fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

כרמיאל: חלומו של סבא יושקה

קטי פישר צילום אלכס הובר (2)
קטי פישר צילום אלכס הובר (2)

הסופרת והעורכת הספרותית קטי פישר מוציאה לאור בימים אלה ספר רביעי שיהיה ספר ילדים. בשני ספריה "ליביה אהובתי" ו"בחלוף הרכבות" היא מתעדת את סיפור העלייה המשפחתי השזור בהישרדות, שואה והתאהבות חוצת גבולות. ואם תשאלו אותה, אז ישראלית היא בהחלט כבר מרגישה 

קטי פישר צילום אלכס הובר
קטי פישר צילום אלכס הובר

 

ביום גשום וקר אני מגיעה לדירתה הקטנה והמוקפדת של קטי פישר. את פני מקבל פיצקי החתול ואנחנו מתיישבות בסלון, מוקפות בספרים כיאה לסופרת ועורכת ספרותית, שהיא גם מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת ומורה לספרות בבית ספר תיכון "כרמים" בכרמיאל. עד היום הוציאה פישר שלושה ספרים מהם שני ספרי פרוזה וספר שירים אחד ובקרוב יצא לאור ספרה הרביעי, ספר ילדים, שמועמד לפרס ספיר. היא בשנות ה-60 לחייה, נראית צעירה מכפי גילה, אנו משוחחת בפתיחות ובעברית רהוטה והיא פורשת בפניי את חייה ללא קושי.

בספרה האחרון "בחלוף הרכבות" היא הצליחה להגשים את חלומו של סבא יושקה, שחי בבודפשט בשתי מלחמות העולם ולא הספיק לכתוב את סיפור חייו, והיא מספרת במקומו את סיפור חייו המרתק, כמו גם את סיפורם של כל מיליוני היהודים שלא זכו להגיע לארץ המובטחת. "חיוכו הולך ומתקרב ומהמילים נותרו רק התמונות בשחור לבן וכמה סיפורים צבעוניים". כך כתבה בספרה על סבא יושקה.

ההורים יהודה ולאה פישר רפרודוקציה אלכס הובר
ההורים יהודה ולאה פישר רפרודוקציה אלכס הובר

הוריה, יהודה (ליאופולד) ולאה (ליביה) פישר הם ניצולי שואה, שהכירו באמצעות חילופי מכתבים בין אביה לבין הדודה של אשתו. לפני כמה עשרות שנים עלו ארצה וקטי זוכרת את העגלה עם מושבי העץ, רתומה לסוס, שהובילה אותה ואת בני משפחתה למה שעתיד להיות ביתם בעיירת הפיתוח יקנעם. "הגענו מהעיר אורדיה, שברומניה, מקום הולדתו של אבי, אמי במקור מבודפשט. לארץ עלינו בשנת 1959, הייתי אז ילדה בת חמש ואחי, גבריאל, היה בן 10. בדרך, כשהגענו לווינה ברכבת, אחי קיבל הרעלת דם, כך שנשארנו בווינה עד שהחלים. לארץ הגענו בטיסה".

פישר זוכרת היטב את דירת החדר של עמידר שקיבלו הוריה בעיירה הצפונית ואת הילדות הלא פשוטה שעברה עליה כעולה חדשה: "ארבעה אנשים בחדר אחד, מיטות סוכנות ובגדים בתוך ארגזים ששימשו כארונות". היא זוכרת גם את קבלת הפנים שהיא ומשפחתה זכו לה כשהגיעו למקום. זה היה יום חורפי בתחילת ינואר, תחת זרזיף של גשם קל. אנשים רבים הצטופפו סביבם ב"פרצופים מפחידים" ואדם אחד שנראה חשוב החל לנאום להם. היא לא הבינה דבר, לא את השפה העברית וגם לא את האנשים שהצביעו עליהם.

בתחילה עבד אביה בעבודות דחק כמו שתילת עצים, לימים החל לעבוד בסולתם, שאז היה בית חרושת לנשק. אמה, שבהכשרתה הייתה גננת, עבדה כמטפלת בגן ילדים.

משפחת פישר טרם העליה רפרודוקציה אלכס הובר
משפחת פישר טרם העליה רפרודוקציה אלכס הובר

"ביקנעם התחלתי בגן ילדים. עשר שנים לאחר עברנו לחיפה ושם גדלתי רוב שנותיי. אני זוכרת שאמא הביאה אותי לגן ביקנעם, אני צמודה אליה, אוחזת בידה ולא מרפה ממנה. מתבוננת בעולם החדש מהצד. לא מבינה את השפה המוזרה בה כולם מדברים. הגננת מחייכת אלי ומסמנת לי עם היד לגשת אליה. אני מכניסה את האגודל לפה ומושכת בכתף שלי. אימא מביטה בי ומעודדת אותי לגשת אל הגננת. אני נענית ושתינו צועדות לעבר הגננת, שמקבלת את פניי בחיוך רחב, מלטפת את ראשי ופונה לאימא. הן מדברות ביניהן ברומנית. צלילי הדיבור שלהן מתערבבים עם צלילי הרעש מסביב והופכים עבורי לבליל צורם. אחרי יומיים בהם אימא הייתה צמודה אלי כמעט כל הזמן, עזבתי את ידה לכמה רגעים וניגשתי לבד לקחת בובה שנראתה לי מיותמת. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאנחנו נהיה חברות, כי אין לי כאן חברה אחרת ואני לא מבינה מה כולם מדברים, העברית הזאת ממש מכוערת ואני לא רוצה לדבר בשפה הזאת (עמדתי במריי במשך שלושה חודשים תמימים, אבל אחר כך דיברתי את השפה החדשה באופן שוטף). כשפניתי חזרה לעבר המקום בו הייתי קודם עם אמי, לא ראיתי אותה – אימא נעלמה. פרצתי בבכי ורצתי החוצה לחפש אותה. שם ראיתי אותה מתרחקת ומנופפת לי בידה לשלום. הגננת אספה אותי לתוך זרועותיה ונכנסתי איתה חזרה לגן".

"המשכתי לתיכון מקצועי ויצ"ו במגמת שרטוט אדריכלי ועיצוב פנים. אבי, שהיה חייט בעיר הולדתו, הגשים חלום ופתח חנות לבגדי גברים לפי הזמנה. אמי, עבדה לצדו בחנות ומאוחר יותר יצאה לעבוד כמטפלת בילדים כפי שעשתה ביקנעם".

אז אפשר כבר לומר שאת ישראלית?

"אפשר להגיד, כן. סיימתי תיכון והתגייסתי לצבא. אחרי הצבא, עבדתי וחסכתי. היה ברור לי שלא אמשיך לגור בבית הוריי. וכך חסכתי מספיק כסף כדי לממן את הלימודים באוניברסיטה. בשנה הראשונה ללימודים עוד חייתי מהחסכונות, אז עברתי לגור עם שותפה בחיפה וסיימתי את התואר הראשון בפילוסופיה וספרות. עברתי לעיר הגדולה, תל אביב, שם סיימתי תואר שני בפילוסופיה".

עם סיום התואר השני, עבדה בגרפיקה של הוצאה לאור באוניברסיטה הפתוחה ובמקביל לימדה באוניברסיטה הפתוחה פילוסופיה של המוסר.

מגלה עולמות חדשים

"אני אוהבת ללמוד דברים חדשים", מעידה פישר על עצמה, "בשלב מסוים התלבשתי על נושא הנחיית קבוצות בתקשורת, מיומנויות בתקשורת, עבודה שביצעתי באופן עצמאי וגם במסגרת אגף ההדרכה של ההסתדרות ושל מט"ח. תוך כדי נחשפתי לנושא של טרנספורמציה ולמדתי אימון. בשלב מסוים עברתי לאימון ממש (coaching)".

בשנת 2000 הגיעה פישר למצפה כמון. "זו הייתה תקופה נהדרת". כעבור זמן מה חיפשה משהו אחר ועברה לכרמיאל.

איך נוצר "בחלוף הרכבות"?

"הספר נולד מתוך הזיכרונות, התמונות, התקוות והחלומות שלי ושל בני משפחתי, השזורים יחד עם חווית העלייה. למעשה, הספר נולד מעבודת הגמר שלי לתואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, כשהסופרת המנוחה, רונית מטלון, הנחתה אותי בכתיבת העבודה על נובלה שלימים הפכה לספר "בחלוף הרכבות".

הסיפור מתחיל באופן בו הכירו הוריה לאחר ששרדו את השואה. ההשראה לספרה מגיעה מסבא יושקה, אבי אמה, אותו קטי ראתה בחייה פעם אחת בלבד,  כאשר הגיע להיפרד ממנה בתחנת הרכבת לפני עלייתה לארץ. "את סבא יושקה ראיתי רק פעם אחת. ראיתי אותו ממקום מושבי ליד חלון הרכבת מאיץ את צעדיו ככל שזו הגבירה את מהירותה, ומושיט לעברי את הממחטה שלי שהתנופפה בידו. רק אז גיליתי, לתדהמתי, שחטף אותה מידי בזמן שהשתרבבה מחוץ לחלון בלי משים".

הספר הוא למעשה סיפור על ילדות ובגרות, עלייה לארץ וקשיי קליטה, על חלומות והשראה, ועל סבא יושקה שהתעקש להישאר בהונגריה כאשר כל המשפחה עלתה ארצה.

המילים שאמר לה סבא צרובות היטב בזיכרונה, היא נזכרת בהתרגשות בשירים שהוא נהג לכתוב לנכדתו הקטנה, גם אם לא הבינה את כל המילים, הן פעלו עליה כקסם, היה לה ברור שקיבלה מתנה מיוחדת, שכבר אז הביאה אותה להחלטה שגם היא תכתוב כשתגדל.

הספר בחלוף הרכבות
הספר בחלוף הרכבות

תומי וליביה

ספרה הראשון של פישר "ליביה אהובתי" יצא לאור בשנת 2001 בהוצאת גוונים.

בספר זה מתואר סיפור אהבתם של תומי וליביה, שלא נפגשו מעולם וההתאהבות ביניהם נרקמה תוך כדי התכתבות וכנגד כל הסיכויים. תומי הוא אלמן בגיל העמידה, שאיבד את כל משפחתו במלחמה, וליביה היא אישה צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה. הם חיים משני עברי הגבול של מדינות שכנות במזרח אירופה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר תקוותם הנואשת להיפגש נתקלת בחומות הסירוב. הסיפור מסופר באמצעות מכתביו של תומי, המבקש לבנות לו אי של אושר בעולם שהתרסק לרסיסים, כאשר ליביה הבלתי מושגת, מאפשרת הצצה אל תוך עולמו הפנימי, עולם שנבנה על קו התפר הדק שבין מציאות לדמיון במאמץ לברוא את חייו מחדש. הספר מבוסס על הדרך שבה הכירו הוריה של פישר

"אבא חזר מהמלחמה לאורדיה, רומניה, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה, בנו ואת כל משפחתו המורחבת. הדודה של אשתו, שחיה אז בבודפשט, שמרה אִיתו על קשר באמצעות מכתבים. בשכנות אליה התגוררה אישה צעירה, בת 24, שגם שרדה את השואה דרך שימוש בתעודות מזויפות. "יש לי מישהו בשבילך", אמרה לה הדודה יום אחד. אותה צעירה תהתה מה פשר ההצעה להכיר לה גבר המבוגר ממנה ב-13 שנה, גבר שאיבד את משפחתו ומתגורר במדינה אחרת.

'מסרי לו רק דרישת שלום במכתב', ביקשה הדודה. וכך היה". דרישת השלום הפכה לסדרת מכתבים מרגשים ולאחר שנה של התכתבות, הם החליטו להיפגש. מאחר ובאותה תקופה לא היה ניתן להתראות ליד הגבול בין המדינות, בשל איסור השלטונות, הם החליטו שהדרך היחידה להכיר תהיה אם הם יתחתנו". הוריה של קטי נישאו באורדיה שברומניה וכל הסיפורים מאז מלווים את קטי בשירים ובספרים, כשהיא נישאת על כנפי הנוסטלגיה המשפחתית.

 9 קטנות עם קטי פישר:

מאכל אהוב: פסטה מוקרמת עם גבינה והרבה פרמז'ן.

ספורט: שחייה.

תחביב: קריאה.

סרט אהוב: הסרט "בייבי בום" משנת 1987.

ספר שקראת לאחרונה: "רומן וינאי של דוד פוגל".

מה את עושה דבר ראשון כשאת קמה בבוקר? מלטפת את החתול.

ליד מי היית רוצה לשבת בטיסה? ליד מישהו/י שאני לא מכירה. כך יש אפשרות להכיר מישהו עם סיפור חדש.

מה החלום שלך? לכתוב מחזה לתיאטרון ושספר אחד שלי יהפוך לסרט.

משהו שלא יודעים עליך: רצוי מאוד שיהיו כמה דברים שלא ידעו עלי.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות