fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

התעמלות מכשירים: גדולה מהחיים

מתעמלות עבר של אגנס קלטי, המתעמלת היהודייה הכי גדולה בכל הזמנים, היו שותפות בשבוע שעבר לרגע השיא שלה בטקס חלוקת פרס ישראל, שנערך בבנייני האומה. חגית זייף, אורלי בלוט, נאווה רון ורותי ולנר נזכרות בימים היפים עם המאמנת הדגולה, שאותה העריצו ואהבו, גם כאשר זכו ל'שטיפה' במבטא הונגרי כבד
המאמנת הדגולה וחניכותיה. מימין: רותי אבלס פלד, אגנס קלטי, חגית דיסקין זייף וד"ר אורלי בלוט ניקלס

"גב' אגנס קלטי, זוכת עשר מדליות אולימפיות בהתעמלות מכשירים, היא אישה יחידה במינה, עוצמתית, מבריקה ופורצת דרך. היא נבחרה להיכל התהילה העולמי של ענף ההתעמלות, ומהווה דמות לחיקוי בקרב תלמידותיה בארץ ובעולם. קלטי מוערכת מאוד בקהילות הספורט העולמי לדורותיו ונחשבת לאחת המתעמלות הגדולות בהיסטוריה של ענף התעמלות מכשירים".

דברים אלה, ועוד, היו הנימוקים לבחירתה של אגנס קלטי לקבלת פרס ישראל. טקס חלוקת הפרס לנבחרים, בתוכם אגנס קלטי, נערך ביום העצמאות בבנייני האומה בירושלים.

קלטי, שנולדה בתאריך 9.1.1921, כבר עברה הכל ב-96 שנות חייה. על פעילותה רבת השנים היא נבחרת להיכל התהילה של הספורט היהודי בשנת 1958. בשנת 1981 נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות. עשר שנים אחר כך היא נבחרה להיכל התהילה של הספורט ההונגרי ובשנת 2002 נבחרה להיכל הבינלאומי של המתעמלות, אבל רגע קבלת פרס ישראל, מידי שר החינוך נפתלי בנט, היה רגע מרגש במיוחד עבורה. נשיא המדינה רובי ריבלין, ראש הממשלה ביבי נתניהו ושאר המכובדים בשולחן הנשיאות, לחצו בחום את ידה של האישה התזזיתית, שעלתה לבמה בצעדים קלילים, ממש בצעדי ריקוד, כאילו היא נמצאת על מזרן ההתעמלות. אחת ממתעמלות העבר שלה, שנכחה באירוע, חששה לרגע שאוטוטו היא תבצע שפגט על הבמה. מי שמכיר אותה יודע כי מדובר באישה מיוחדת מאוד, מנהיגה מלידה, בלתי צפויה, בעלת חוש הומור, מאוד דעתנית וחזקה.

שרדה את השואה בשם בדוי

סיפור חייה של קלטי שווה סרט הוליוודי. היא נולדה בבודפשט הונגריה להורים יהודים. בעידוד הוריה עסקה בילדותה במספר ענפי ספורט, בתוכם שחייה, סקי ובהתעמלות, אך רק בגיל 16 החלה להתאמן בהתעמלות מכשירים באופן מקצועי. בשנת 1944, בעקבות הכיבוש הנאצי, נאלצה קלטי לברוח מבודפשט והסתתרה באזור כפרי תחת שם בדוי. היא שרדה את השואה, ביחד עם אמה ואחותה, ואחרי המלחמה חזרה לתחום שכה אהבה _ התעמלות מכשירים. עד מהרה התקדמה בתחום ובשנת 1947 זכתה לראשונה בתואר אלופת הונגריה בקרב רב, תואר שהחזיקה משך עשר שנים ברציפות. את הפריצה הגדולה עשתה קלטי באולימפיאדת הלסינקי, שנערכה בשנת 1952, כשהיא בת 31. היא זכתה בארבע מדליות אולימפיות  _ אחת זהב, אחת כסף ושתיים ארד. ארבע שנים אחר כך, באולימפיאדת מלבורן, הוכיחה קלטי שהיא רק משתבחת עם השנים. היא הדהימה כשזכתה בשש מדליות אולימפיות _ ארבע מדליות זהב ועוד שתי מדליות כסף. בסך הכל עשר מדליות אולימפיות בשתי אולימפיאדות, שמדרגות אותה במקום העשירי בכל הזמנים בענף זה ובמקום הראשון בין הספורטאיות היהודיות בכל הענפים, בכל הזמנים. רק ספורטאי יהודי אחד זכה במספר מדליות גבוה ממנה – מדובר בשחיין האמריקאי המיתולוגי מרק ספיץ. בנוסף זכתה קלטי בשלוש מדליות (אחת זהב, אחת כסף ואחת ארד) באליפות העולם, שנערכה בין שתי האולימפיאדות, בשנת 1954 ברומא.

המאמנת הדגולה וחניכותיה. מימין: רותי אבלס פלד, אגנס קלטי, חגית דיסקין זייף וד"ר אורלי בלוט ניקלס
המאמנת הדגולה וחניכותיה. מימין: רותי אבלס פלד, אגנס קלטי, חגית דיסקין זייף וד"ר אורלי בלוט ניקלס

עשתה עלייה בשנת 1957

אחרי אולימפיאדת מלבורן נאלצה קלטי להישאר באוסטרליה, כיוון שהמצב הביטחוני בהונגריה לא היה יציב, בעקבות מרד גדול כנגד השלטון הסובייטי. אחרי כשנה, בשנת 1957, הגיעה קלטי לארץ למשחקי המכבייה החמישית וביצעה תרגיל ראווה. בעקבות הביקור בארץ היא החליטה לעשות עלייה. בשנת 1959 נישאה קלטי לרוברט בירו, מורה לחינוך גופני, שעלה אף הוא מהונגריה, ונולדו להם שני בנים _ דניאל ורפאל. בשנת 1958 הצטרפה קלטי לצוות המרצים במכללה לחינוך גופני במכון וינגייט ומשך 33 שנים הכשירה דורות של מורים לחינוך גופני, במקביל עבדה גם בבית הספר למאמנים והכשירה מדריכות ומאמנות בענף התעמלות מכשירים.

בד בבד שימשה בתפקיד מאמנת נבחרת הנשים של ישראל ועבדה עם עשרות רבות של מתעמלות, אותן הובילה משנת 1960 ועד 1985 לתחרויות בינלאומיות גדולות – אולימפיאדות, אליפויות עולם ואליפויות אירופה.

עשרות מתעמלות באו לעשות כבוד

בטקס פרס ישראל המרשים נכחו עשרות מתעמלות עבר, שקלטי עבדה איתן במהלך השנים. כשעלתה לבמה לקבל את הפרס עמדו הללו ומחאו כפיים בהתרגשות גדולה. גם שאר הנוכחים באולם עשו כבוד לאישה המיוחדת, שבהליכתה הספורטיבית, בדרך אל הבמה וממנה, העלתה חיוך וכבשה את כולם.

חגית זייף: עד היום אני מודה לה

בין אותן מתעמלות עבר בלטה חגית דיסקין_זייף, חברת אגודת הפועל פתח תקווה, שזכתה גם לעבוד עם אגי (כך מכנות הבנות את קלטי) במכללה לחינוך גופני במכון וינגייט. חגית: "על אגי שלנו נכתבו פרקים בהיסטוריה של ההתעמלות. היא אספה את הנבחרת הראשונה של מתעמלות מוכשרות, ואימנה אותן בתנאים לא סבירים. זכיתי להיות חברה בנבחרת ישראל תחת שרביטה, בשנים 1969~1976. התעמלנו במכון וינגייט. אגי _ אשת האשכולות, הייתה המאמנת הכל יכולה עבורנו. בנסיעה לאליפות העולם בבולגריה לימדה אותנו לסרוג במסרגה אחת, בדרך לאליפות ספורט הפועלים חלקה אתנו מתכונים. אין דבר שאגי לא בצעה, ותמיד על הצד הטוב ביותר. באותם ימים הייתה התחבורה למכון גרועה למדי ואגי לקחה על עצמה לסייע לנו גם לשוב הביתה. עם סיום האימון, נדחסנו בחיפושית שלה והמשכנו לדבר על הביצועים עד לביתה (אז ברמת אביב), שם חיכינו להורינו. אגי הייתה ידועה בפניני הלשון שלה, במבטא ההונגרי הכבד, שמאפיין אותה. הייתה ספק שואלת ספק פוקדת: 'למה שלא תנצלו את הזמן לעבודה על כוח עד שהחורים (ההורים) יגיעו?'  ומיד בהמשך: 'הצלחה לא קונים במכולת, הצלחה באה מעבודה קשה..!'

"ארבעים שנה אחרי, ואני עדיין מודה לה. למדתי להשקיע באהבותיי, להוציא את המיטב מכל סיטואציה, לנצל את הזמן ולתת את הנשמה בכל עשייה. אגי, תודה"!

גם ד"ר אורלי בלוט-ניקלס התאמנה בזמנו בהפועל פתח תקווה, ביחד עם חגית: "כילדה קטנה אני זוכרת את הנחישות, הדבקות במטרה והשאפתנות שלה, וממש בתחילת דרכי (היא כנראה מאד חיבבה אותי אז) היא הייתה לוקחת אותי אליה הביתה ובסלון ביתה, כשבעלה רובי קורא עיתון, היא שמה מוסיקה ותרגלה ושיפצה את תרגיל הקרקע שלי, עד שהורי באו לאסוף אותי מביתה. אני זוכרת גם את הקשיחות והרצינות שלה, בין אם זה בנסיעות לחו"ל או מחנות אימונים בארץ. היא נהגה להגיע לחדרים שלנו ובעטה במיטות, לפעמים היינו בורחות מהחלון וממלאות את המיטות בשמיכות וכולה ישבנו מתחת לחלון".

אגנס קלטי ורותי ולנר רביץ
אגנס קלטי ורותי ולנר רביץ

נאווה רון: הסתכלה בצלחות שלנו

אזור חיפה והקריות היה משופע במתעמלות מעולות משנות ה-60 המאוחרות ועד שנות ה~90, אך להן הייתה בעיה להגיע באותם ימים למכון וינגייט מבחינה תחבורתית כדי להתאמן עם הנבחרת. המעטות שכן היו מוכנות להשקיע הגיעו לטופ. בין אלה היו האחיות סטלה סודגלטר-ברטישן ואילנה כץ, מאגודת מכבי קרית ביאליק ומאוחר יותר נאווה רון, מהפועל קרית ביאליק, שהוכתרה בשנת 1977 בתואר אלופת ישראל לבוגרות.

רון: "פגשתי את אגי בפעם הראשונה בגיל 11, כאשר התחלתי את דרכי כמתעמלת בקרית ביאליק. היא הגיעה לאימון שלנו ואני זוכרת שהייתה התרגשות רבה לקראת בואה. בסוף האימון הורי באו לאסוף אותי. אבא שלי, יליד בודפשט, שמע כמובן על אגי והישגיה כילד בהונגריה ושוחח איתה כמה מילים בהונגרית. לאחר מכן הם חזרו לדבר בעברית ואני עמדתי לידם. אגי הצביעה על יציבה/עמידה לא נכונה שלי: 'יש לה יותר מידי לורדוזה – פה בולט' -הצביעה על הבטן, 'ופה בולט' – הצביעה על ישבני… זה נשמע מצחיק יותר במבטא ההונגרי הבולט שלה. רבות מאיתנו הבנות, שהתאמנו תחת אגי, זכו לטעום מפניני פיה, כאשר היא לא הייתה מרוצה מאיתנו, ולעיתים כשהייתה מתעצבנת על אחת הבנות, היא הייתה זורקת לעברה את הכפכף שלה. היא תמיד הסתכלה במחנות אימונים בתוך הצלחות שלנו ומה אכלנו, וכמובן העירה גם על זה".

מתעמלות נוספות בולטות היו מאגודת הפועל הר הכרמל, בראשן נורית פנקס הררי, שבעצמה גידלה בהמשך דור של מתעמלות, בתוכן מירה קויל ורותי ולנר. צפונה יותר -גליל עליון, הייתה אחת המתעמלות הגדולות של ישראל בכל הזמנים רותי אבלס-פלד, שכמו חברותיה התרגשה מאוד לפגוש את קלטי בטקס.

 רגע השיא - קבלת פרס ישראל. אגנס קלטי ושר החינוך נפתלי בנט    צילומים: איסר רביץ
רגע השיא – קבלת פרס ישראל. אגנס קלטי ושר החינוך נפתלי בנט צילומים: איסר רביץ

רותי ולנר: נסעה בשבילי וינגייט בסקייטבורד

רותי ולנר – (גילוי נאות, היום רותי רביץ, נשואה לכותב שורות אלה) נזכרת בחיוך בתקופה הנפלאה תחת שרביטה של קלטי: "התאמנתי אצל אגי בין השנים 1966-1974. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת ומעניינת. בשבילנו היא הייתה אלופה אולימפית, שגם בגיל מתקדם (50) הייתה מדגימה לנו אלמנטים, שאנחנו התקשינו לבצע. הערצנו אותה. עם זאת לא פעם חלק מהבנות נעלבו מההערות שלה (שהיו במבטא הונגרי כבד) זה תמיד התחיל ב-'יוי, איזה רגליים עקומות יש לך, יוי, איזו מזוודה יש לך מאחור'. אני הייתי רזה, אבל לא יצאתי ידי חובה: 'את נראית על הקורה כמו עכבר שבלע מטאטא'. לא נעלבתי, קיבלתי הכל בחיוך.

"כשלמדתי בוינגייט אגי שברה באחד הימים את רגלה, אז היא מצאה דרך מקורית לנוע בשבילי המכון. היא ישבה על סקייטבורד ובעזרת ידיה הייתה נוסעת ממקום למקום".

"בסוף הטקס כל המתעמלות התגודדו סביב אגי. הייתה אווירה נהדרת, ממש התרגשות רבה, שמחה גדולה. לפתע אגי פנתה לאחת הבנות ואמרה לה 'יוי, כמה את שמנה'. כולנו פרצנו בצחוק גדול. כולן רצו להצטלם איתה, הייתה ממש היסטריה בעניין. הייתה תחושה של התרוממות רוח, חוויה שנזכור לעד עם המתעמלת הכי גדולה, שהייתה המאמנת שלנו".

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות