והנפש שלי היו צריכים הפסקה, לעשות רי-סט. יש לספורטאים תופעה שנקראת נפילת מתח, כשמגיעים לשיא וקשה לחזור לשגרה ולפרופורציה".

ליאן ויתקין. צילום: סבסטיאן ויתקין
ליאן ויתקין. צילום: סבסטיאן ויתקין

אבל מנקודת שפל כזאת אומרים שאפשר רק לעלות, וזה בדיוק מה שקרה. "לא התפרנסתי כי הפסקתי לעבוד, לא יכולתי לשלם יותר על הדירה השכורה וחזרתי לבית ההורים, שלא גרתי בו מגיל 13. אחרי חודש-חודשיים, בעידוד ההורים, התחלתי ללכת לפסיכולוגית וזה עזר לי להבין מה קרה לי ושיש ברגשות שלי לגיטימציה והיגיון. התחלתי לקבל את המצב וסוף סוף עשיתי צעד לצאת ממנו. יום אחד פשוט יצאתי לריצה באמצע הלילה, וזו הייתה פעילות הספורט הראשונה שלי מזה כמעט חצי שנה. בכיתי במשך כל הריצה והבטחתי לעצמי שמעכשיו אני שמה את האגו בצד וכל יום אני יוצאת ועושה משהו עם עצמי. עמדתי בהבטחה, ויצאתי בעיקר לרכיבות שטח באופנים. תמיד אהבתי את השקט שמחוץ לעיר, הניתוק שנוצר כשזה רק אני, הטבע והספורט. רכבתי כל יום והתחלתי להקפיד יותר על התזונה, וירדתי בחזרה את המשקל שהעליתי. השתפרתי ברכיבה והרגשתי יותר טוב עם עצמי, קיבלתי ביטחון לדבר עם אנשים ולאמן בקבוצה, והתחלתי לחשוב על העתיד שלי. הקושי היה לראות את העתיד בלי חלום האולימפיאדה, וכשקיבלתי את זה שיש לי עתיד ואני יכולה להיות מאושרת גם בלעדיו, התחלתי לחיות שוב".

השנה הזאת נפתחה בתוכניות וחלומות חדשים. "התחלתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות והכיוון שלי הוא להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיית ספורט. במקביל, פתחתי קבוצת ריצה וכושר לנערות, ואני מאמנת גם קבוצת טריאתלון.  מצאתי את עצמי מחדש כספורטאית ברכיבת שטח. החיבור לאופנים ולטבע הוא מאוד מיוחד עבורי, יש הרבה אלמנטים של טכניקה, זה מאוד מאתגר ואני אוהבת אקסטרים, ריגושים ואדרנלין, וזה מתחבר לי לאופני השטח. לאחרונה התחלתי להתחרות באופני שטח ב'קרוס קאנטרי', ואני מרגישה שיש לי עדיין מקום להביא בו לידי ביטוי את הספורטאית שבי, את הילדה שחולמת רחוק. השנה השתתפתי בתחרות הראשונה שלי כרוכבת, אליפות ישראל במרתון קרוס קאנטרי, והגעתי מקום שלישי בעילית נשים. בסוף השבוע שעבר התחריתי בקרוס קאנטרי אולימפי, XCO, וסיימתי במקום הרביעי בעילית נשים.

"אני רק בת 23, ולספורטאיות בתחום האופנים יש קריירה שמגיעה עד שנות ה-30 שלהן. בטריאתלון מיציתי את עצמי, יש שם יותר מדי טראומות, ועכשיו אני חושבת שאני במקום בריא יותר מנטלית, מתפתחת בתחומים נוספים ועובדת על העתיד שלי. אין עתיד כלכלי כספורטאי, וכשהוא מסיים את הקריירה שלו מתחילים החיים האמיתיים, עבודה, הקמת משפחה. אני לא שמה את כל הקלפים על הספורט התחרותי, ואני מרגישה שאני מעבירה חלק מהידע שלי כשאני מאמת. זו עיקר הפרנסה שלי, ואת הלימודים אני מממנת בעזרת מלגת פר"ח, עוד דבר מדהים שאני זוכה לעשות".

חמש שאלות עם ליאן ויתקין

מודל להשראה: קנדריק לאמאר, ראפר שהגיע ממקום מאוד קשה שבקלות היה יכול להידרדר ממנו לדברים קשים, אבל הוא צמח משם להיות הראפר המצליח ביותר בעולם. השירים שלו מעוררי השראה בעיניי, כי הם כנים ואמיתיים ומביאים את החוויות שלו מהחיים בצורה אמנותית ומדהימה.

מה לא תאכלי לעולם? טונה.

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? מיישרת את הסדינים ומהדקת אותם למיטה.

אמונה טפלה: אני לא נוטה להצהיר על המטרה שלי לפני תחרות, אני שומרת אותה בלב.

מה לא יודעים עלייך? שאני אוהבת צלילה חופשית, וכבר החזקתי את הנשימה בצלילה חופשית לזמן של 3 וחצי דקות.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות