זה סיפור גבורה מסוג אחר. הגיבור שלו לא נלחם בידיו או ברגליו, אלא במוחו, והמלחמה שלו היא בעיקר נגד הזמן.
כשהיה בן שנה וחצי אובחנה אצל יניב אבירן מחלת ניוון שרירים. הוא מעולם לא הילך על רגליו, אך עובדה זו לא מנעה ממנו להשיג רשימת הישגים, שלא הייתה מביישת גם אדם בריא לחלוטין. אתמול (חמישי), בפסטיבל הסרטים בירושלים, הוצג הסרט המספר על חייו.
אבירן, 29, נולד בקרית אתא לשמעון ורחל, ילד אמצעי. יש לו אחות, גדולה ממנו, מירב, נשואה ואם לארבעה ילדים, ואחות צעירה ממנו בשנה וחצי, מיכל.
"נולדתי עם ניוון שרירים מסוג SMA", הוא מספר, "עד גיל שנה וחצי לא ידעו שום דבר. הכל היה נראה תקין, אבל אמא התחילה לשים ללב שמשהו לא בסדר ואחרי לא מעט בדיקות הגענו לבית החולים הדסה בירושלים, שם עשו לי ביופסיה של השריר והבינו שזו המחלה. למעשה, שילוב מיוחד של ההורים שלי יצר את הגן הפגום. ניוון הוא תהליך לא פשוט, כי אתה כל פעם משווה את עצמך לאיך היית קודם, ובינתיים, המחלה רצה ואני רץ אחריה".
הילדות של אבירן הייתה קצת אחרת, בכורח הנסיבות, אבל הוא היה ילד כמו כל הילדים. "הייתי מדבר המון, סוג של חפרן", הוא אומר ומצליח להצחיק אותי, "אף פעם לא הלכתי. אני לא יודע מה זה ללכת או לאכול לבד. בגיל 3 שמו אותי בבית ספר לחינוך מיוחד בכרמל, מקום בו שוהים אנשים עד גיל 21. מהר מאוד הבנתי שזה לא המקום בשבילי. לא היו לי חברים, לא היה לי עם מי לדבר. נדנדתי לאמא ואבא שאני חייב לצאת משם ולעבור לחינוך רגיל. לקח המון שנים, המון ועדות ועניינים שונים, עד שבגיל 13 השתלבתי בכיתה ח' בבית הספר רוגוזין".
קופירייטר פרילאנסר
תמיד אומרים שילדים הם רעים והשאלה המתבקשת היא איך אבירן שרד את תקופת בית הספר. התשובה בהחלט הפתיעה אותי. "הילדים לא היו רעים, בכלל לא", הוא אומר, "הם מהר מאוד הבינו שאני כמוהם, מדבר כמוהם, חושב כמוהם. הם היו שואלים, אני הייתי מסביר. מהר מאוד שברתי את הקרח והראיתי להם שאין להם ממה לפחד. יצרתי המון חברויות. מהתיכון יש לי חברים שהולכים איתי עד היום, כל יום, כל הזמן. אנחנו נפגשים כל סוף שבוע, טסים לחו"ל, עושים הרבה שטויות ביחד".
אבירן סיים את התיכון בהצטיינות והמשיך ללמוד מחשבים בכיתה י"ג. "החברים שלי עשו את זה בשביל לקבל תפקיד טוב בצבא, אני עשיתי את זה כדי להיות איתם. כשעובדים עם מה שיש ואם הראש בסדר, אז כל השאר אלה הם דברים טכניים, ועל דבר טכני תמיד אפשר להתגבר".
בזמן שהחברים שלו התגייסו לצבא, נרשם אבירן ללימודי קופירייטינג במכללת תלתן ובמקביל לימד מחשבים במועדון של אנשים מבוגרים עם נכויות בקרית מוצקין. "במבחן הקבלה ללימודי קופירייטינג בתל אביב, המנהל אמר לי: 'תשמע, מבחן כמו שלך לא ראינו הרבה זמן, אבל אני מציע לך לא ללמוד בכלל, כי במצב שלך אף אחד לא יעסיק אותך'. בחיים שלי שמעתי כל כך הרבה פעמים את המושג 'בלתי אפשרי', שכבר הייתי במצב כל כך בשל להגיד לו: 'או קיי, תודה', ובאמת לא נרשמתי אצלו אלא פה בחיפה. אחרי תשעה חודשים סיימתי בהצטיינות קורס קופירייטינג".
אבירן שלח את תיק העבודות שלו למספר משרדי פרסום, שמאוד התלהבו, אך ההתלהבות עברה להם כשהבינו את מצבו הבריאותי. "מאוד התלהבו מהעבודות שלי, אבל כשהבינו שאני מביא כיסא מהבית, ויתרו על זה. זה היה ככה, עד שבמקביל התחלתי לכתוב טור אישי ב~YNET. אחרי פרסום הטור הראשון, הגיע אלי אימייל עם הצעת עבודה ממשרד פרסום בבאר שבע. עבדתי שם מהבית חצי שנה, וכשהמשרד נסגר יצאתי לעצמאות. היום אני קופירייטר פרילאנסר, עובד מול עסקים, עמותות, ארגונים, עושה להם קריאייטיב ויש לי מעצבים שאני עובד איתם".
איציק היתוש
ערב אחד, בעקבות שיחת טלפון עם חברה, עלה לאבירן רעיון _ לכתוב ספר ילדים. "בתוך שעה נולד סיפור, שבעצם מעביר את אחד המסרים שמלווים אותי כל החיים, שכל סיטואציה בחיים ניתן לראות כטובה או רעה, והכל תלוי באיזו דרך אתה בוחר להסתכל עליה. הספר מספר על איציק היתוש, שנמאס לו להיות בביצה כל היום, אז הוא החליט לעזוב ולחפש חברים. הוא עבר מסע עד שהגיע, באמצע הלילה, לחדר של ילדה קטנה בשם מלי. אחרי סיבוב בחדר פתאום הוא שמע מחיאות כפיים. מלי מחאה לו כפיים והוא הבין את זה ככה, שהיא רוצה לשחק איתו. היא מחאה לו כפיים עד שהתעייפה ונרדמה והוא היה כל כך שמח שמצא חברה חדשה והחליט להחזיר לה בנשיקה, עקיצה".
הספר יצא לאור בהוצאת אחווה לפני כשנתיים, היה בחנויות עד לא מזמן ונמכר דרך האינטרנט בעיקר. "אחווה הוא סטודיו לעיצוב גרפי שמעסיק בעלי מוגבלויות וחלק מהדברים שאני עושה, הוא לעבוד גם איתם. אני מנהל להם את האתר ואת הפייסבוק ולכן החלטתי להוציא את הספר דרכם, בהוצאה פרטית. הספר זכה בתו התוכן של מכון אדלר ועכשיו תרגמתי אותו לאנגלית ואני מקווה שיצא את גבולות המדינה".
הסרט
את מעיין שוורץ, שיצר את הסרט עליו, הכיר אבירם דרך ניר, חבר קרוב. שוורץ שירת עם ניר בצבא, ובאחד הביקורים שלו בקרית אתא, ניר ביקש ממנו להתלוות אליו לביקור אצל אבירן. "הוא לא ידע עליי כלום, מבחינתו הייתי עוד חבר של ניר. הוא בא לפה, ובשתי השניות הראשונות הוא היה בהלם, אבל אז צחקתי עם ניר, והוא הבין שהכל בסדר, וככה נעשינו חברים. אחרי הצבא שוורץ החל ללמוד קולנוע במכללת ספיר, ובשנה הראשונה, ביקשו ממנו לצלם סרט קצר על דמות מעניינת. הוא שאל אם אני מסכים, ואחרי לא מעט התלבטויות, הסכמתי. למה התלבטתי? כי כל החיים יש לי שליטה מלאה על המסר שאני מעביר _ ברשתות החברתיות, בפייסבוק וביוטיוב, אני בוחר מה להגיד ואיך להגיד, ואני מאוד פרפקציוניסט וחשוב לי שדברים ייאמרו נכון. פתאום, זה היה להעביר את הכדור למישהו אחר ולתת לו להציג אותי, עם כל המורכבות, אבל סמכתי עליו לגמרי. כל מי שנחשף לסרט, ביקש לראות מעבר ל~10 דקות האלה, והחלטנו ביחד, שזה יהיה פרויקט הגמר שלו". הסרט על אבירן צולם במשך שלוש שנים, מהן נולדו 45 דקות של סרט על אבירן.
"ראיתי את הסרט בפעם הראשונה ביחד עם 300 איש בפסטיבל קולנוע דרום במכללת ספיר וזו הייתה חוויה מטורפת", מספר אבירן, "קודם כל מעיין עשה עבודה מדהימה, הציג אותי ממש לטוב ולרע _ את הדברים הטובים שבי ואת הקשיים הפיזיים, שעד עכשיו לא פתחתי בפני העולם. היה מרגש, ממש אהבתי את הדמות הזו על המסך. אחרי הסרט, אולם שלם פשוט נעמד על הרגליים ומחא כפיים במשך כמעט ארבע דקות. אחרי הסרט אנשים ניגשו אליי, ומילה אחת חזרה על עצמה: 'תודה'. בעיקר הודו לי על החוויה והשיעור שהעברתי להם. מבחינתי, זה לא אני, זה מעיין, הוא עשה באמת הכל, אבל התגובות כל הזמן באות, וזה מרגש". אתמול נסע אבירן להקרנת הסרט בירושלים. כל הכרטיסים נמכרו שבוע מראש.
הרצאות השראה
אבירן מעביר גם הרצאות השראה ומוטיבציה בכל הארץ. "אני מספר את הסיפור האישי שלי ודרכו אני מנסה להוכיח שאין דבר כזה באמת בלתי אפשרי. לכל בלתי אפשרי יש תאריך תפוגה ורק אנחנו נחליט מתי הוא יסתיים. זה משקף את כל החיים שלי, בעצם. מעבר לתהליך שהאנשים עוברים עם עצמם בהרצאות ומקבלים פרופורציה, הם מבינים שאם אני יכול, אז גם הם יכולים. יש כאן שיעור על קנקן ואיך להסתכל עליו".
אי אפשר לראיין אדם כזה, בלי לשאול אותו ישירות, אם הוא חושב על הסוף. "תאריך סיום אין לאף אחד", הוא אומר, "אבל מן הסתם השרירים הולכים ונחלשים, שרירי הנשימה והלב, אבל אני באמת, כמה שזה יישמע לא אותנטי, לא מתעסק בזה. המחלה מתקדמת, אז אני אומר שאני צריך להספיק דברים כל עוד אפשר, וכל הפוקוס שלי מתמקד בחלום ובאתגר הבא. יש לי מחשבות על הסוף ואני מניח שהן לא שונות משל כל אדם אחר שחושב על היום האחרון שלו ומה ישאיר אחריו. כל יום אני אומר לעצמי: 'וואו, אני בן 29 ואיזה הספק'. אני חי חיים מלאים, ראיתי ועשיתי דברים, שעם או בלי מגבלה נחשבים להצלחה גדולה ואני אף פעם לא מסכם, כי מי יודע מה יהיה מחר".
בינתיים יש לאבירן רשימה של דברים שהוא עוד מתכוון להספיק. "כל יום עולה לי משהו אחר, מן הסתם יש את הדברים הכלליים של זוגיות, משפחה וכו' ויש את הדברים היותר ממשיים. אני מאוד רוצה לעבור לגור לבד, כמובן עם גלדיס, המטפלת שלי. זה משהו שיכול לקרות וכל הזמן נמצא על הפרק. פעם אחת הייתי ממש קרוב לחתימה על חוזה שכירות ופתאום לא הרגשתי בטוח פיזית, ושבוע אחרי זה כבר חליתי והייתי שבועיים בבית החולים, אז כל פעם יש את העצירות האלה של המציאות, אבל עוברים את זה וממשיכים הלאה. אני רוצה מאוד להוציא ספר אוטוביוגרפי, זה פרויקט שאני חייב לעשות, אבל פיזית אני יודע שהוא יהיה אתגר רציני. יש לי עכבר שמגיע עד אליי ומפעיל מקלדת על המסך וממש בנגיעות, אני מצליח לכתוב. כל עוד אני יכול להזיז את הידיים, אפילו טיפה, אני ממשיך לכתוב. לכתוב ספר אוטוביוגרפי זה המון כתיבה, דבר שלוקח לי הרבה מאוד זמן ובגלל שאני מאוד פרפקציוניסט, קרצייה, כל דבר כזה של לכתוב דורש ממני המון אנרגיה".
אני מתעקשת לדעת אם אבירן שייך למסגרות שיעזרו לו למצוא זוגיות והוא עונה: "אני לא נמצא במסגרות האלה, כי בחיים שלי אני לא נותן למגבלה להגדיר אותי, זה בעצם לא מי שאני, זה עוד פרט בחיים שלי ובגלל זה אני לא נותן מקום כזה גדול להתעסקות עם נכות או קבוצות של נכים. אני מנהל חיים נורמטיביים לחלוטין, יש לי חברים בריאים, ולגבי זוגיות, אם זה אפשרי, היו לי קשרים, לא ארוכי טווח, אבל כן היה עניין. אני חושב שזה בעיקר תלוי בהחלטה שלי עם עצמי, שזה בסדר לבקש ולאחל לעצמי. יש המון דוגמאות בעולם למערכות יחסים, שאנשים מהצד מסתכלים עליהן ומתפלאים. הכי נדוש זה להגיד שאין חוקים לאהבה ואני מקווה שבראיון הבא אגיד שגם זה הצליח".
חבר שלי, יניב
מעיין שורץ, 29, מנווה שלום ליד ירושלים, יוצר הסרט על יניב אבירן, מספר על החברות עם אבירן: "מבחינתי, זו היכרות הכי נורמלית, אפילו קצת משעממת במירכאות, כי יניב, מבחינתי הוא חבר של חבר. כמובן שהסיטואציה הראשונית של המפגש איתו, הייתה שוק, אבל השוק עבר מהר מאוד.
לפני ארבע שנים התחיל שוורץ ללמוד קולנוע במכללת ספיר, והסרט על אבירן התחיל כתרגיל. שוורץ: "בהתחלה זה היה תרגיל על דמות מעניינת שמכירים, ויניב הוא דמות מעניינת שאני מכיר. אנשים מאוד אהבו את הסרט, אבל לא רציתי לעשות ממנו עבודת גמר. למרות זאת המשכתי לצלם וככל שעבר הזמן, תוך כדי הצילומים, הבנתי שיש בי דחף לעשות את הסרט עליו דווקא עכשיו. רציתי לחלוק את יניב עם כל העולם, שעוד אנשים יפגשו ויכירו אותו, שירצו להיות חברים שלו בדיוק כמו שאני רוצה".
שורץ סיים לאחרונה את לימודיו והשיק את פרויקט הגמר שלו _ הסרט "חבר שלי, יניב". "בפסטיבל קולנוע דרום, שבו הוקרן הסרט, לא הייתי מוכן לתגובה", אומר שורץ, "כל הקהל עמד ומחא כפיים ומצא, גם אותי וגם את יניב, לא מוכנים. אנשים מתמוגגים ממנו, אני לא יכול להסביר איך יש לו כזו השפעה על אנשים. הסרט ממש מכריח את הצופה להיות עם יניב, במשך 45 דקות, ואז באופן אוטומטי, הצופין מתאהבים בו. הסרט הוצג אתמול בפסטיבל ירושלים ורוצים להקרין אותו בעוד כמה מקומות. ממש לא ציפיתי לתגובה כזו".
