שי וינטראוב בת 16 מקרית חיים נולדה בשבוע ה~26 להריון במשקל של 860 גרם ונחשבת עד היום לנס רפואי. היא לא ממש מודעת לגודל הנס, אבל בהחלט מעריכה את אמה לאה, שנלחמה לבד, כדי שהיא תחיה.
לאה, שהחליטה בגיל 40 להביא ילד לעולם מתרומת זרע, חוותה הריון רגיל עד אותו יום גורלי. "בשבוע ה~26 הייתה לי ירידת מים באופן פתאומי", היא נזכרת, "אמרתי לעצמי שאולי זה מהמקלחת, אכנס למיטה וזה יעבור. אחרי 10 דקות, כשזה לא עבר, צלצלתי לאחותי והיא אמרה מהר לנסוע לבית החולים".
![נס רפואי. שי ולאה וינטראוב [צילום: דורון גולן]](https://blinker.co.il/wp-content/uploads/2015/12/paga.jpg)
השבוע ה~26 של ההריון הוא חודש שישי. שי נולדה במשקל של 860 גרם והוכנסה לפגייה בבית החולים רמב"ם. באופן טבעי, משקלה ירד והרופאים נלחמו על חייה. "מאחר שהיא הייתה בפגייה, לא היה כדאי לי לקחת חופשת לידה, ובשל העובדה שאני עובדת אצל מעביד פרטי, הבוס שלי אמר שהוא רוצה שאחזור לעבודה, לא ממניעים אנוכיים, אלא כדי שלא אשקע בדיכאון. הוא אמר לי שאלך ואבוא מתי שאני רוצה. ככה הייתי נוסעת לעבודה וחוזרת כל יום לפגייה".
המצב לא היה מזהיר. "יום אחד אחרי שלושה וחצי שבועות צלצלו אלי שאגיע מיד, כי המצב של שי מאוד קשה והרופאים לא ידעו אם היא תשרוד. הגעתי לפגייה והיא הייתה מחוברת לצינורות, כשכל הרופאים עליה. שלושה ימים היא הייתה בין שמים לארץ, אבל היא שרדה. כל ערב הייתי נוסעת לבית החולים וחוזרת ברכבת הביתה, יושבת ולא מפסיקה לבכות. למזלי, היה חושך ולילה ואנשים לא ראו אותי, אבל כל יום הייתי מתעוררת בחמש ומצלצלת לשאול מה שלומה ולפעמים נוסעת בבוקר, לפני העבודה, ואחרי שעות העבודה, שוב הייתי רצה לפגייה. היום היחיד שפרגנתי לעצמי היה שבת, במהלכה אחותי וגיסי היו נוסעים אליה או חברה טובה שלי, כמו אחותי, שקיבלה אישור להיכנס לפגייה. לא היה לי רכב וזה לא היה פשוט, זה היה קורע ומתסכל. היו לי המון שאלות, למה זה קרה לי אם מישהו רצה להעניש אותי, כי אני אם חד הורית. אבל אחרי שזה קרה ולא ידעו אם היא תשרוד, נשבעתי שאם חס וחלילה קורה לה משהו, אני נכנסת להריון שוב. אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת, אחרי שחוויתי את כל חוויית ההיריון ידעתי שאהיה חייבת את זה לעצמי".
הכתבה המלאה מחר בהד הקריות וכבר הערב במהדורה הדיגיטלית. לחצו כאן
