"אבא אבן אמר 'אם יש חשיבות רק לאינטרסים ולא לקשרים אישיים, אפשר לסגור את משרד החוץ'", מצטטת דורית שביט, דיפלומטית בכירה, את האב המייסד של הדיפלומטיה הישראלית. "זה נכון. יש משמעות לקשרים אישיים, וזה כוחה של הדיפלומטיה".
שביט (68) מגבעת עדה נולדה ביום האחרון של מלחמת העצמאות, בו הונף דגל הדיו באילת. סיפור חייה משתלב להפליא בהיסטוריה של מדינת ישראל, הודות ליותר מ-40 שנות קריירה במשרד החוץ. לפני כשנה פרשה לגמלאות.
היא נשואה בשנית לאחר שהתאלמנה מבעלה הראשון ב-2003, הביאה לעולם 4 ילדים ובעלה השני אב ל-4 נוספים. לגבעת עדה הגיעו בסוף יולי 2016 בתום תפקידה האחרון. "חיפשנו מקום נחמד להיות בו ביחד, להתעורר לקול ציוץ ציפורים ולראות ירוק בעיניים", היא מספרת. "מקום קטן הוא גם הרבה יותר אינטימי ומחבק. הייתי רוצה להיכנס לפעילות ציבורית בגבעת עדה, ואני מאמינה שיש לי הרבה מה לתרום, אבל אנחנו עדיין חדשים ביישוב".
צילום: הילה אייזינגר
טרור האינתיפאדה
ב-1974, כשהיא אם צעירה לבתה הבכורה, סיימה שביט לימודי אסלאם, נצרות וערבית באוניברסיטה העברית, וקיבלה הצעה להצטרף למשרד החוץ. "בעקבות מלחמת יום כיפור, אחת ההמלצות של ועדת אגרנט הייתה להגדיל את הפלורליזם במודיעין ולהקים גופי מודיעין נוספים בנוסף על אגף מודיעין של הצבא שהיה קיים עד אז. כך הוקמו אגף מחקר מודיעין במשרד החוץ, יחידת המחקר של המוסד ועוד יחידות. חיפשו בעיקר ערביסטים וסובייטולוגים. עבדתי מספר שנים במרכז למחקר מדיני בתפקידים שונים, שהבכיר בהם היה ראש חטיבת המזרח התיכון. בתחילה זו הייתה יחידת מחקר מאוד קטנה, שעל בסיסה גייסו עוד אנשים ויצרו את המרכז. הייתה תחושה שאנחנו בונים משהו חדש ומאוד חיובי, שותפים להערכה הלאומית. כל 15-10 האנשים שהיו איתי ביחידה השתלבו בהמשך בהצלחה במשרד החוץ, ועם כולם אני בקשר עד היום. אני התמחיתי במזרח התיכון ובאמריקה הלטינית".
ב-1983 מונתה שביט לסגנית הקונסול במיאמי, ובשנים 1992-1989 שימשה יועצת מדינית בקהיר. "הגעתי לשם בזמן האינתיפאדה הראשונה, כשעיקר העבודה היה התמודדות עם המצב שבו המצרים תמכו בפלסטינים והיה צריך לנסות להסביר להם מהו טרור האינתיפאדה. לאחר פלישת עיראק לכוויית ב-1990, עמד התפקיד בצל מלחמת המפרץ. אחרי תקופה ארוכה שבה ארה"ב בנתה את הקואליציה, ואנחנו היינו בחוסר ודאות איך מצרים תגיב ואם תצטרף אליה או לא, מצרים וישראל היו פתאום בעלות ברית בקואליציה. היינו צריכים לעקוב בצורה יומיומית ומדוקדקת אחרי הלך הרוח במצרים – מה חושבים בעיתונות, מה חושבים השליטים, מה חושב העם. התפקיד התאפיין גם בחילופי ממשלות: כשיצאתי למצרים הייתה ממשלת אחדות לאומית, ב-1990 הוקמה ממשלה בראשות שמיר, ב-1991 בעקבות מלחמת המפרץ הוקמה ועדת מדריד וביולי 1992 זכה רבין בבחירות וחמישה ימים לאחר שנכנס לתפקידו הגיע לביקור ממלכתי בקהיר. זה היה אחד האירועים המרגשים ביותר שחוויתי בקריירה שלי, לשמוע את 'התקווה' במצרים ולראות את דגלי ישראל מתנופפים בשדה התעופה".
בשנים 1999-1994 שימשה שביט ראש נציגות (קונסול כללי) בסאו פאולו שבברזיל. "הייתי שם בזמן רצח רבין. זה היה במוצאי שבת, הגיעה ידיעה שפגעו ברבין וישבנו עד שראינו את איתן הבר מודיע את הבשורה. הייתה הלוויה ממלכתית ולכן עסקנו בתיאומים של נחיתות מטוסים פרטיים והגעה של אח"מים שהייתה מתואמת עם משרד החוץ".
עם חזרתה לארץ ניהלה שביט את חדר המצב של משרד החוץ, שאחראי על אירועים המתרחשים בחו"ל. "זה למעשה חמ"ל שעוסק בהתראות לאומיות וגם בבעיות פרטניות כמו ישראלים שהולכים לאיבוד בג'ונגלים בחו"ל או עוברים שם תאונת דרכים. עשינו בחו"ל מבצעים כמו פינוי שגרירויות. אם יש פיגועים בחו"ל, או אירועים כמו רעידות אדמה, חדר המצב נכנס לפעולה – מברר אם יש ישראלים ומארגן שיגור סיוע. כך היה ברעידות האדמה בתורכיה, הודו, האיטי, נפאל ועוד. אקורד הסיום בתפקיד שלי, ב-2001, היה הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק. רוב הזמן הייתי בעבודה, ועבדנו 24/7, בתורנויות, בלי חופשות. קיבלנו מעל 4000 קריאות טלפוניות של ישראלים שחיפשו את קרוביהם ורצו לדעת מה קורה איתם. ניהלנו תקשורת עם הנציגות שלנו בניו יורק, שעשו ביקורים בבתי החולים כדי לראות אם יש מאושפזים ישראלים. זה היה קרוב לחגי תשרי, ולא מעט ישראלים החליטו להיעדר מהעבודה באותו יום, מה שהציל את חייהם".
אני ונשיא ארגנטינה
מ-2003 ובמשך תשע שנים שימשה שביט סמנכ"ל משרד החוץ וראש אגף אמריקה הלטינית, תפקיד שהיא מגדירה כמשמעותי ביותר בקריירה שלה. "זו אחריות על כ-15 שגרירויות ואזור גיאוגרפי מאוד גדול, להנחות את הנציגויות בכל דבר, בעבודה שוטפת וגם בעת משבר, להנחות אנשים איך לדבר בתקשורת. אם קורה משהו בישראל, צריך לקבל תגובות של הארצות השונות. התפקיד כולל גם יחסים כלכליים, תערוכות, עידוד הסחר, אירועי תרבות שבהם צריך להחליט אילו קבוצות לשלוח מהארץ – בלט, תזמורת, תיאטרון – ולדאוג שיוצגו במקומות נחשבים מנהלים קשר עם הקהילה היהודית במקום, ובשנים האחרונות, גם עם קהילות אוונגליות שתומכות בישראל. ההנחיות באות ממטה משרד החוץ".
בתפקידה האחרון שימשה שגרירת ישראל בארגנטינה, שם יצרה קשרים מיוחדים עם מאוריסיו מאקרי, נשיא ארגנטינה הנוכחי שכיהן בתקופתה כראש עיריית בואנוס איירס. "הוא הרשים אותי בביצועיו כראש העיר, כולל פתרונות תחבורתיים מדהימים שמצא. הצלחתי ליצור איתו מערכת קשרים הדוקה, וכך, כשנבחר לנשיא, הייתה לי דלת פתוחה אצלו".
צילום: Gobierno de la Ciudad de Buenos Aires, ויקישיתוף, CC BY 2.0
מה דורש תפקיד במשרד החוץ?
"חשבתי על השאלה הזאת לא מעט, כי בכל שנה מתקבלים צוערים למשרד החוץ, ואנחנו בחנו אותם ורצינו להגדיר מה אנחנו מחפשים. אני חושבת שהתכונה הראשונה היא תקשורתיות. צריך לגשת לאנשים, להציג את עצמך. לסוציומטים אין מקום בתפקיד כזה. צריכה להיות לך גם סקרנות אינטלקטואלית, כי אתה לא רק מייצג את ישראל אלא גם עושה הערכות של הארץ שאתה עובד בה. זה אחד הדברים הכיפיים בעבודה הזאת: להכיר מנטליות, שפה, להבין את הלך הרוח והמחשבה של הגורמים בשלטון, להקשיב להם ולדעת על מה מדברים. צריך גם יכולת עבודה בצוות. אדם חכם אחד אמר לי 'אנחנו מחפשים מנהיגים'. מדובר במנהיגות קונצנזואלית, לדעת להניע אנשים לא על בסיס פקודות. לייצג את ישראל כרוך בהרבה הסברה. אתה נפגש עם ראשי מדינה, שרים וחברי קונגרס, עיתונאים ואנשי אקדמיה. יש פגישות אחד על אחד וגם הרצאות. אתה אמור להסביר את מדיניות הממשלה".
ואם לא הסכמת עם מדיניותה?
בתקופתך התחלפו כמה וכמה ממשלות, בוודאי לא הסכמת עם כולן. "יהודים נהגו לשאול אותי: 'מה את באמת חושבת?'. ותשובתי הייתה: 'הממשלה משלמת לי כדי לייצג אותה, לא את עצמי. את דעתי אני מבטאת בבחירות בקלפי'".
אבל איך אפשר לעשות זאת בצורה משכנעת אם לא מזדהים עם מדיניות הממשלה?
"הגדרתי לעצמי ארבע אפשרויות תגובה. האחת, להתפטר. אני לא מכירה מישהו במשרד החוץ שעשה זאת, אבל אני כן מכירה אנשים שיצאו לפנסיה מוקדמת והתחילו לדבר נגד הממשלה. האפשרות השנייה היא אנשים שאומרים: 'כל עוד הממשלה הזאת בשלטון, לא אעסוק בתפקיד מדיני. אגביל את עצמי לעיסוק בכלכלה ותרבות, או בתפקיד בתוך הארץ'. האפשרות השלישית היא לומר: 'אני מייצג את ישראל ואני סוג של שחקן. אם אני לא מזדהה, פשוט אגיד 'ממשלת ישראל חושבת…' והאפשרות הרביעית, שרוב האנשים – כולל אותי – נוקטים בה, היא לעבוד מתוך מרחב החפיפה שקיים בארץ בין השמאל והימין. בזמן מלחמת לבנון הראשונה, למשל, כשהייתי במיאמי, קיבלתי ניירות הסברה עם נימוקים לכך שישראל נכנסה למלחמה. אפשר היה לבחור מתוכם את הנימוקים שהרגשתי איתם הזדהות, ולהשתמש בהם".
המשפחה הלכה איתך לכל מקום?
"בעיקרון כן, אם כי לא כל בני המשפחה. קריירה דיפלומטית היא מקסימה ומהנה, אבל המשפחה משלמת מחיר יקר. בני הזוג של דיפלומטים מתנתקים ממקום עבודתם כדי לנסוע, וכשהם חוזרים לא תמיד הם מוצאים שוב עבודה. אחרי כמה שליחויות, אדם חוזר באמצע שנות ה-40 לחייו, עם חור ענקי בקורות החיים, ונתקל בקשיים להתקבל לעבודה. מורות, למשל, נשארות מאחור. בשגרירויות בחו"ל נותנים לבן או בת הזוג עבודה, אבל זו בדרך כלל עבודה שלא מביאה לו סיפוק. לגבי הילדים, הילדים שלי היו אומרים שהניתוק מהחברים והקליטה מחדש הם קשים. כשעמדה על הפרק הנסיעה לסאו פאולו, אחד מבניי, שהיה אז בן 16, אמר: 'כשחזרנו מקהיר לקח לי שנה להבין מי נגד מי. לא אסע עכשיו לברזיל כדי לחזור משם לצבא ולהתחיל את הכל מחדש'. הוא נשאר בארץ עם אחותו בת ה-20 והחבר שלה. אבל בשורה התחתונה, הוא יגיד שהחוויה של מעבר לארץ אחרת כבנה של דיפלומטית היא חיובית. ילד לומד לא להיות שחצן, להבין שיש תרבויות אחרות שבהן אנשים חכמים. בני השני, שלמד בבית ספר יסודי בינלאומי בשליחות בחו"ל, התלהב שם מהקוריאנים ותרבותם".
ואי אפשר בלי אנקדוטה משעשעת. "בסאו פאולו היה לי נהג מקומי, וכשנסעתי לחופשה ראשונה בארץ, הוא שאל אותי בדחילו ורחימו: 'את נוסעת לארץ הקודש?'. עניתי בחיוב והוא שאל: 'אז אברהם אבינו הוא קרוב שלך?'".
