ישראלה, תתקדמי

לכבוד תחילת השנה העברית החליט המאמן של המדינה, אלון גל, לעשות סשן אימון ל"ישראלה", הלוא היא מדינת ישראל, לפחות לפי השיר שכתבו צמד האולטראס לכבוד חגיגות ה-70 למדינה שנמצאות ממש מעבר לפינה. גל עלה על הגל ותפס את ישראלה לסשן אימון, כדי שתבין איך היא יכולה להשתפר.

גל (50), תושב זכרון יעקב, גרוש פלוס שלושה ילדים אותם הוא מגדל, עומד מספר שנים בראש חברת "תות" המובילה בארץ את תחום האימון. כיום הוא מאמן בארץ ובעולם, מייצג כ-200 מאמנים שצמחו אצלו, מנהל פרויקטים גלובאליים בחברות הגדולות במשק ובחברות בינלאומיות כמו גוגל וחברות תרופות מהגדולות בעולם. במקביל, הוא משדר תוכנית ברדיו 103 במרכז במרכז וברדיו צפון 104.5 ומאוד גאה בה אך את עיקר זמנו הוא מפנה לגידול ילדיו.

את גל אין צורך להציג. הכינוי הקאוצ'ר של המדינה דבק בו לאחר שקיבל תוכנית בפריים טיים של ערוץ 2, שבמסגרתה ניסה לחנך משפחות ישראליות לתרבות כלכלית אחרת. בכל זאת, אי אפשר היה לשאול אותו איך היה כילד. כשאני שואלת אותו בתחילת השיחה איזה ילד היה, גל, שנולד בחיפה אומר: "הייתי ילד שנע מחנון למופרע וחוזר חלילה, תלוי באיזו תקופה שואלים, אבל בסך הכל – ילד חמוד".

כבר לא ילדה

זהו לא ראיון רגיל על חייו. גל מבקש כמעט לא להיות נוכח בכתבה. הוא רוצה רק לאמן את "ישראלה". "היא בכל זאת בקרוב בת 70 ועברה כברת דרך. נכון שהיא עדיין צעירה במונחים של מדינות, אבל כבר לא ילדה".

במהלך הראיון, או אם תרצו – האימון, גל פונה אל ישראלה בדיבור ישיר. "הדבר הראשון שנגיד לישראלה – והוא נכון לכל אדם, שהיא צריכה לחזור להתאהב בעצמה, כמו כולנו. אחת התופעות המעניינות אצל בני האדם היא שרובנו המוחלט לא מרוצים מעצמנו, כועסים על עצמנו. אנחנו מכירים בעל פה את כל מה שלא טוב בנו ופחות מחוברים למה שטוב לנו. אנחנו חיים את הכישלונות והפספוסים שלנו, אבל לוקחים כמובן מאליו את הדברים הטובים. ישראלה, יותר מכל מאומן שהיה לי, לוקה בזה. היא לא כל כך סובלת את עצמה – כל היום מדברים פה על כמה שגרוע, על הפערים והשחיתות.".

אני שואלת למה ישראלה צריכה לאהוב את עצמה, וגל מחזיר אותנו לשנייה אחת לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. "הרצל עומד על המרפסת. תארי לך שאנחנו מריצים את הזמן קדימה ומאפשרים לו לראות את ישראל של היום. מה הוא היה אומר? הרי הוא היה מתעלף פיזית. הוא לא העלה על דעתו אפילו לא רבע אחוז ממה שהפכנו להיות. האבות המייסדים, כשהם הקימו את המדינה, האם הם ראו בחזונם את ישראלה בת 70, אומת הייטק עולמית, תל אביב, מצעד הגאווה, הצלחה, אנשים נוסעים וחוזרים לחו"ל? מה הם היו אומרים? יש לנו מקום גדול מאוד לגאווה. תמיד אנחנו אומרים שבחו"ל יוצא מאיתנו הישראלי המכוער. הייתי עכשיו בלונדון עם בני, יהלי, בטיול בר מצווה, וישנו בדירה נחמדה בליברפול סטריט. כשהוא הלך לישון, התחשק לי לשתות בירה ולא רציתי להשאיר אותו לבד, אבל זכרתי שיש בר למטה והתכוונתי לקנות ולחזור לדירה. ירדתי למטה ובחמש הדקות שהייתי ברחוב ראיתי המון שיכורים, אלימות, אנשים שמקיאים אחד על השני, מרביצים מכות רצח. אני בליין לא קטן, אבל בחמש דקות ראיתי יותר מראות מגעילים מכל מה שראיתי כל חיי בתל אביב. לישראלה יש  נטייה להלקאה עצמית. היא חולה בזה והיא צריכה להירפא. לא חסר מה לשפר אצלה, אבל לפני הכל צריך להגיד שיש לנו זכות לגור פה, יש לנו מדינה נהדרת ואנו מגדלים את הילדים שלנו ללא פחד. יש לנו נוער מקסים, אנשים מקסימים וקהילה מקסימה. קודם כל צריך הכרה עצמית, ישראלה – תכירי במי שאת".

אחרי ההכרה העצמית, מגיע תור החינוך. בגוון קולו ניכר שהנושא מציק לגל – תקראו טוב את מה שהוא אומר לישראלה ותפנימו. תראו כמה הוא צודק. "בני אדם צומחים הכי טוב דרך הכרת תודה ולא דרך ביקורת, למרות שהנטייה שלנו כמחנכים היא דרך ביקורת. מה שהילדים שלנו עושים טוב, מובן לנו מאליו וזה לא נכון. כשהילד מגיע בזמן מבית הספר, זה מובן מאליו. פעם אחת שהוא לא מגיע בזמן, אנחנו נופלים עליו ב-14 טון. מה דעתך לנהוג הפוך? כשהילד יגיע בזמן תגידו לו שזה מרגש שהוא הגיע בזמן כי הוא חסך לנו דאגות. ומה יקרה? בפעם הבאה הוא ירצה להגיע בזמן. מה קורה בסביבת עבודה, בה יש בוס שכל היום מעביר עלינו ביקורת – הרי זה נורא. זה אנחנו. אמנם ישראלה בת 70, אבל היא נשארה קצת פולנייה, כל היום יושבת בחושך. אז יאללה, תעשי עלייה ותפסיקי להתלונן כל כך הרבה, כולנו צריכים להוקיר את עצמנו והכל יהיה טוב".

ילדים דיגיטלים

לדברי גל, אחת הבעיות החמורות של ישראלה היא שהיא שכחה את ההקשרים,  המטרות העליונות ואת הערכים שאיתם יצאה לדרך. "שכחנו וזה טבעי", הוא מרגיע, "כשאתה מתעסק בטרדות היום יום, במטלות הישרדותיות, אתה שוכח את העיקר. למה יצאנו לדרך המשותפת? לאהוב, ליהנות. זה קורה כמעט לכל אדם, משפחה, ארגון. כשנכנסים לשגרה, שוכחים את ההקשרים.

"בואי נתייחס לנושא החינוך. 99 אחוז מהשיחות על חינוך לא מדברות על ערכים. אנחנו צריכים לדבר על איזה ילד צריך לצאת אחרי 12 שנה במערכת החינוך, לא כמה חומר הוא צריך ללמוד או כמה מבחנים ועבודות הוא צריך לעשות. אלו פרטים ותוכן, אבל לא ההקשר. הערך הוא הבוגר ומה אני רוצה לעשות עבורו. יש לי 12 שנה, שזה המון זמן, אני זקוק לשלושה חודשים עד חצי שנה, כדי להביא תוצרים יותר טובים. יש לנו 12 שנה, וגם אם נקיים עוד 700 דיונים על תוכן, על מבחנים ועל לקצר או להאריך את שנת הלימודים, הדיון יישאר דיון מטומטם של אנשים טיפשים. אין בו ערך והוא לא יוביל לשום מקום. אנו שוכחים את הילדים שצריכים לצאת ממערכת החינוך. זה מה שישראלה לא עושה טוב. חכמי הדור צריכים לשאול את עצמם: איזה ילד אנחנו רוצים לגדל? והתשובה – ילד עם ביטחון עצמי, מנהיג, בעל יכולות תקשורתיות מעולות. רק בשלב האחרון אנחנו צריכים לשאול איזה תוכן אנחנו רוצים לתת לו. אנחנו רוצים שיכיר את העולם – אז קצת אזרחות, קצת מתמטיקה ושפה. ישראלה, את צריכה לדעת שמה שאת רוצה ללמד מבחינת התוכן, נמצא כבר ביוטיוב. היום כשאני מלמד את הילדים שלי למבחנים, אנחנו פותחים את היוטיוב ויש שם מורים טובים מאוד – 70 אלף סרטונים. המורה גוגל הוא מורה מעולה. תוכן הוא הדבר האחרון שצריך לתת לילדים שלנו. אחרי הדיון הערכי, נחליט איזה בוגר נוציא ממערכת החינוך. הילד שלנו שורץ 12 שנה במערכת החינוך, כש-97 אחוז מהזמן לא מעניין אותו מה יש לי להגיד, אז מה הפלא שבסוף הוא רוצה להתגרש? הרי הוא עסוק מבוקר עד ערב בפרטים שלא מעניינים אותו. כאן ישראלה נכנסת לתמונה. היא צריכה לעבד את דמות הבוגר ולחשוב איך לשלב אותו בעולם שלנו. מה לעשות שהם לא גדלים כמו פעם? את ואני היינו צריכים ללכת לספרייה, לפתוח אנציקלופדיה ולחפש. היום יש את גוגל וישראלה – הם יותר חכמים ממך. כמו שאת מהגרת מפולניה, את מהגרת דיגיטלית ואין לך מושג. את מנסה לחנך את הילדים והם ילדים דיגיטלים, מבינים בגיל שנתיים מה שלך ייקח עוד 70 שנה ללמוד".

גל חושב שצריך לעשות היערכות מחדש, שיחה עקרונית, על פיה צריך לבנות מחדש את כל תצורת ההשקעה בילד. "כולנו יודעים את זה, בתור תלמידים, כולנו שאלנו למה אנחנו צריכים ללמוד דברים מיותרים, אז מה השתנה בדרך? כלום, חוץ מהעובדה שאנחנו גדלנו בלי אינטרנט. אם אנחנו אמרנו את מה שהילדים שלנו אומרים היום, איך אנחנו לא קולטים שיש פה בעיה? בואו נעצור רגע, נעשה מה שאמרתי, ואם ישראלה צריכה מאמן טוב, אני פה, אעזור לך, אני מבין שקשה לך לבד".

הכסף שלנו

ונעבור לנושא הבא, הכלכלה הישראלית. ישראלה צריכה לחשב מסלול מחדש. אנחנו רוצים כלכלה איכותית, כזו שיוזמת, מתפתחת, מייצאת ידע ומהעבר השני מייצרת משקי בית חזקים שיוכלו לכלכל את עצמם. היום, אם שכחתם, יוקר המחיה מפיל משפחות. "כלכלה, גם במקרו וגם במיקרו, מחברת לאותו מקום. ככל שהפרט והתא המשפחתי יהיו יותר בעלי מסוגלות כלכלית ולא עסוקים בהישרדות, יהיו לנו יותר אנשים שיעזרו לנו ליצור מסוגלות וצמיחה. בסוף הכל מתחיל ונגמר ביכולת של ישראלה כמדינה ליצור אזרחים חזקים. גם פה הפתרון הוא חינוכי. גם אם נדבר עוד 78 מיליון פעמים על מחיר הדירות, זה לא ישנה. כל הזמן מתעסקים בכיבוי שריפות, במקום לשאול איך נראה המבנה הכלכלי של המשפחה, מה היא צריכה לדעת ואילו כלים כלכליים המדינה צריכה לתת לה כדי שתצליח. הכוח של שרשרת לא נמדד ביחידות החזקות שלה, אלא בחלשות. שרשרת לא נקרעת בחלק החזק אלא בחלק החלש.

"כיום המחלה הגדולה ביותר של ישראלה ושל הבנקים היא עומק האשראי, עומק החוב של תא משפחתי בישראל. אין לזה אח ורע בעולם, זה פשוט מטורף. ולמה זה? כי זה מתאים לכולם, למערכות המדינה, חוץ מלאזרח. ישראלה עשתה דבר נורא. בניגוד למה שמנהיגיה חושבים, ברגע שיהיו פה אנשים חזקים, תהיה מדינה חזקה ולא להיפך. אפילו הבנקים מפנימים את זה היום, ורק ישראלה מסרבת להבין. אתם לא צריכים להחזיק אותנו בביצים כדי שנהיה חזקים, אתם טועים בגישה. יישבו רבותינו ויחשבו: 'איך נביא משפחה ממוצעת בישראל למקום בטוח וחזק עם עתיד טוב?'. שיבינו את עומק החוב שלה, איזה מידע היא צריכה כדי להגיע לעצמאות כלכלית. אחרי שטיפלנו בחינוך, יש לנו יותר זמן לתת תכנים אחרים. למשל, ללמד מגיל צעיר איך מגיעים לעצמאות כלכלית. מה ישראלה עושה לנו? כל זוג צעיר שנשאל אותו מה החלום שלו, יענה – בית משלו. ב-90 אחוז מהמקרים, כשמשפחה מגשימה את החלום שלה, היא נכנסת לסיוט הכלכלי הגדול ביותר של חייה. משכנתה גומרת חיים של בנאדם, אין פלא שמתגרשים פה על ימין ועל שמאל, כל היום זוגות נמצאים בלחץ המשכנתה. הישראלי דן את עצמו לחיים כלכליים ללא מוצא. זה משפט קשה, כי החלום של רוב המשפחות בישראל הוא המוות שלהם. לדוגמה, זוג שיש לו הון של 300 אלף שקלים ורוצה לקנות דירה ב-1.3 מיליון שקלים ייקח משכנתה של מיליון שקלים וישלם 5000 שקלים מדי חודש לאורך רוב חייו. מתי הוא יפגוש את הכסף הזה? אחרי שימות. הרי ייוולדו עוד ילדים והוא ירצה לשדרג את הבית ויגדיל את ההתחייבות לעוד 30 שנה. אז עכשיו נשאל: מאיפה, לעזאזל, תצמח עצמאות כלכלית? ככל שבנאדם ירוויח יותר, כך ההוצאות יגדלו והבור יעמיק".

מסתבר, ישראלה, שאפשר גם אחרת. "מה יקרה אם אותו אדם עם 300 אלף שקלים ישלם שכירות במקום משכנתה. לאותם 5000 שקלים אין משמעות, אבל עדיין יש לו 300 אלף שקלים ביד והם ההבדל בין עבדות לחירות. אף אחד לא סיפר לו, שבסכום הזה הוא יכול לקנות דירה קטנה בישראל או דירה באירופה או קנדה שניבו רווח, או לבנות תיק השקעות מגוון. את הדברים האלה אף אחד לא מסביר לילדים שלנו. אותם 300 אלף שקלים, 20 שנה קדימה, מה יקרה? תיגמר המשכנתה והוא יישאר עם בית ששווה 1.3 מיליון שקלים. הבנאדם ששכר דירה וה-300 אלף שקלים עבדו בשבילו, יש עכשיו כפול ממון. כל הבעיות הפיננסיות יכולות להיפתר, אבל אף אחד לא מלמד אותנו את הבסיס הכלכלי. במקום זה מלמדים אותנו שטויות ומתעסקים ב'מחיר למשתכן'. הפתרון הוא בניית תוכנית כלכלית אמיתית למבנה המשפחה בישראל. אם אדם רוצה לקנות דירה ב-1.3 מיליון שקלים ויש לו מיליון שקלים הון עצמי – אין בעיה. המדינה צריכה להגדיר שאדם צריך לנהל בחצי מהסכום תיק השקעות והוא יקבל עידוד השקעות בדמות אחוז וחצי על כל מה שישיג בשנה".

הנה עוד נושא מרגיז למדי – שכר הבכירים במגזר הציבורי. "חלק מאוד נכבד מההכנסות של החברות הציבוריות הגדולות הוא מהמדינה ומהממשלה. אפשר לקבוע שחברות הבנייה הגדולות או הבנקים לא יכולים לגשת לשום מכרז שקשור למדינה, אלא אם הם עומדים בתנאי שמצמצם את הפער בין המשכורת הנמוכה ביותר לגבוהה ביותר. אם היה דיון רציני על ערכים, כשאחד מהם היה שוויון, כל זה לא היה קורה בחברות הציבוריות שבהן נמצא הכסף שלי ושלך. הפתרון הוא שוויון חברתי. המדינה צריכה לקבוע שבחברות הציבוריות שהאזרחים מכלכלים לא יהיה מצב שהמשכורת הגבוהה ביותר היא מיליון שקלים והנמוכה 5000 שקלים. ברגע שזה לא יקרה, לא יהיה דיון על שכר בכירים, כי שום חברה לא תוותר על מכרזי המדינה. ממשיכים לדבר על שכר בכירים כי ממשיכים לעשות שטויות. הרי כל שר שצריך להוכיח את עצמו, יעשה כמה החלטות פופוליסטיות כדי להתקדם הלאה והכל על חשבונך, ישראלה".

מדיניות – את מכירה את המילה, ישראלה? גל סבור כי כיום היא לא קיימת. מערכות המדינה צריכות לייצא מדיניות. אם הערכים היו מטופלים כמו שצריך והיה דיון אמיתי על דמות האזרח והמשפחה, לא משנה איזו ממשלה הייתה בשלטון, זה היה עובד. "בואי לא נלך לפוליטיקה. המבנה של האיזונים הפוליטיים לא יאפשר אף פעם צמיחה פוליטית אמיתית במקום הזה. אנו חיים במבנה שהמשילות בו בטלה בשישים, לצערנו, ולכן הפתרון צריך להיות אחר. אין לנו אף אחד שאומר: 'רגע, אני מסתכל על התא המשפחתי-כלכלי ורוצה לראות איך נראית הדמות הכלכלית, איך אני תורם לכך שהי תסתכל על הכלים הנכונים?'. אף אחד לא מסתכל על זה, זורקים אותנו על הדברים הכי לא חשובים".

סכיזופרנית וגזענית

רגע, לא נגמר. לדברי גל, ישראלה צריכה להשתפר גם במעורבות חברתית וערבות הדדית. "ישראלה מאוד מעניינת. מצד אחד יש בה המון מעורבות חברתית וערבות הדדית. אם תפרסמי בפייסבוק שיש בת מצווה שלא הגיעו אליה אנשים, תוך שלוש דקות יגיעו 1000 איש עם כסף ומתנות. אם יש פה מלחמה, כולם מתגייסים.  ישראלה זכיזופרנית. מצד אחד היא קסם של בחורה. למרות או אולי בגלל שהיא בת 70 ולמרות שהיא פולנייה או עיראקית, יש פה המון מעורבות חברתית, מסתכלים על האחר אבל רק באירועים מיוחדים. ביום יום יש לה בעיה להבין את החשיבות העצומה של ערבות הדדית ומעורבות חברתית. יש לנו נטייה להסתגר בדלת אמותינו, ומה זה משנה מה קורה בדלת ליד. אני גר בזכרון יעקב, שהיא חלק ממשולש ההון. מצד אחד קיסריה, המקום הכי יוקרתי בישראל; מצד שני מעגן מיכאל, אחד משלושת הקיבוצים העשירים בישראל; וזכרון יעקב סוגרת את המשולש. בתוך המשולש יש יישוב מאוד מעניין – ג'סר א- זרקא, היישוב העני ביותר במדינת ישראל. אחד ממקורות ההכנסה של היישוב הוא סרטים. כשבעולם רוצים לצלם סרטים על מקומות מסוכנים הנמצאים בקצה של הקצה, מצלמים בג'סר. היישוב יושב במישור החוף, סמוך לחוף הים, בלב ליבו של משולש האושר של ישראל ונו באדי גיבז א פאק. למה? הרי אמרנו שהחוזק של כל שרשרת לא נמדד בחוליות החזקות שלה, אלא בחלשות, וברגע שקיימת בעולם שלי, משפחה שחיה ברחוב עם ביוב פתוח ובלי חשמל ואולי שעתיים ביום זרם מים, מה יעשו הילדים שגדלים שם? כשהם ייצאו ויגנבו מכוניות, מה נגיד? 'נו בטח, המטונפים האלה, זה אצלם דורי דורות'. הגזענות של ישראלה היא מדהימה, הרי אנחנו לא מפה, אנחנו אירופים אליטיסטיים. מעורבות חברתית וערבות הדדית נובעות מכך שכל אחד מבין שיש קושי וכאב למארג האנושי שלנו, הלכה למעשה. אותו ילד יכול להוציא את המרמור והתסכול על חשבון הילדים שלנו. המדינה צריכה לטפל בבעיות הללו ולא להשאיר אותן לעמותות או לחכות למלחמות. המדינה צריכה להגדיר מעורבות חברתית ולהגיד איך היא מחזקת את החלשים. אם המדינה הייתה עושה את זה ומשתפת את כל הגורמים, היא לא הייתה צריכה להוציא שקל. בג'סר יש את פיסת החוף הכי מדהימה, החברים שלי ואני גולשים שם כל הזמן. יש שם נמל דייגים קטן, הגלים הכי טובים בישראל, ריף מדהים ואני חי שם יותר ממה שאני חי בכל מקום אחר. מה הבעיה להחליט לטפח ולעשות שם גן עדן עם מלונאות ותיירות. הרי בכל העולם מתרגשים מנמלי דייגים, ופה אצלנו זה לא מעניין. אנחנו אוהבים גן חיות, להסתכל מבחוץ במקום לקדש את מה שיש לנו בפנים. לא צריך משאבים, רק טיפת שכל והכוונה למעורבות חברתית. פיסת החוף שם שווה מיליארדים, אבל הכל שוכב שם ואף אחד לא עושה שום דבר. 70 שנה עברו ואף אחד לא הגדיר מעורבות חברתית כערך מרכזי. המדינה צריכה להשתמש במשילות שלה כדי שהערכים האלה יקומו לתחייה. גם אם ימשיכו לדבר על צמצום פערים עוד מיליון שנה, זה לא ישנה שום דבר, כי ברמה הערכית, ברמת המחשבה והתפיסה, אין שום דרך, רק הישרדות ומשילות".

ואחרי כל זה, גל, שבאמת אוהב את המדינה ואכפת לו ממנה, מבקש לשלוח לישראלה איחולים לבביים. "מה אני מאחל לישראלה אחרי הנאום הזה? אני מאחל לך, שלקראת שנתך ה-70 תתחילי ליהנות ממי שאת, קצת פחות ביקורת ושנאה עצמית, פחות הלקאה עצמית, כי בסך הכל את באמת מותק. כיף פה, בטוח לגדל פה ילדים. יש לנו מזג אוויר מדהים, ים, אנשים יפים, חוכמה, יצירתיות וקולינריה. מה חסר פה? אם נכיר במה שיש, יהיה לנו חשק לשפר. כשעסוקים בהלקאה עצמית, יושבים בחושך ואין חשק לכלום. ישראלה, תיזכרי בעקרונות וההקשרים ועזבי את הזוטות. תגדירי מחדש את העקרונות והקשרים שלאורם אנו רוצים לחיות ותתחילי לממש אותם, לאט לאט, בלי לחץ. אני במקומך הייתי מתחיל מהחינוך – שם ההשפעה היא ארוכת טווח. שיהיה בהצלחה. ושוב אני אומר: אם את צריכה מאמן, תרימי טלפון. אני לוקח אותך כפרו בונו, אימון בהתנדבות".