בשבועיים האחרונים שלפני פתיחת שנת הלימודים הייתה ד"ר אולי (אולגה) ברמסון עסוקה עד מעל הראש בהכנת שנת הלימודים שבפתח בבית הספר אלדד למרות שהיא לא תהיה שם ביום הראשון. אחרי 40 שנה במערכת החינוך, בשנים האחרונות כסמנ"כלית אלדד ותמיד מחנכת ומורה ללשון וערבית, ברמסון פורשת לגמלאות.
ברמסון, אמא לשלושה וסבתא לנכדה, החלה את דרכה במערכת החינוך עוד בהיותה סטודנטית שנה שנייה ללשון עברית וערבית באוניברסיטה: "נקראתי לבית הספר טשרניחובסקי, בו למדתי בעצמי, להחליף את מר וולמוט ז"ל שלקה בהתקף לב. הוא לימד לשון ואזרחות, והמורים שם לא ניאותו לקחת זאת על עצמם. ואני, כסטודנטית צעירה, כמעט בגיל התלמידים, לקחתי על עצמי להכין אותם לבגרות בלשון. בין התלמידים בכיתה הזאת היו עודד וגדי מכנס. כשמנהל בית הספר כתריאל שמואלי נכנס לכיתה, הוא שאל: 'מדוע אתם כל כך שקטים כשאין מורה בכיתה?'. הוא לא הבחין בי כי הייתי כמו אחת התלמידות".
כשסיימה ללמוד באוניברסיטה היא חששה שלא תמצא עבודה, אך מהר מאוד ההצעות החלו לזרום והיא בחרה להישאר בטשרניחובסקי ושימשה רכזת לשון במשך 15 שנה. "גם היום לא הייתי בוחרת מקצוע אחר, אך אולי הייתי הולכת לתחום המחקר. כל יום שחוויתי בהוראה היה מקסים יותר מהיום הקודם. אני אוהבת ללמד ויותר מזה אוהבת את התלמידים".
היא מעידה על עצמה שבמפגשים הראשונים עם התלמידים תמיד שידרה קשיחות. "הפעלתי את סמכותי בצורה בלתי מעורערת כי זו הדרך היחידה להציב גבולות לתלמידים של היום. בסופו של דבר הם אוהבים את הדרך הזאת וכנראה זקוקים לה".
מושא חיקוי לתלמיד
בניגוד למקובל בקרב דור ההוראה הצעיר, ברמסון התעקשה כל השנים שתלמידיה יקראו לה "המורה" או "מורתי" וכן שיעמדו כשהיא נכנסה לכיתה. "התלמידים צריכים להבין שהמורה הוא לא החבר שלהם – זה היה המוטו שלי במשך 40 שנה. לא הייתי חברה שלהם, אני אישה מבוגרת ובעלת סמכות וידע שנתנה להם כמה שיותר. תמיד ראיתי את הייעוד שלי כמחנכת למנהיגות, לאחריות לכבוד לאחר ולחבר".
זה לא מיושן בעינייך שהתלמידים יעמדו כשהמורה נכנס?
"עד שאחרון התלמידים לא היה עומד, לא הייתי מברכת אותם. זו ברכה של כבוד ובגובה העיניים, ולכן הם צריכים לעמוד. ביקשתי ממורים אחרים שינהגו כמוני, אך מעט מהם אימצו זאת. להפתעת כולם, התלמידים מגיבים בכבוד כשאת דורשת מהם ובמקביל גם נותנת. חינכתי אלפים, והיו רק מקרים בודדים שלא כיבדו אותי וזכו לאי כבוד בהתאם. אותם תלמידים, לקראת סיום התיכון, הבינו את הדרך שלי והתנצלו בפניי".
גם לאחר שקיבלה את תפקיד הסמנכ"לית בבית הספר אלדד, היא תמיד הקפידה להמשיך להיות מחנכת. "חינוך כיתה דורש יחס אישי לכיתה, לטפל בה ולהקדיש לה זמן. מנהלים אינם רוצים לקחת על עצמם גם את המשימה הזאת. אני מאמינה שזו חובה ושאסור להתנתק מהעשייה החינוכית ומההוראה בשטח אפילו לא לשנה. אם אתה לא חי את השטח, אתה לא איש חינוך".
בשלוש השנים האחרונות חינכה ברמסון כיתה מי' עד י"ב. "בכיתה הזו היה שילוב יוצא מן הכלל של תלמידי פיזיקה, סוציולוגיה וגיאוגרפיה".
היית שותפה בגידול שלהם. שלוש שנים זו תקופה משמעותית בחייו של נער מתבגר.
"בסוף השנה שעברה ההורים אירגנו לכבודי מסיבה, הם הרגישו שלקחתי חלק בחינוך הילדים שלהם. חוויתי התרגשות עצומה גם מהמכתבים שהתלמידים כתבו לי. הם למדו לקחת אחריות ונתנו לי את המרחב להתעסק בעניינים של בית הספר. מהר מאוד הם למדו לא לפחד ממני אלא רק לכבד".
מה צריך להיות במורה כדי שיצליח להוביל כיתה?
"מורה צריך להיות סמכותי, תלמיד צריך להרגיש שהמורה שלו נושא מטען של ידע, שהוא יכול להיעזר בו במקצוע הנדרש ומעבר לזה. מורה צריך לתת דוגמה, להיות עקבי, מושא לחיקוי לתלמיד".
במה במיוחד את גאה ב-40 שנות הקריירה?
"אני גאה בהישגים הלימודיים והערכיים של בית הספר. בעובדה שכל טיול שנתי, מסע ישראלי או מסע לפולין, הסתיים בזה שהמדריכים ביקשו להמשיך ולהדריך תלמידים באלדד, אמרו שהם אינם חווים חוויה כזאת בבתי ספר אחרים. אני גאה בשיעור הגבוה של המתגייסים, דבר המעיד עד כמה תלמידי אלדד ערכיים, ולכן היינו הראשונים לקבל את פרס בית הספר הערכי. אחד התפקידים שלי היה להוביל את החינוך הערכי, חברתי ותרבותי בבית הספר, בין השאר ההכנה לגיוס. אני שמחה שהובלתי תהליכים וחינכתי תלמידים להיות אזרחים ערכיים שיתרמו לחברה. לא מעט מהבוגרים שלנו דוחים את הגיוס לטובת שנת שירות בהתנדבות. זה מעיד על איכות ומנהיגות, עבורם זו לא שנה מבוזבזת, זו שנה של נתינה. בנוסף, אני גאה בכך שהחובלת הראשונה בצה"ל היא תלמידה שלנו".
לשמור על הקיים
מערכת החינוך עברה תהפוכות ושינויים לאורך השנים. כל שר שנכנס לתפקידו עשה רפורמה. האם הרפורמות הללו תורמות להעלאת רמת הלימודים?
"אומרים שהתלמידים היום הם סקרניים יותר, שאופן הלימוד היום אינו מתאים להם ושהם זקוקים לאופי אחר של הוראה. זה אולי נכון בחלקו. דעתי היא שחייבים לשמור על הקיים ובמקביל לאתגר את התלמיד באופן לימוד אחר ברמה גבוהה יותר כפי שזה נעשה היום, ולאו דווקא בתחומי בית הספר. הכוונות של שי פירון כשר חינוך היו טובות, אבל הוא לא הכיר את השטח, ייתכן שהיכרותו הייתה מצומצמת לאזורו. שיטתו הייתה להתחיל להיבחן בבגרות רק בכיתה י"א ושההוראה בכיתה י' תהיה משמעותית כמו עבודות חקר והרצאות עם פחות בחינות. לדעתי, זהו איבוד של שנה מהמוכנות של התלמיד ללימודים משמעותיים. הרצון היה טוב, לצמצם את מספר הבחינות, אבל הנער של היום, אם אין לו יעד שהוא חווה בסיומו מבחן, לצערי, הוא איננו רציני ומגיע לכיתה י"א לא מוכן מבחינת לקיחת אחריות ורצינות, אינו יודע ללמוד. גם ברפורמה שיצרה חטיבות איבדנו מעט את ילדי כיתה ט'. הם פחות לוקחים אחריות, ובכיתה י' אין להם מבחני בגרות. לכן כיתה י' הפכה, לצערי, לכיתה לא רצינית ומבוזבזת".
ובכל זאת הרפורמה של פירון מיושמת.
"במערכת שיש בה 35 עד 40 תלמידים בכיתה, השיטה של למידה משמעותית קשה מאוד ליישום. אינני מאמינה בדרך הזו, לתלמידים צריך להציב יעדים כדי שיהיו רציניים וייקחו אחריות. כיום הם מגיעים לי"א ומקבלים הלם, השמיים נופלים עליהם. פתאום הם צריכים ללמוד ביסודיות ובצורה אחרת והם נלחצים. אם כבר שינוי – הוא היה צריך להיעשות בדרך אחרת".
במקביל לעבודתה כמורה ומחנכת החלה ברמסון ללמוד לתואר שלישי בספרות פוליטית ערבית וסיימה בהצטיינות. מחקרה עסק באחת הדמויות הבולטות ביותר בפמיניזם הערבי: ד"ר נוואל אל-סעדאווי, שנכלאה בכלא המצרי פעמיים בשל דעותיה.
הציור הוא פסיכולוג
לפני כ-12 שנים, ביום שהגישה את הדוקטורט, החלה ברמסון לצייר. מאז עברה כברת דרך עם ציוריה שמוצגים בתערוכות בארץ ובעולם ונמכרים לעיתים באלפי שקלים. בעבר הוצגו עבודותיה במונקו ובפארק רעננה, בימים אלה ציורים שלה שלה מוצגים בתערוכה בדנמרק ובקרוב יוצגו במוסקבה במסגרת חילופי אמנים.
איך אפשר גם לצייר, גם לתפקד כסמנכ"לית וגם להגיש לבגרות?
"לא הפסדתי ימים בעבודה, לא ויתרתי לעצמי לרגע, ודווקא בגלל זה, גם כשהייתי 'שפוכה' ציירתי. הייתי צריכה את זה לנשמה. זה בא הרבה על חשבון קריאה. כשהתחלתי, ראיתי בציור את הפסיכולוג הכי טוב. הוא ניצב מולך ואת מדברת אליו אך גם נהנית. זה מילא אותי ואני מאושרת עם העשייה שלי".
את ציוריה הראשונים היא הציגה בדף שלה בקפה דה מרקר. היום היא מציגה כל יצירה חדשה בפייסבוק ודרכו מגיעים אליה אוצרי תערוכות, יח"צנים וקונים מהארץ ומחו"ל. מאחר שהשנה האחרונה בקריירה שלה הייתה עמוסה וקשה והציור נדחק קצת הצידה, היא כבר מחכה בקוצר רוח לקחת שוב את המכחול ביד ופשוט לצייר.
