לא בטוח שתושבי הקריות מודעים לעובדה שמעבר לתיאטראות הגדולים הפועלים כאן, צומח לו בעשור האחרון, בשקט-בשקט, מתחת לאפם, תיאטרון קהילתי יוצר ותוסס – תיאטרון "המסכה". חברי הקאסט שלו יכולים להיות השכן שלכם או האמא של החבר של הילד. מעטים עוד פחות יודעים שהכוח המניע מאחורי התיאטרון הזה הוא לילך שוורץ-פלג, מגבעת טל בקרית אתא, בת 39, נשואה ואמא לשלושה ילדים _ רומי, 11, לירי, 9 וחצי ורוי, שנתיים וחצי. מחר, מוצאי שבת תעלה ההצגה "עפיפונים" של תיאטרון המסכה, באשכול פיס בקרית מוצקין, זו הפעם השביעית.
שוורץ~פלג תמיד אהבה אמנות ויצירה. "הייתי ילדה מאוד יצירתית ורגישה, סקרנית בעיקר, עניין אותי כמעט כל דבר. אהבתי להופיע". אביה היה איש קבע, כך שהמשפחה נדדה ברוב שנות ילדותה, והיא מצאה את עצמה מתגוררת שנתיים באיטליה, ושבע שנים לאחר מכן, בהרצליה, הכל במסגרת העבודה של אביה. "אני בעיקר זוכרת שבכל מקום שהתגוררנו בו, לא בדיוק היה חוג דרמה או ריקוד, אבל אני זוכרת שניגנתי על אורגן במשך שבע שנים והשתתפתי בתחרויות, ומאוד אהבתי את זה. אני זוכרת את עצמי רוקדת על שולחנות בכל אירוע משפחתי, ממש מגיל 3-4 ונהנית מאוד מתשומת הלב של הקהל. תמיד אהבתי ליצור, להמציא את ההצגות, וכמה שיותר עם חברות, לביים, לעשות פסטיגלים".
בחטיבת הביניים למדה במגמת תיאטרון והיה לה ברור שקו העתיד שלה משורטט לקריירה של שחקנית. בצבא הייתה מד"נית (מדריכת נוער) ושירתה בתפקיד פיקודי, שהעניק לה, במשך כל תקופת השירות, רישיון להסתובב עם אם-16, אבל חישל והכין אותה הלאה. קצת לפני הצבא, עברה המשפחה להתגורר בקרית מוצקין.
עירום לא בא בחשבון
"השתחררתי מהצבא, והיה לי ברור שאני רוצה ללמוד משחק. אמא שלי אמרה לי שאם אני רוצה להיות שחקנית, אז בסדר, אבל לפחות שאלמד את זה כתואר ראשון. לימים התברר שזו ההחלטה הכי נכונה שיכולתי לעשות, כי התקבלתי ללימודי משחק ובימוי באוניברסיטת חיפה ותוך כדי הלימודים הבנתי שאני לא רוצה להיות שחקנית, כי ברגע שזה הפך למקצוע, פתאום הבנתי ששיש מחירים שאני לא מוכנה לשלם. גבולות, למשל. לשחקן אסור שיהיו לו גבולות ואני הרגשתי שיש לי, כי עירום לא היה בא בחשבון. גם אופי העבודה, של ערב-ערב מחוץ לבית לא נראה לי, היחס של בימאים מסוימים לסטודנטים. ישבתי ואמרתי לעצמי שאני מאוד נהנית מהיצירה, אבל מכל המסביב קצת פחות".
שוורץ-פלג סיימה את לימודיה וחשבה איך בכל זאת היא יכולה להמשיך להתעסק עם תיאטרון ויצירה. היא נישאה לדני, בן כיתתה. "סיימתי ללמוד ומיד התחתנתי עם דני, שהוא באמת שותף מדהים לאורך כל הדרך. לא הייתי יכולה לעשות את כל הדרך הזו בלי התמיכה והגב שלו. הוא דחף והאמין בכל דרך אפשרי. יש משהו מאוד מיוחד בקשר שלנו, כי קודם כל הוא מבוסס על חברות מאוד בתולית ותמימה וראשונית כזו, שלא הרבה זוכים לה. אני כל הזמן אומרת בהצגות שאני בפיס שלי כבר זכיתי".
השניים קבעו את ביתם בקרית מוצקין ושוורץ-פלג החליטה לפתוח עסק לחוגי דרמה בעיר. "התחלתי לבנות את עצמי בקרית מוצקין וזה מאוד קשה, כי זה אומר לבנות עסק עצמאי מההתחלה. מן ההתחלה הייתה לי שותפות נהדרת עם רשת המתנ"סים ועם ראש העירייה חיים צורי, שמהיום הראשון תמך בפעילות התיאטרון. בכלל, קרית מוצקין היא עיר שמשקיעה המון בתרבות. התחלתי עם חוגים לילדים. ראיתי שיש ביקוש מאוד גדול והתחלתי לעבוד בעוד מתנ"ס ובעוד מתנ"ס".
סיפורי חיים
תיאטרון המסכה, מיזם משותף עם רשת המתנ"סים ועם עיריית קרית מוצקין, יצא לדרך ב-2003, כששוורץ-פלג החליטה לפתוח חוג למבוגרים. "זיהיתי שיש צורך לעבוד גם עם אוכלוסייה בוגרת יותר ולא רק עם ילדים. החלטנו להעלות הפקה. ההפקה הראשונה הייתה 'איי לייק מייק', מחזה ישראלי שממש אלתרנו בו הכל, החל מהתלבושות וכלה בתפאורה, הכל היה מהרגע להרגע. מהר מאוד ראינו שהקהל ממש אוהב את ההצגה ושיש הצלחה. בעזרת התמיכה של רשת המתנ"סים, תכנון נכון ובתמיכת העירייה, הפכנו את זה למשהו שהיום הוא הרבה יותר מקצועי. תיאטרון המסכה היום הוא תיאטרון חברתי יוצר, כלומר, התיאטרון יוצר מתוך הקהילה ולמענה. את ההצגות האחרונות, 'עפיפונים', ו'הכל בסדר. גמור', אנחנו כתבנו. ההצגות מבוססות על סיפורי חיים של השחקנים ובהשראתם".
הבית של התיאטרון הוא אשכול פיס בקרית מוצקין ומנהלו האדמיניסטרטיבי שמעון בן ישי. "השחקנים עוברים אודישן ואז הם מצטרפים ללימודי שנה של סדנת משחק. יש משמעת מאוד גבוהה, אסור להיעדר מהסדנה, יש מספר חיסורים מסוים שמותר, צריך לעמוד בכל המשימות שניתנות, ומי שמסיים בהצלחה מצטרף ללהקת השחקנים, שמעלה את ההצגות בפועל, הקאסט".
הקאסט היום מונה 22 שחקנים, אנשים רגילים לחלוטין, כמוני וכמוכם, שיש להם קריירה וחיים, אבל בערב עוטים את המסכה ומתחילים לשחק. "מדובר באנשים שעובדים בבוקר ובאים לחזרות בערב, אבל ההתייחסות היא רצינית לחלוטין, כי ההצגות נמכרות לקהל הרחב. עם ההצגה האחרונה 'הכל בסדר. גמור' הופענו בכל הארץ. יש פה תופעה שקצת קשה להאמין, שמתיאטרון שהתחיל כחוג התפתח תיאטרון מקצועי לכל דבר, וזה הקסם שלו כי הוא מצליח לגעת בהצגות על החיים".
מעבר לעובדה שמדובר בתיאטרון יוצר, שמעלה הפקות והצגות, חברי הקאסט יוצרים את ההצגות בעצמם. "הרעיון הבסיסי של ההצגות הוא בדרך כלל שלי, אבל תהליך הכתיבה הוא משותף", אומרת שוורץ-פלג, "אני מביאה רעיון לנושא, ואחר כך אני מביאה שלד, עליו אנחנו מתחילים לאלתר בקבוצות. כל קבוצה שוברת את הראש ועושה מיני-הצגה, מציגים ולאט לאט אנו ממנפים, מחליטים מה רלוונטי ומה לא ובונים הצגה עם תהליך מאוד מאתגר של אימפרוביזציות, שמבוססות על סיפורים אמיתיים. מטבע הדברים התהליך הזה לוקח יותר זמן מהצגה כתובה, כמו שהיינו עושים בעבר, אבל הוא הרבה יותר חווייתי עבורנו ואנו ממש עוברים תהליכים בעצמנו. בהצגה האחרונה, 'עפיפונים', שעוסקת, בין היתר, במוות פתאומי של אחד מבני המשפחה, כל אחד עבר תהליך מדהים ומרתק סביב הנושא הזה".
טיפול באמנויות
במהלך השנים הבחינה שוורץ פלג שלתיאטרון יש יכולות ריפוי משלו וזה הביא אותה להמשיך וללמוד. "ראיתי פתאום שילדים שהגיעו ביישנים לחוג, הפכו בטוחים בעצמם, מבוגרים עברו תהליכים. זה גרם לי ללכת ללמוד טיפול באמנויות באוניברסיטת חיפה לתואר שני. זה בעצם הוביל אותי לכובע השני שלי, ואני היום מטפלת באמנויות. יש לי קליניקה פרטית, מגיעים אלי מטופלים לטיפול רגשי. במקביל, אני עובדת גם כתרפיסטית במשרד החינוך, מרצה באקדמית גורדון ובפסגה".
הלימודים לתואר שני היוו נקודת מפנה אצל שוורץ פלג. "זה שינה לי את נקודת המבט", היא אומרת, "זה הוליד בי דחף מאוד גדול לחקור את הדברים גם דרך הפריזמה של הבימאית, לחקור את הנפש ואת ההתמודדות. היום, התיאטרון והעבודה שלי כבימאית משמשים תרפיה עבורי. אני תרפיסטית בקליניקה, אבל כשאני נמצאת בתיאטרון התהליך הוא טיפולי גם עבורי, שם אפשר להביע, להשפיע ולעבד".
ההצגה "עפיפונים", שתעלה במחר באשכול פיס, מספרת על משפחה שמתמודדת עם מוות פתאומי ומציגה את הקונפליקטים והדינמיקה המשפחתית שנוצרים בעקבות המוות. ההצגה זוכה להצלחה וביקורות טובות, במקביל להתעניינות גדולה מצד גופים, ארגונים והרבה מאוד קהל שדורש עוד ועוד הצגות. ההצגות הבאות יתקיימו אף הן באשכול פיס, ב-3 וב-5 בחודש.
שוורץ-פלג: "ההבדל בינינו לבין תיאטרון יוצר אחר, נגיד תיאטרון חיפה, הוא בהיקפי התקציבים והעובדה שהם תחת שם שנקרא 'תיאטרון חיפה', שהוא גוף בפני עצמו. אנחנו התחלנו כחוג והפכנו לתיאטרון בגלל הצלחת ההצגות ובזכות הקהל שמאמין בנו. אנחנו יוצרים ורצים עם ההצגות לאורך זמן. הרמה של השחקנים שלי היא מקצועית לחלוטין. הם עוברים הכשרה מאוד מקיפה ויש בקאסט גרעין מאוד ותיק שעובד כבר 13 שנה, וההכשרה היא אינסופית. הם הולכים לימי תיאטרון שרשת המתנ"סים והעירייה מממנות, הם מקבלים סדנאות העשרה לדברים שאני לא יודעת לתת, כמו תנועה או קרבות במה, משקיעים המון בשחקנים. המחויבות שלהם והרצינות שלהם והעובדה שהם לא באים לעבודה, אלא באים להשפיע ולהעביר מסר וחוויה את הקהל, יש בזה משהו אחר ומתרחש איזה קסם. הם שותפים מלאים בתהליך היצירה הכתיבה, בניית תפאורה ופירוק, תלבושות ושיווק, הכל – ממכירת הכרטיסים ועד הסדרנים, כולם שלנו וכולם שותפים מלאים לכל התהליכים".
לסיום אני נפרדת ממנה בשאלה שבטוח תמשיך להדהד לה במוח, גם הרבה אחרי שדפי העיתון יצהיבו. אני שואלת אותה מה תעשה אם אחד מילדיה יבוא יום אחד ויגיד לה שהוא רוצה להיות שחקן. היא לוקחת נשימה ואומרת: "אסביר לו שהעולם הזה לא פשוט וצריך לקחת בחשבון שמי שנכנס אליו, אין שום דבר אחר שהוא יכול לעשות חוץ מלהיות שחקן. הוא צריך לקחת בחשבון שיהיה מוכן לאכול לחם ולשתות מים ולוותר על הרבה דברים, ואם אחרי כל אלה, יחליט שהוא רוצה להיות שחקן, שיילך על זה".
