צבי כרמיל, איש ניהול תעשייתי שגר עשרות שנים בקרית מוצקין, ואני חלקנו אהבה משותפת, הפלגות ביאכטות מפרשים בים. צבי שרד את אושוויץ, ולילה אחד בים, באחת ההפלגות המשותפות שלנו, הוא סיפר לי את קורות ילדותו. במשך שעה ארוכה סיפר איך כשהיה בן 8 גר באושוויץ בירקנאו, כילד צ'כי שנשלח למחנה הריכוז לעבוד ולמות. לאחר שנה חזר ברגל מפולין לבית הוריו בצ'כיה, דרך שדות, יערות, יחף ורעב, צמא למים וצמא לחיים. הסיפור שסופר מפיו היה מדהים בפשטותו ובאיכותו, היכולת לתאר מצב של עולם שחוקי המשיכה והאנושיות שלו כבו ומצפונו אבד בים של דם, שנאה ואכזריות. הסיפור הזה היה באוזני כיצירת מופת, כאילו הסופר אהרון אפלפלד ישב איתי בלילה בספינה בחושך והקריא לי מתוך ספר שכתב.
בשבוע שעבר נפטר כרמיל בערב יום השואה, ואין יותר סמלי מזה. האיש שכל חייו היו נמרצות והתגברות על קשיים ומכשולים, עם תאוות חיים חזקה, אהבה לים, לחברים, למשפחה, לעולם ההבל הכה פשוט ומובן, היה אנטיתזה לילדותו השדודה.
בלילה, כשסיפרו לי שצבי מת, חשבתי ודימיתי אותו לספינת משא בים הגדול, נושאת בקרבה מטען כבד, כבד מנשוא. כל חייו, כמו ספינה שדודה, נשא כרמיל את עצמו מול הרוח והגלים עם מטען רגשי כבד וקשה מנשוא, ובאופן סימבולי דווקא ביום השואה, בגיל 81, הגיע לחוף מבטחים, לשלווה שאותה חיפש מאז הצליח לצאת חי בין גדרות מחנה המוות. כבוד גדול היה לי להכיר אותו.
