fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"התמונות של הילד שלי מת לא עוזבות אותי"

גיא חלפון מנסה להתאושש מהטרגדיה בה איבד את בנו וגרושתו * בראיון מרגש הוא משחזר את רגעי האימה, מספר על היחסים עם אסתר וראובן ועל הבעיות איתם התמודדו * על אסתר, שחשודה ברצח הילד, הוא אומר: "היא הייתה אימא טובה מאוד. זה מצב של אי שפיות"
מיוסר. גיא חלפון (צילום עצמי)
מיוסר. גיא חלפון (צילום עצמי)

 

 

שלושה שבועות אחרי הרצח וההתאבדות של אסתר חלפון ובנה ראובן בן החמש וחצי, מנסה גיא חלפון, אביו של הילד והגרוש של אסתר (אתי) להתאושש מהמקרה הטראגי והקשה אליו התעורר בבוקר ה~4 לינואר 2017. חלפון יושב בביתו, נמצא בימי אבל על מות בנו, מנסה להתאושש ולשקם את חייו.

סיפור חייו של חלפון אינו פשוט. איש שעבר לא מעט סבל, התעורר בגיל 46 למציאות נוספת, קשה הרבה יותר. החשד הוא שאתי רצחה את בנה וקפצה מהחלון בביתו בעודו ישן.

לבית בקומה השישית ברחוב חטיבת גולני, שהפך לזירת רצח, הוא שב בלית ברירה וישב שבעה על בנו. בימים האחרונים מצא עבודה במפעל בעכו. שגרת החיים הנותנת לו כוח לקום בבוקר. בערב הוא חוזר לדירתו, ולא מצליח לשכוח איך מצא את בנו שרוי על עדן החלון כשהוא דקור, מדמם וללא רוח חיים.

חלפון עוכב לחקירה בימ"ר חוף לשעות ספורות אחרי הרצח ושוחרר באותו לילה. בהלוויית בנו וגרושתו, שנערכה יממה לאחר הרצח, לא השתתף בהוראת המשטרה. במהלך ימי השבעה, המוני אנשים ביקרו וניחמו אותו. לקברם של אתי וראובן, עלה בתום השבעה ואמר קדיש על בנו.

חלפון איש חזק, אבל גם הוא לא יכול לשאת את הכאב הגדול. הוא מוכר בעכו מתפקידו כגנן בשם 'גיא קוקו' (בזכות צמה גדולה שאפיינה אותו). אגב, את הצמה הוריד לפני שבועיים, לאחר ביקור אצל הרב אבוחצירה מנהריה.

מיוסר. גיא חלפון (צילום עצמי)
מיוסר. גיא חלפון (צילום עצמי)

"בשעה 02:00 לפנות בוקר בליל הרצח, שמעתי את ראובן בוכה", נזכר חלפון, "אבל זה לא היה בכי לא שגרתי, אלא בכי של ילד. אמא שלו תמיד טיפלה בו והייתה לצידו. שמעתי אותה אומרת לו בצורה יפה ורגועה: 'די ראובן תירגע', ונרדמתי שוב. בדיעבד הבנתי שהיא שמה לו משהו בפה, היא דחפה לו ככל הנראה גרב. אם הייתי יודע שמשהו קורה הייתי קם. אני ישנתי בחדר ויחד איתי ישן כלב זאב גדול, אפילו הכלב לא הבחין במשהו מוזר. בשעה שש וחצי בבוקר כוחות משטרה דפקו בחוזקה על הדלת. אני גר בדירה עם פרוזדור ענק. כשהגעתי לסלון חשכו עיניי. ראיתי את ראובן שרוי על אדן החלון, שוכב על הבטן. בעוד השוטרים דופקים בדלת, הפכתי את ראובן, הוצאתי אותו מהמרפסת, רציתי לראות מה קרה לו. הזדעזעתי שראיתי את פצע הדקירה בגרונו _ היה לו חור בגרון. הראש שלי הסתחרר, פתחתי לשוטרים. בלשים קפצו עליי, אזקו אותי, ערכו עליי חיפוש במטבח, שמו מעיל דובון על ראשי ולקחו אותי מהזירה. אמרתי להם 'תחפשו את האמא שלו', 'תקראו לה', בטח הלכה להגיש עזרה'. לא דמיינתי בחלומות הכי גרועים שלי שהיא קפצה מהחלון".

חלפון מספר את הדברים בצורה שקולה, אבל הכאב נשמע בקולו. כיום הוצא לו טיפול על ידי הרווחה, מסגרת לאנשים שאיבדו את יקיריהם. הוא יודע שלבד אינו יכול לשאת את הכאב הזה.

"במשטרה לא דיברו איתי. שאלתי כל הזמן את החוקרים 'מה קורה? מה קרה שם'", ממשיך חלפון. "רק בשעה 12:00 בצהריים הודיעו לי שאתי התאבדה. החוקר אמר לי שאני חשוד בשני מקרי רצח. 'אני?' אני לא יכול לפגוע בזבוב. אני נגד התעללות בבעלי חיים, איך רצח? החוקרים הבינו שזה לא אני, ושוחררתי כעבור מספר שעות ועל החקירה הוטל צו איסור פרסום".

אני מיוסר

חלפון, יתום מאב ואם, אומץ כשהיה בן ארבע מבית יתומים בארץ. אמו של חלפון הייתה עקרה ורצתה ילד. לו סיפרה כי אספה אותו מבית יתומים בחיפה. יותר מזה לא גילה ולא ידע כלום על זהות הוריו הביולוגיים.

התחושה הקשה הזאת ליוותה אותו בכל חייו. בגיל 18 הוא פתח את תיק האימוץ, שהיה ריק מתוכן. הוא מתאר שמשימת חייו כעת היא למצוא קצה חוט, האם יש לו משפחה בארץ. למעשה הוא אפילו לא יודע מאיזה מוצא הוא, למרות גוון עורו השחום, הוא מתבסס על השערות בלבד.

"זה יהיה החלום שלי למצוא או לדעת שנשאר לי מישהו בעולם הזה. ההורים המאמצים שלי, היו מאוד טובים. הם לקחו אותי מבית יתומים והעניקו לי חיים אחרים. אבל עדיין, התחושה הזאת שמישהי ילדה אותך, זה קשה ומתעתע. זה שאני מאומץ מייסר אותי מגיל קטן.

"פעם אחת גרושתי אמרה לי שאמא שלי סיפרה לה שגופתה של אימי נמצאה תלויה ושרופה. ושהיא ניסתה למוצא אותי פעמיים והגיעה לעכו, אבל אימי לא פתחה לה את הדלת. ההורים שלי פחדו עליי מאוד. כל הזמן אמרו לי כילד לא להסתובב לבד ברחובות. אימי חששה שיחטפו אותי".

חלפון הכיר את אסתר לפני שבע וחצי שנים. הם יצאו יחד, אתי הייתה בתהליך חזרה בתשובה. חלפון מסביר כי הוא איש מאמין, אך אינו דתי. באותם זמנים ניסתה אתי לשים קץ לחייה. היא קפצה מקומה רביעית וניצלה, אך נשארה עם פציעות קשות בגב וברגל ועברה ניתוחים. אתי וגיא התחתנו, אך הנישואין לא החזיקו מעמד. "התגרשנו לפי שש שנים. ראובן נולד אחרי הגירושין. מאז, בכל תקופה אתי חוזרת ומבקשת עזרה, מחסה, ואני כמובן נותן, כי היא אמא של הילד שלי".

אסון אחרי אסון

חלפון מדבר על המציאות העגומה בקצב גבוה, משחזר את השנים הקשות האחרונות שעברו עליו: "לפני שנתיים וחצי איבדתי את אבי והיה לי מאוד קשה עם האובדן הזה. רק עכשיו אני מרגיש שהצלחתי להתאושש ובאה שוב טרגדיה נוספת. לפני שנה וחצי ראיתי את אתי, היא לא הסתדרה בדירה שלה וביקשה מספר ימים לשהות בדירה שלי כי לא היה לה איפה להיות. לבסוף נשארה חצי שנה. אז ביקשתי ממנה שתסייע לי בתשלומים של הדירה. לאחר מכן היא קיבלה סיוע בשכר דירה ושכרה דירה לעצמה, לא שמעתי ממנה שנה והיא לא נתנה לי לראות את הילד, כי לא שילמתי מזונות.

"בשבועיים לפני הרצח היא פנתה אליי שוב, אמרה שהיא צריכה עזרה בהובלה של הציוד מהדירה השכורה, חזרה לבית אמה.  עזרתי לה לסחוב הכל, עליתי אליהם הביתה, אפילו שתיתי קפה, אבל ראובן לא הסתדר בבית של הסבתא, הוא לא היה רגוע. אתי רצתה לבוא לישון אצלי כי הוא לא רגוע למשך מספר ימים. היה מאד קר וגשום והסכמתי. היה די בסדר, כל חופשת חנוכה הוא היה בבית והתקרבנו שוב, הוא קרא לי אבא, אחרי שנה שלא ראה אותי.

"אמא של אתי הייתה דואגת לראובן. קונה לו בגדים ונעליים, סבתא למופת. לאחרונה הסבתא קנתה לו צעצועים ומלא בגדים, בשעת כעס, אתי זרקה את כל הדברים. יומיים לפני הרצח היא ביקשה שאקנה לראובן נעליים. נסעתי איתה לקריון וקנינו לראובן נעליים חדשות, הוא בקושי הספיק לנעול אותם".

חלפון מספר שאתי הייתה בסטרס גדול  מרשויות הרווחה. היא לא שיתפה פעולה עם עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות, הפחד הגדול שלה היה שיוציאו מידיה את הילד. חלפון: "העובדות הסוציאליות היו מתקשרות אליי, גם פסיכולוגית של הגן, לשאול מה עם ראובן, כי לפעמים שבועיים הוא לא היה מגיע. ניסיתי כמה שיכולתי להיות מעורב. ביום הרצח אתי גם זרקה את העגלה שהייתה סוחבת בה את ראובן. בגלל מצבה הבריאותי היה לה קשה להתנייד ונוח יותר לסחוב אותו בעגלה. אתי נלחצה שהילד לא בסדר, היו לה הרבה דמיונות, אך היא נסגרה בפני כל העולם. אתי אהבה מאוד את הילד שלה והייתה מסורה לו. זה מצב של אי שפיות. היא הייתה אישה טובה מאוד".

איך אתה מתמודד?

"אני היום מנסה לשכוח את העבר, מנסה להדחיק את המקרה. שמתי את זה מאחורי, כדי לא חשוב על זה יותר מדי, אבל זה מעלה זיכרונות לא טובים. התמונות של הילד לא עוזבות אותי. אני מנסה לשכוח, אבל לא יכול לעכל. התמונות עולות לי מול העיניים. אני הוצאתי אותו מהסורגים, כולו היה מלא דם. כל הידיים שלי היו דם. רציתי רק לדעת שהילד הזה חי. אני לא קולט למה היא עשתה את זה. אם היא הייתה קוראת לי מתוך המצוקה שלה, הייתי עוזר לה להירגע. היא אהבה מאוד את הילד, מאוד. מה שנעשה אחר כך, אני באמת לא יכול  להבין, רק לבקש מחילה".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות