ביולי 1944 הגיעו התאומות רבקה ואדית קליין ובני משפחתן לאושוויץ. רבקה, אז בת 20, בלונדינית תכולת עיניים, עברה את הסלקציה של מנגלה ונשלחה לעבודה. אחותה התאומה הלא זהה, שנראתה חלשה ומותשת אחרי המסע המיטלטל ברכבת המשא, נשלחה לתאי הגזים ביחד עם האם. "לא ידענו לאן הן הולכות, לאן אנחנו הולכות, ומעולם לא נפרדנו מהן", סיפרה השבוע רבקה, בת 93, תושבת נתניה, אלמנה ואם לבת יחידה, חיה אלוני, שנולדה לה ולבעלה יוסף בבודפסט.
למרות גילה המתקדם, קליין היא אישה טמפרמנטית, חייכנית ובעלת דיבור קולח. היא זוכרת את הפרטים כאילו קרו אתמול. "בצעירותי בבודפשט למדתי לתפירה וזה עזר לי המון גם באושוויץ. גם אחרי המלחמה, כשלא היה לנו כלום, תפרתי לחיה כשהייתה תינוקת שמלות מסמרטוטים".
האחיות קליין, הוריהם וסבן וסבתן פונו מביתם בבודפשט ב-1944 ונשלחו ברכבת משא לאושוויץ: "היינו 70 איש בקרון, ילדים, גברים וזקנים, ללא מים ותנאים סניטריים. אנשים מתו לנגד עיניי. זה היה גיהנום, אבל היה גרוע ממנו. באושוויץ זרקו אותנו מהרכבת ופקדו עלינו להסתדר בשתי שורות – גברים ונשים. הלכתי עם אמי ואחותי. כשעברתי מול מנגלה הוא שאל בת כמה אני, הסתכל עליי ושלח אותי לצד אחד. את אמי, שהייתה אישה יפה, ואת אחותי שלא יכלה ללכת ונשענה עליה, מנגלה שלח לכבשני הגזים. לא ידענו לאן שולחים אותנו, והפולנים שעבדו שם אמרו לנו שבערב ניפגש. זה כמובן לא קרה. היינו נאיביים, ראינו את הנורא מכל ולא הבנו. אולי לא רצינו להאמין כי זה הכוח של החיים".
רבקה נשארה בחיים, אבל חיכתה למותה. "הייתי צעירה ויפה וחיכיתי למוות שלי. אחרי שפקדו עלינו להתפשט, הופרדנו נשים לחוד וגברים לחוד, גילחו לנו את הראש ושלחו אותנו למקלחת שהייתה אולם ענק עם ברזי טוש מלמעלה. היינו ערומות ומגולחות ראש ולא זיהינו אחת את השנייה. נראינו כמו חיות. פתאום את לא בן אדם, את כלום, אפס. אין עלייך שום דבר שמייחד אותך. זרקו לנו בגדים שלא התאימו לנו. אני קיבלתי בגד ארוך עד הרצפה. גזרתי את האורך ומהשארית עשיתי חגורה ומטפחת לשיער, משהו שייחד אותי משאר הנשים. משהו אנושי".
אחרי שלושה חודשים באושוויץ, במלכם עברה גיהינום של עונשים וסלקציות, רבקה הועברה לברגן בלזן: "הייתה סלקציה של שמנות, סלקציה של רזות וככה כל הזמן. בברגן בלזן חיינו במחנה אוהלים שפינו החיילים הגרמנים שכבר היו במנוסה. במחנה מרקלוברג עבדתי במפעל ליצור חלקים למטוסים. לא היה לנו מה ללבוש והיה חורף קר במיוחד. כמה חודשים עבדתי בחקלאות. הלכנו כל יום שמונה ק"מ הלוך וחזור. אנשים מתו בדרך מקור. כשהגרמנים ברחו הם איימו עלינו בנשק והכריחו אותנו לברוח איתם. במנוסתם הם הגיעו עד למפגש עם הרוסים. אנחנו פחדנו מהרוסים, ידענו שהם אלימים ואונסים בנות. ברחנו והלכנו ברגל לבודפשט. ימים ולילות ולא היה לנו מה לאכול, רק מה שמצאנו בדרך. בכל זאת היה לנו כוח, הלכנו לאורך הדנובה ובדרך פגשנו עוד יהודים שביקשו לחזור לבתיהם".
כשהגיעה לבודפסט גילתה רבקה שבית משפחתה נתפס על ידי הונגרים. "הגעתי עם חברה לדודה שלה שאירחה אותנו. חיינו בעוני מחפיר, אבל מעולם לא נגעתי בדבר שלא היה שלי".
לאחר שנה הגיע אל בית הדודה המארחת קרוב שחזר מהמלחמה ברוסיה: "זה היה יוסף מי שלימים הפך לבעלי. הוא הגיע בלילה, ישב בפינת החדר בדיוק כשיצאתי מהמקלחת. אחרי שלושה חודשים עברנו לצ'כיה ואז התברר לי שאשתו הראשונה והילד שלהם נספו".
בשנת 1948 עלו בני הזוג קליין לארץ עם בתם התינוקת. יוסף היה איש תנועת בית"ר ועבד כצורף ושען בחנות שהחזיק ברחוב הרצל. רבקה עבדה בחנות לבגדי נשים מרגלר. "נשארתי אותו אדם שהייתי. אחרי שהורגים סביבך את כל בני המשפחה ואחרים נשאר לך רק לחיות".
