fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

המכורים מסיירת שוקו

מה מביא חבורה של גברים נורמטיביים עם משפחה ופרנסה טובה לעזוב הכל ולהצטרף לסיירת (ממש לא מה שחשבתם), רק כדי להתאמן שישה ימים בשבוע, מצאת החמה ועד צאת הנשמה, והכל כדי לגמוא מאות קילומטרים ולשבור שיאים בתחרויות טריאתלון ומרתונים בארץ ובחו"ל? פגשנו לשיחה את שלושת הקרייתים שבחבורה וקיבלנו שיעור על משמעת, מוטיבציה, התמדה, תזונה, וכן, גם על התמכרות
הפקה שלמה. חברי קבוצת כוח שוקו (צילום: דורון גולן)
הפקה שלמה. חברי קבוצת כוח שוקו (צילום: דורון גולן)

 

היה חם מאוד במרתון תל אביב, בפברואר בשנה שעברה. אפילו גופו של עמי שולמן, איש טריאתלונים ומרתונים מנוסה, לא עמד בכך, והוא התמוטט. "התקשרו אלינו מבית החולים ואמרו שגירדו אותו מהרצפה, אבל למחרת, הוא כבר הצטרף אלינו לרכיבה של שבת. אנחנו לא יכולים לדחות אימון. למה אנחנו עושים את זה? דפוקים. זר לא יבין זאת", מספר עמית לוינזון, החבר של שולמן מסיירת שוקו.

ה"סיירת" היא חבורה מגובשת של שישה גברים מהאזור, שמצליחים להביא את גופם וכושרם לשיאים מדהימים. הם מתאמנים פעמיים ביום, שישה ימים בשבוע, משתתפים בארבעה טריאתלונים בשנה ובמרתונים גדולים נוספים. נפגשנו עם שלושת הקרייתים שבחבורה: מתי בנבנישתי, 48, עמי שולמן, 48, שניהם  מקרית מוצקין, ועמית לוינזון, 52, מקרית חיים.

הפקה שלמה. סיירת שוקו (צילום: דורון גולן)
הפקה שלמה. סיירת שוקו (צילום: דורון גולן)

ראיינתי פעם מתחרה בטריאתלונים שאמר שהוא מכור ברמה של "חולה נפש". מזדהים?

שולמן: "זה כמו סמים או קלפים, התמכרות לכל דבר. בסוף החודש אני נוסע לחו"ל לחמישה ימים ושובר את הראש איך אתאמן שם, כדי לא לאבד את הכושר. בשנה שעברה רכבנו ברצף 18 שעות, מהקריות לאילת, בלי להפסיק".

הם נראים מעולה, לא רק לגילם. הרבה בני 30 היו שמחים לשאול מהם את הגוף החטוב ואת עור הפנים החלק. בימים כתיקונם שולמן ולוינזון קמים להתאמן ב-5:00 בבוקר, לפעמים ב-4:00. בנבנישתי נועל את נעלי הריצה כבר ב-3:00 בבוקר (או לילה, תלוי איך מסתכלים על זה). מזג האוויר לעולם לא יתעתע בהם, הם יתאמנו בגשם וגם ברד לא ממש ירתיע אותם. בימי חמסין הם פשוט יקדימו קצת את האימון ואולי יורידו מעט את הקצב.

אוכל רק פירות וירקות ו-10 ביצים ביום. בנבנישתי צילום: דורון גולן

30 שניות זה המון

כל אחד מהם משתתף ב-10 תחרויות ארוכות בשנה, כולל מרתונים ותחרויות איירון-מן (איש הברזל). בכל שנה בוחרים יעד בחו"ל או בישראל שבו מתקיימת תחרות איירון-מן ועטים עליה במלוא המרץ ומצרפים את המשפחות שלהם כבילוי ספורטיבי משפחתי. רק כדי לסבר את האוזן: טריאתלון הוא תחרות הכוללת 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים – מרחק שהוא כמו מהקריות לקרית שמונה ובחזרה – ולסיום, ריצת מרתון של 42.2 ק"מ. בסך הכל מדובר במרחק כולל של 226 ק"מ.

"בהתחלה היינו מתלהבים גם מהתחרויות הקטנות יותר, של 10 ק"מ, ונוסעים גם אליהן, עד שאשתי אמרה לי 'די, מספיק, תעצור'", מספר לוינזון, "יש גם משחים במהלך השנה, שאנחנו כבר לא סופרים. בשבוע הבא, למשל, נשתתף במשחה בחיפה של 4.3 ק"מ, זה ככה בקטנה, על הדרך".

יש בכלל רגעי הנאה בתחרויות או שזה סבל מתמשך?

"אפשר ליהנות, כשאתה מסיים שלב, אבל לקראת הסוף, בריצה, אתה מקלל", אומר שולמן, ולוינזון מוסיף: "יש תחושה של גאווה. בשלוש השניות האחרונות, כשאתה מסיים, והכרוז קורא בקול Amit, you are an iron man – הוא קורא לכל אחד בשם הפרטי –  אז אתה מקלל אבל גם נהנה, ואז אתה רואה את אשתך מחכה לך בקו הסיום עם זרועות פתוחות, או שאומרת לך שנמאס לה, אז אתה אומר לעצמך, 'עשיתי עוד משהו'.

"רק מי ש'בפנים' יכול להבין את הלוגיקה. אם ניכנס לדקויות: אנחנו רצים בקצב של 5 דקות לקילומטר. לרדת לקצב של 4.99 דקות לק"מ זה הבדל של יום ולילה, ומי שלא מבין, לא עושה את זה. סאב 3 זה לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות, זה מועדון מאוד-מאוד יוקרתי. יש אנשים שרצים מרתון בשלוש שעות ו-30 שניות, אז אפשר להגיד – מה זה להוריד 30 שניות מהקצב? זה בטח לא ביג דיל, אבל זה כן. בן אדם יכול להתאמן שנה שלמה ולפספס ב-30 שניות. אנשים לא מבינים את זה, אבל כדי להפחית חצי דקה מהקצב שלך, צריך להתאמן חודשים, וגם זה לא מבטיח שתעמוד בזה ברגע האמת. צריך לתפוס יום טוב. ולמה זה חשוב כל כך? כי זה להיות חלק ממועדון יוקרתי וזה אגו".

קיבה מטיטניום

אם תהיתם מהי התזונה של מי שמתאמנים בצורה כזו, תהיו בטוחים שהם לא "יורדים" על מגשי פיצה וחטיפים מול הטלוויזיה. לוינזון לא יאכל כמעט כלום במשך היום, אם יש אימון אחר הצהריים, ובאופן כללי, הוא לא אוכל בשר וסוכרים, אלא בעיקר ירקות ופירות. לשולמן יש קיבה מטיטניום, כהגדרת חבריו, הוא מסוגל לאכול 500 גרם סטייק וכעבור שעה כבר ירוץ, אבל יום לאחר מכן לא יאכל כלום, אפילו לא בוטן, וישתה רק קפה, "כי אני פשוט לא רעב", הוא מסביר. רק כשייסעו למסעות רכיבה באיטליה, יאכלו דג מלוח ופסטה, דברים שבשגרה לא ייגעו בהם.

התזונה של בנבנישתי ראויה למחקר משלה. "הוא אוכל רק נבטים, תביני את הדפיקות", מפרגן לוינזון, "אבל אם היינו בסדר, לא היינו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים".

בנבנישתי: "אני אוכל רק פירות וירקות ו-10 ביצים ביום. לא אוכל בשר, אורז ופסטות, לא נוגע בסוכר ובגלוטן, כדי שאהיה קליל. אני רוקח לעצמי את העשבים. למשל, מכין שייק ירקות וסלק טרי, לוקח תוספי מזון וצמחים מעוררים – תה, משקאות אנרגיה,  הכל אני מייצר לבד בבית". "הרכבי המשקאות שהוא רוקח, זה סוד שהוא לא מוכן לספר אפילו לנו", אומר לוינזון, "הוא מכין משקה, ופתאום הוא נהיה כמו הענק הירוק".

בנבנישתי לא מתרגש: "כן, אני הרופא של הקבוצה. קראתי על הזה המון ועשיתי מחקר מקיף, כי אני מתאמן שלוש פעמים ביום: שעתיים ספינינג, חצי שעה שחייה, אחרי זה קצת עבודה, ובערב חדר כושר, מכשירים ואימון כוח. ככה כל יום".

זו התמכרות.

“לא אמרתי שלא. זה חולני, ואני לא ממליץ על זה לנשואים טריים. אני לא שגרתי, בלשון המעטה. יש לי גם הפרעת קשב וריכוז ברמה מטורפת, אז הספורט עוזר לי. אם זה מעמיס על הגוף? הכל יכול להיות, אבל הודות לתזונה וצמחי המרפא שאני מרכיב לעצמי, אני שורד".

"נתחרה גם בגיל 70". סיירת שוקו (צילום: דורון גולן)
"נתחרה גם בגיל 70". סיירת שוקו (צילום: דורון גולן)

הגוף לא יכול לקרוס?

"הכל יכול להיות. לפני שנתיים, בבוקר שלפני תחרות, התעלפתי. אולי זה היה וירוס או שעלה לי החום, כי זה לא קרה בזמן התחרות עצמה. אבא שלי לא הוריש לי כסף, אלא מחלות לב וכולסטרול, אבל אם למות, אז כבר עדיף באמצע תחרות, שכולם יגידו 'וואו, וואו'. למות יפה".

בנבנישתי נשוי בשנית. התחתן אחרי 18 שנות זוגיות. עד לפני שמונה שנים שקל 120 ק"ג. "הייתי שמן במידה אקסטרה לארג', והיום אני במידה סמול מדיום. הייתי איש חולני, עייף, עם גלי חום, עצבני, ממורמר. סבלתי מכאבי ראש. יום אחד החלטתי לסגור את הפה. אין יותר פיצות, סוכר או שומן טראנס. התחלתי לעשות הליכות, התקדמתי לריצות ונכנסתי לעולם הזה. היום אני הרבה יותר אוהב את עצמי".

"פגשנו אותו על הכביש, רוכב עם בגד ים ובלי חולצה, עירום לגמרי, עם טייפ על הכידון, כמו השחורים, ומימייה על הגב. אמרנו לו שיצטרף אלינו", מספר לוינזון על הפגישה הראשונה עם בנבנישתי. לוינזון, נשוי פלוס 3, הוא יבואן אופניים, שהיה עצמאי, והשנה הצטרף לרשת רוזן אנד מינץ. הוא רוכב על אופניים יותר מ-20 שנה, היה לו מכון ספינינג, והיה גם אלוף הארץ ברכיבה על אופני כביש. "רוב הלקוחות שלי היו אתלטים, אז התחלתי לייבא גם נעלי ריצה ובגדי טריאתלון, ותוך כדי העבודה נחשפתי לעולם הזה. התחלתי עם טריאתלונים, אחר כך גם תחרות איש הברזל, וביחד עם שולמן, שהוא גם לקוח, הקמנו את סיירת שוקו".

מקלחת צרפתית

אם תהיתם לפשר השם "סיירת שוקו", גם לכך יש הסבר מלומד. ברכיבות של שבת – לא משנה מהו אורך המסלול – תמיד תהיה הפסקת שוקו באמצע. "עוד לפני שפורסמו מחקרים ששוקו זה טוב, החלטנו על הפסקת שוקו באימוני הסיירת. רוב הרוכבים עושים מה שנקרא 'פרישה', יושבים בבתי קפה בהפסקת האימון. אנחנו עוצרים בתחנת דלק ומתפננים על שוקו, בייגלה, במבה ועוגה. זה אמנם מחזיר את הקלוריות, אבל צריך, כי אימון של שבע שעות שורף 3500 קלוריות. בתחרות, אגב, שורפים כ-12 אלף".

שולמן, בנקאי, נשוי +5, הוא האחראי על תכנון המסלולים וקביעתם לפי מזג האוויר. הוא רוכב 17 שנה, ולריצה נכנס, לדבריו, במקרה, כשהיה צריך ממלא מקום בתחרות השליחים "הר לעמק". "אז נכנסתי לעניין והכנסתי גם את הבן שלי. הייתי מפיק במקצה שנקרא 'מקצה שלשות'. אני יודע ללקט את האנשים הכי טובים בארץ, עושה את זה עם טבלאות אקסל מפותחות ביותר".

איתם בסיירת חברים גם  טירן הררי, 50, מעכו, נשוי ואיש משטרה, איציק אסולין, 52, בנקאי חיפאי, ואמיר מנדלמן, 56, גם הוא מחיפה ועובד בחקלאות. עכשיו יש בסיירת גם נציגות מדור ההמשך: רותם, 25, בנו של לוינזון, ועדי, 18, בנו של שולמן. את עדי, אגב, חברי הסיירת מכנים "עדיסו", "כי הוא רץ מהר כמו אתיופי".

מה יכול לדחות אימון?

בנבנישתי: "רק שלג או חתונה של הבן. אבל אפשר גם להתאמן בבית. אח שלי תכנן אירוע בריתה לבת שלו. אמרתי לו שזה נופל על תחרות איש הברזל, שהייתה בקיץ בקופנהגן ושאם הוא לא יזיז את תאריך האירוע, אני לא אשתתף בו. הוא הזיז.  במרתון תל אביב האחרון, אחיין של שולמן חגג בר מצווה, והוא גם התבקש לתת שם דרשה. שולמן לא רצה לוותר על המרתון. סיימנו מהר את הריצה. באתי לאסוף אותו והוא התקלח בתוך הרכב עם מגבונים ובקבוקים. מקלחת צרפתית, מה שנקרא".

לוינזון: "בן אדם נורמלי יגיד: 'טוב, אם אני צריך להפסיד אימון, אני אדחה אותו למחר', אבל אנחנו לא יכולים לדחות. לדחות זה לבטל, כי מחר יש אימון חדש. אשתי כבר קיבלה אותי עם הדפקט".

הנשים תומכות

ואיך משתלבות אינספור שעות של אימונים ותחרויות עם הדברים השוליים האלו – עבודה וחיי משפחה? כנראה עניין של להיות בגיל הנכון ועם האדם הנכון. שלושתם מודים, שאם לא הייתה הבנה מצד הנשים, ואם הם לא היו בגיל שהם כבר מרגישים מסודרים, בלי הצורך לקום לתינוקות בוכים בלילה או לבנות קריירה, זה כנראה לא היה עובד.

'עשיתי עוד משהו'". לוינזון צילום: דורון גולן
'עשיתי עוד משהו'". לוינזון צילום: דורון גולן
יותר זמן פנוי מאשר כסף. שולמן צילום: דורון גולן
יותר זמן פנוי מאשר כסף. שולמן צילום: דורון גולן

"סוד ההצלחה הוא שיש שיתוף מלא מהצד השני. לא אצל כולם זה ככה. אם הן לא היו מפרגנות, אצלי, למשל, זה יכול היה להגיע למצב של גירושים. אנחנו רואים את זה אצל מתאמנים אחרים", אומר בנבנישתי, "אבל הנשים שלנו מחוברות לזה. הן מכינות לנו חולצות של סיירת שוקו לתחרויות והן גם נוסעות איתנו. אין מצב שהאשה ממודרת. אם יש תחרות באילת, עושים מזה טיול משפחתי. בשבתות  אנחנו קמים מוקדם להתאמן. הן מחכות לנו, ואם חזרנו מאוחר, הן הולכות לישון. האישה לא צריכה לסבול".

לוינזון אומר שהילדים שלו מאוד אוהבים את הנסיעות לתחרויות ורק מחכים לעשות בוקינג לתחרות איש הברזל. לאשתו יש הספורט שלה. "היא מנויה בחדר כושר. אנחנו נפגשים בתשע בערב, ועדיין רואים האחד את השנייה הרבה. זה מצוין שיש קצת אוויר בזוגיות, קלאסי. לספורט כזה צריך בת זוג תומכת, אחרת זו בעיה. היו לנו בסיירת חברים שהאישה חתכה את הסיפור, אז הם כבר לא מתחרים, רק רוכבים להנאתם".

שולמן: "יש נשים שהתחילו לרוץ, התחטבו, ירדו במשקל, ומתחילות להרים את הראש. האישה נעשתה חתיכה, וכבר לא מתאים לה בן הזוג שתקוע עם הכרס מול הטלוויזיה. היא אומרת לעצמה שהיא כבר לא כזו סמרטוט, ולפעמים בן הזוג לא מקבל את זה. ברור שהיו מצבים של פרידות, שהאישה השתנתה והכירה במרתונים גברים ספורטיביים כמוה".

שיתוף מלא מהצד השני. הנשים (צילום פרטי)
שיתוף מלא מהצד השני. הנשים (צילום פרטי)

מה באשר להשקעה כלכלית. כושר תחרותי זה לעשירים בלבד?

שולמן: "הספורט שאנחנו עושים מבוסס יותר על זמן פנוי מאשר על כסף. הגיל שלנו, העובדה שהאישה הבינה מה קורה פה, יש לה את החיים שלה, והילדים כבר גדולים. אבל, כן. זה גם עולה כסף. מחיר אופניים נע בין 5000 שקלים ל-50 אלף; נעלי ריצה עולות 500 שקלים לכל הפחות, וכל שלושה חודשים צריך להחליף זוג. מי שרוצה מאמן קבוע ישלם בין 250 ל-1000 שקלים בחודש; עלות בריכה או קאנטרי היא 300 שקלים בחודש; תוספי מזון זה עוד 300 שקלים בחודש; נסיעה לתחרות איש הברזל בחו"ל עולה 15 אלף שקלים לאדם; תחרות באילת עולה 5000 שקלים לאדם".

אף מתאמן שמכבד את עצמו – בטח לא אחד שמתחרה – ירכב על אופניו עם טי שירט סוף מסלול ומכנסי ברמודה של הבית. כל "ההפקה" הזו כוללת גם לבוש ראוי, עשוי בדים איכותיים. לשולמן יש 35 מערכות לבוש, אותן הוא מתאים לצבעי האופניים; בנבנישתי בכלל עושה מהעניין חגיגה, ומתחפש ממש לדמויות שונות. זברה, למשל.

אני לא יודעת לרכוב על אופניים, לא מסוגלת לרוץ יותר מדקה ושונאת לשחות. מה תאמרו לאחת כמוני?

"פשוט. תתחילי לרוץ ותעלי על אופניים. קשה לרוץ? הולכים קצת, רצים קצת, ושוב הולכים, וכל פעם מגדילים את המרחק של הריצה עד שמגיעים לריצה רצופה. אין דבר כזה אי אפשר. את רוצה לרוץ? זה מעניין אותך?".

לא. האם כל אחד יכול לעשות את מה שאתם עושים?

שולמן: "לא מיד. הוא צריך לבנות את עצמו, אבל המילה 'לא' לא קיימת. לפני 10 שנים, גם אני לא חשבתי שאעשה את מה שאני עושה. צריך זמן, רצון ויכולת. לא כל אחד בנוי בריאותית ונפשית לעומסים האלה. אדם צריך להתאמן לפי היכולת שלו ולבנות אותה, לשאוף ליותר, ואם אתה מגיע לתקרת הזכוכית, לא מיד לפרוץ אותה בכוח. הבריאות הכי חשובה. במשחה שהיה בכינרת בשבוע שעבר אדם בן 55 מת באמצע השחייה".

מה הלאה?

"אנחנו נתחרה עד לגיל שבו כבר לא נוכל לצאת מהמיטה. נתחרה גם בגיל 70, זה החלום שלי", אומר בנבנישתי בעיניים בורקות.

“אני היחיד שיש לו מטרה, הם סתם רצים", מתבדח לוינזון, "אני חולם להתחרות באליפות העולם בהוואי, אבל בשביל זה צריך להיות בין הטובים בעולם, אני לא שם כרגע, אז אני מחכה. בעוד שלוש שנים אקפוץ לקטגוריית גיל של בני 55 ומעלה, ואז הסיכוי שלי יגדל. השנה נרשמנו כולנו לאיש הברזל בהמבורג. אמנם אנחנו משתתפים בתחרויות איש הברזל, אבל עדיין בסטנדרט של חובבנות. אם אני רוצה להגיע לתחרות בהוואי, אני צריך לעמוד בתוצאה מסוימת, אני לא ילד בן 20, למרות שבשבת רכבתי 180 ק"מ. זה הרבה, אבל חוץ מהמרחק יש גם הקצב והעצימות של האימון. אני עדיין לא נכנע. התחרות בהוואי היא מאוד קשה ושוברת את הגוף. אם זה מתאים לגוף האנושי? לא. עינוי סיני, הרבה עבודה בראש, סוג של אתגר, אבל זו הדפקה שלי".

ואין חשש להתקף לב?

"כן, אני בסיכון".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות