fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"זה הוא שאימץ אותנו"

לפני 12 שנה פגשו בני הזוג אלי ורותי גרטלר מזכרון יעקב, מחוץ למלון בו שהו באתיופיה, ילד שבירך אותם לשלום. מכאן החלה מערכת יחסים, תחילה במיילים ובהמשך בביקורים, שבמהלכה סייעו בני הזוג למיתיקו לשנות את גורלו מקצה לקצה. הוא מצידו גילה נחישות יוצאת דופן ולקח את ההזדמנות בשתי ידיים
יש לי אבא טוב ואלך לאוניברסיטה". מיתיקו עם אלי ורותי גרטלר צילומים: פרטיים

לפני שלושה שבועות חזרו אלי ורותי גרטלר מאיטליה, מביקור אצל מיתיקו, הבן שלקחו תחת חסותם באתיופיה לפני כ-12 שנה והפך לחלק בלתי נפרד מחייהם ומשפחתם במורחבת.

בני הזוג מזכרון יעקב מתבקשים לא אחת לספר בפורומים שונים את הסיפור על אימוצו של מיתיקו. "הוא הצליח לגרום לנו לקחת אותו תחת חסותנו", מתאר אלי. "אנשים שואלים אותנו לפעמים למה אימצנו דווקא אותו ולא ילד מיהודי אתיופיה. התשובה היא שהוא, מיתיקו, אימץ אותנו".

ב-1986 יצאו אלי ורותי גרטלר לראשונה לאפריקה. אלי, אגרונום מומחה למערכות השקיה, נשלח אז לקניה כדי להקים חברה למכירת מוצרי השקיה וטפטוף, ובני הזוג הגיעו לשם עם בנם המשותף, אז בן שלוש. לאלי שני בנים גדולים מנישואים קודמים שנשארו בארץ. לאחר מחקר שטח מקיף מצא אלי את הגידול המתאים להכניס לקניה: ורדים. "זו הייתה הצלחה כבירה, וחוות רבות לגידול ורדים צצו בקניה ולאחריה בכל מזרח אפריקה, פרט לאתיופיה, שבימים ההם היה בה משטר קומוניסטי שלא אפשר הכנסת חקלאות פרטית", מתאר אלי. "קניה הפכה ליצרנית הוורדים הגדולה בעולם ולאחת המדינות המפותחות והיציבות באפריקה".

יש לי אבא טוב ואלך לאוניברסיטה". מיתיקו עם אלי ורותי גרטלר צילומים: פרטיים
קבוצת הכדורגל שהקימו מיתיקו וחבריו עם הכדור שקנו להם אלי ורותי

משפחת גרטלר סיימה את שהותה בקניה לאחר 10 שנים של חוויות, אך הקשר המקצועי של אלי לאפריקה לא נותק. ב-2004 הוא הקים באדיס אבבה שבאתיופיה, שהשלטון בה השתנה בינתיים, את חברת OMNI ומדי שבועיים נסע לשם. שנה אחר כך נסעו בני הזוג לטיול בדרום אתיופיה והגיעו לעיירה בשם ג'ינקה, סמוך לגבולות אתיופיה, אוגנדה וסודאן. המפגש הראשון עם מיתיגו היה אקראי, מחוץ למלון בו שהו בג'ינקה. הוא קרא לעברם: Have a nice day וכשחזרו למלון ראו אותו שוב. כשטיסתם חזרה לארץ התעכבה, אלי ביקש ממיתיקו שיראה להם את העיר תמורת תשלום. מיתיקו לקח אותם לשוק, שם עבדו הוא וחבריו בהובלת טף במריצות. "מיתיקו וחברו, יבלטל, ביקשו שנקנה להם כדורגל. הם הקימו קבוצת כדורגל ולא היה להם כסף לכדור", מספר אלי, "הסכמנו, אבל ביקשנו שיראו לנו את הכדור לאחר שיקנו אותו. באותו יום קמה קבוצת הכדורגל הרב-גילאית של ג'ינקה. נתתי את כרטיס הביקור שלי למבוגר שבהם, והצעתי שאם הם מקימים קבוצה רצינית, שיתקשרו אליי ואהיה הספונסר שלהם".

קבוצת הכדורגל, כך הסתבר בהמשך, לא הגיעה רחוק, לאחר שהמורה החרים את הכדור לשימושם של כל ילדי בית הספר, אבל לפני שיצאה הטיסה בחזרה מג'ינקה, אלי ורותי זכו לדוגמה לרצונו האמיתי של מיתיקו ללמוד ולהתפתח: "הוא וחברו יבלטל ביקשו שנקנה להם מילון אנגלי-אמהרי שעלה 50 דולר. נתנו להם את הכסף ואמרתי להם 'רוצו לחנות ותביאו את המילון, כדי שנראה שבאמת השתמשתם בכסף כדי לקנות אותו". בני הזוג התרגשו כשממש לפני העלייה למטוס הספיקו לראות את שני הילדים מתקרבים בריצה לשדה התעופה ומנופפים במילון מול עיניהם.

גינה תמורת לימודים

המעורבות של בני הזוג גרטלר בחייו של מיתיקו הייתה יכולה להסתיים בשלב זה, אלא שכשבועיים אחרי שובם לשגרת החיים בזכרון יעקב, קיבל אלי מייל מפתיע. מיתיקו ויבלטל ביקשו עזרה בציוד ומגורים בזמן לימודיהם בבית הספר, והודו לו ולאשתו וחתמו: "בניך, יבלטל ומיתיקו". ההתכתבות במייל נמשכה עם מיתיקו, שביקש עזרה במלגת לימודים וחתם שוב "באהבה, בנך, מיתיקו". אלי ביקש לראות את גיליון ציוניו, קיבל במייל חוזר גיליון סרוק של ציונים נמוכים למדי וכתב לו כי עליו להשתפר אם ברצונו ללמוד בתיכון בעיר. מכאן נמשך קשר אינטנסיבי של תכתובת מיילים יומיומית. כשהקשר התרופף במשך שבועיים מקוצר זמן של בני הזוג, התקבל מייל מרופא יהודי בשם בן שעבד בבית חולים קרוב לג'ינקה, בו סיפר להם ששני הילדים משקיעים את מעט הכסף שברשותם בהגעה למחשב בבית החולים, מרחק קילומטרים ממקום מגוריהם, כדי לקרוא את המיילים כל יום, משום שבכפרם אין מחשב. "זה נתן לנו ביקורת על האחריות שלנו", אומר אלי.

תכתובת המיילים עם מיתיקו, אז כבן 12 נמשכה. הוא כתב שיש לו 6 אחים ואחיות, שאמו נפטרה ושאביו אדם מבוגר ואינו יכול לתמוך בו ושהוא עובד כמדריך טיולים כדי לממן את לימודיו. אחרי שלושה חודשים שלח גיליון ציונים משופר, והמורה הוסיף מילים חמות והמליץ עליו להמשך לימודים בתיכון. "החלטנו לתמוך בהמשך לימודיו, שלחתי לו כסף לנסיעה לאדיס אבבה וכתבתי לו שאני מחכה לו. הוא לא הכיר איש באדיס אבבה ולא דיבר את השפה המקומית. גייסתי לעזרה את העובדות המקומיות שלי בעיר – המזכירה, מנהלת החשבונות והמנקה. הן עזרו בקליטתו במקום, במציאת מקום מגורים, מטפלת ורישום לבית הספר. רציתי עבורו את בית הספר הטוב ביותר, עם לימודים, היגיינה וסביבה לימודית ברמה גבוהה. עברו מספר שבועות עד שמצאתי בית ספר פרטי שהיה מוכן לקבל אותו. מיתיקו בא משבט שתושבי מרכז אתיופיה רואים בהם אנשים נחשלים. עברתי שישה בתי ספר באדיס אבבה שסירבו לקבל אותו למרות שהייתי מוכן לשלם, עד שמצאתי בית ספר פרטי דובר אנגלית, בית הספר לוסי, שמנהלו ניהל בעבר בית יתומים, והוא הסכים לקבלו תמורת עזרה ממני בהקמת גינה. שלחתי את אבבה, העובדת שלי, לאתגר: למצוא לו מקום מגורים בחצר בתים סגורה, מוגן וסגור בלילה, עם חשמל ומים זורמים. היא מצאה חדר לא רחוק מהמשרד שלי, עם מפתח וריהוט בסיסי, וליוותה את מיתיקו. בהמשך מצאנו לו מטפלת שווידאה שהוא עולה על ההסעה בבוקר וחוזר, השגיחה שהוא שומר על היגיינה ובישלה לו. עמדתי על כך שמדי שבוע הוא יתקשר למישהו מבני משפחתו".

בשלב הזה תלאותיו של מיתיקו היו רחוקות מסיום. הוא לא הסתגל לחיי העיר, נאבק בקשיי השפה ומצבו הנפשי היה ירוד לאחר שבמקום מגוריו ניצלו אותו לניקיון השירותים ולמלאכות אחרות. "כשהייתי בא לבקר אותו, הייתי מוצא אותו בוכה. ביולי 2007, כשסיים כיתה ט' בבית הספר לוסי, התברר שנכשל בכל המקצועות. בקיץ נסענו לבקר אותו וכשיצאנו לאכול איתו ולקנות לו בגדים הוא ביקש שנאפשר לו לחזור על כיתה ט' ואמר: 'אני יודע שאצליח'. אבל בית הספר זרק אותו. שוב עברנו בכל בתי הספר ונאמר לנו: 'אמרנו לכם שלא ייצא מזה כלום'. בסוף חזרנו ללוסי, התחייבתי להשקיע עוד בשיפור הגינה, והמנהל, שלימים היה לחברי, הסכים לקבל אותו בחזרה לכיתה ט'. העברתי אותו לחדר יפה במגורי העובדים שלי והעובדים הפכו למשפחה שלו. הוא היה משוגע על כדורגל, שיחק ברחוב וניהל את קבוצת הנוער של אדיס אבבה. יום אחד רצו לזרוק אותו מבית הספר כי הוא קיים שם משחקי כדורגל על כסף. גם גזירה זו בוטלה לאחר התערבותנו. הדאיג אותי מה הוא עושה בסופי השבוע, וביקשתי מכומר בכנסייה סמוכה שהילד יעזור לו בניקיון בימי ראשון ויתפלל עמו. בעקבות זאת מיתיקו הפך לנוצרי דתי. בחופשת הקיץ רשמתי אותו לקורס של ארבעה שבועות במדעי המחשב, וזה נתן לו יתרון עצום על שאר התלמידים שלא היה להם מחשב בבית. בכל קיץ חייבתי אותו לנסוע לבקר את משפחתו, הוא חשש תחילה אבל בסוף נענה".

 

לימודים אקדמיים בחינם

ביולי 2008 סיים מיתיקו את כיתה ט', הפעם בהצלחה, והתחיל כיתה י' ככדורגלן מצטיין בנבחרת הנוער הלאומית של אתיופיה. "באחד הביקורים שלי הוא הוא היה לבוש בחליפת ספורט אדידס שעליה היה רקום שמו. הוא סיפר שקיבל אותה מציידי כשרונות מגרמניה שהתרשמו מיכולותיו והציעו לו לבוא לבית ספר לכדורגלנים בגרמניה. הוא אמר להם: 'יש לי אבא טוב ואלך לאוניברסיטה'. כדורגלנים מסיימים את הקריירה שלהם עד בסוף שנות ה-20 ואין להם עתיד".

את כיתה י"א סיים מיתיקו במקום השישי בכיתה. כשהיה בכיתה י"ב הסתיימה עבודתו של אלי באתיופיה, והמנהל החדש במקום סירב לאפשר למיתיקו להישאר בדירה. אלי שכר לו דירה ליד בית הספר ולימד אותו לבשל לעצמו. את כיתה י"ב הוא סיים במקום השני, מה שהעניק לו זכאות ללמוד באוניברסיטה בחינם. מהמכתב המרגש במיוחד שכתב לאלי: "אבא יקר, אני יודע שהשקעת כסף רב בהשכלתי… עשית בשבילי דבר בלתי נשכח ולעולם אזכור זאת. יש לך מקום מיוחד בליבי תמיד. מה שלא יהיה בעתיד, שתמיד יהיו לך חיים מאושרים עם משפחתך ובריאות טובה. קשה לי להביע במלים כמה שאתה משמעותי בחיי…".

לאחר טקס הסיום המרגש, בו השתתף אלי, ביקר מיתיקו לראשונה בישראל. "הוא היה לראשונה בים ובאתרים שונים בארץ, הכיר את כל בני המשפחה ונקשר במיוחד לבני הצעיר, פשוט הפך לבן משפחה מן המניין".  

מיתיקו החל ללמוד תואר בתיירות באוניברסיטת גונדה שבצפון אתיופיה, ובני הזוג גרטלר שכרו לו דירה סמוך לאוניברסיטה ורכשו עבורו ציוד ללימודים. "הוא סיים את שנה א' באוניברסיטה ראשון מבין 100 תלמידים", מספר אלי, "בננו, שיצא גם הוא ללימודים גבוהים באותה תקופה, נסע לבקר אותו בקיץ ושלושתנו טיילנו יחד ופגשנו לראשונה את משפחתו ואת המורה שלו מבית הספר. בזמן הלימודים הוא עבד כמדריך תיירים ונזקק לפחות ופחות כסף מאיתנו לכלכלתו. חברים שלי שחוזרים מטיול מתקשרים ואומרים לי: 'יש לך בן נהדר, אנחנו רוצים לתת לו מתנה".

מיתיקו סיים תואר ראשון בהצטיינות ורצה להמשיך לתואר שני. "חבר בעל חברת תיירות באירופה הציע לקחת אותו ללמוד באיטליה כדי לחזור לאדיס אבבה ולהקים חברת תיירות עצמאית".

קבלת הוויזה לאיטליה הייתה עניין ממושך שדרש מאלי למצוא למיתיקו מראש מכללה בינלאומית לתיירות שתבקש עבורו את הוויזה. בעל המכללה, במילאנו, דרש מראש את כל שכר הלימוד וסכום כסף למחייתו וגם אירועים פוליטיים בלתי צפויים הערימו הם קשיים בדרך. אבל סוף טוב הכל טוב: מיתיקו סיים את לימודיו במילאנו ובימים אלה עובר התמחות בפאלרמו. התיזה שלו עוסקת בהקמת חברת תיירות בינלאומית באדיס אבבה.

ב-1 במאי אמור מיתיקו, כיום בן 24, לחזור לאתיופיה ולהתחיל חיים עצמאיים בנקודת מוצא שונה כל כך מזו שהיה בה לפני 12 שנה. לצד יכולת הנתינה המדהימה של אלי ורותי ממרחק אלפי קילומטרים, ברור שכל זה התאפשר הודות להיותו אדם מיוחד מאוד. "הוא ילד מיוחד, עדין, אינטליגנטי. הוא מצא אותנו ברגע המתאים בחייו", מסכם אלי.

 

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות