fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"הלכתי לבית הספר עם שיר בלב"

סגנית מנכ"ל תיכון קרית חיים ציפי חורש פרשה לגמלאות אחרי 36 שנים במערכת החינוך. בשיחה גלויה עם "הד הקריות" היא מספרת על הקשיים, אומרת מה הייתה משנה ובעיקר מודה שלא יודעת איך היא תתמודד עם העובדה ששנת הלימודים הבאה תיפתח בלעדיה
ציפי חורש. צילום: דורון גולן

 

ב-1 לספטמבר, כשתיפתח שנת הלימודים, ציפי חורש לא תהיה בארץ. אחרי 36 שנים במערכת החינוך, כמורה וסגנית מנהלת בתיכון קרית חיים, יצאה חורש לגמלאות, והשבוע, היא מודה, שיהיה לה קשה לא לחזור אל בית הספר, ולכן, תהיה בחו"ל.

חורש, 58, נולדה ברחוב בקרית חיים, בת זקונים לצבי מרקוביץ ז"ל, ניצול אושוויץ ולמונה, ילידת רומניה. "הייתי ילדה חננה", היא אומרת בחיוך, "תלמידה מאוד טובה ומאוד סקרנית. תמיד חלמתי להיות עורכת דין. התלבטתי מה ללמוד, כי מצד אחד, רציתי להיות מורה, כי החינוך תמיד היה חשוב לי, ומצד שני, גם הצדק והמשפט היו חלק ממני. באותם הימים לא הייתה פקולטה למשפטים בחיפה, ואמא שלי אמרה שאני יכולה לבחור כל מה שאני רוצה באוניברסיטת חיפה ובזה זה הסתיים".

בצבא שירתה חורש כחובשת תעופתית ברמת דוד, שם הכירה את בעלה, הקבלן ואיש העסקים יונה חורש. "יונה שירת בבינוי ברמת דוד והוא הכיר את חברה שלי, אביטל מגן. שתינו הגענו לבידוד, כי היינו חולות, ויונה בא לבקר אותה. הוא נכנס ואמר לי שאני מוכרת לו ושאל אם אני מקרית חיים. הוא למד עד כיתה ט' בקרית חיים ואחר כך עבר ללמוד בבסמ"ת בחיפה".

אחרי שנתיים, נישאו השניים וחורש החלה ללמוד היסטוריה של ארץ ישראל וספרות כללית באוניברסיטת חיפה. כשסיימה ללמוד התחילה לעבוד כמורה לכיתות קצה בתיכון קרית חיים, התיכון שבו למדה.

אלפי מכתבי תודה

"התחלתי כמורה לכיתות בלי בגרות בחטיבה העליונה, תלמידים שלא היה להם אופק של בגרות. אני חושבת שזה הטביע בי ממש את המשך הדרך, כי ראיתי תלמידים שבגלל כל מיני סיבות הגיעו לכיתות האלה והבנתי שאפשר להביא אותם למקומות אחרים בחיים. אז זה היה די יוצא דופן".

חורש עוצרת ואומרת לי שלקראת הריאיון מצאה אינספור מכתבי תודה שקיבלה במהלך 36 שנות ההוראה. היא מביאה תיבת קש מלאה במכתבים ומוסיפה אליהם את כל מכתבי הפרידה שקיבלה לפני מספר שבועות, כשפרשה לאחר כשלושה עשורים וחצי.

"תראי", היא אומרת, "מצאתי מכתב שהמנהל רמי פלומין כתב לי כשאימצתי ילדה, עולה חדשה ועזרתי לה. זו הייתה ילדה שההורים שלה לא הסכימו להכניס אותה לאולפן ואני לקחתי על עצמי ללמד אותה את השפה. לימדתי אותה עברית ואחר כך אנגלית ועזרתי לה להתאקלם חברתית, ובאמת היא סיימה בכיתה רגילה".

אחרי כיתות הקצה, עברה חורש לחנך בחטיבת הביניים, בעיקר כיתות ט'. מנהלת החטיבה התחתונה דאז  פרידה קרויטרו (שהייתה מנהלת החטיבה גם בתקופה שאני למדתי בה – ה"מ), זיהתה את היכולות שלה והציעה לה תפקידים שונים. בין השאר הייתה חורש רכזת מועצת תלמידים, רכזת שכבה וסגנית מנהלת חטיבת הביניים, עד שלפני 11 שנים, מנכ"ל התיכון דודי גושן, הציעה לה את תפקיד ראש תחום החינוך החברתי-ערכי-ייעוצי וסגנות מנהל בית הספר.

אנחנו יושבות בסלון ביתה של חורש, ואני מחפשת על פניה את העייפות שבדרך כלל ניכרת על מורים ותיקים, אבל אני לא מוצאת. חורש אהבה את התלמידים שלה והרגישה שליחות בעבודתה.

"התחלתי ללמד ב-1982, והשוני העיקרי שאני יכולה לומר בין התלמידים של אז להיום, הוא שהתלמידים של ראשית דרכי לא שאלו שאלות. האוטוריטה של המורה הייתה משהו מאוד ברור, כל המסגרת הבית ספרית, המנהל והמורים, את הכל קיבלו כתורה מסיני, די בצורה אבסולוטית. אני אומרת את זה לזכות המערכת, כי היום יש הרבה סימני שאלה. התלמידים שואלים וההורים שואלים, ואני חושבת שזה שינוי של רוח התקופה, אבל אני גם חושבת שזה נכון. כמורה, תמיד אחת האסטרטגיות שלי הייתה לשאול שאלות. אני חושבת שאדם שלא שואל שאלות, לא מפתח סקרנות ויוזמה. כדי לפתח מנהיגות צריך לשאול שאלות, זה הבסיס. אני מורה לספרות, פעם הייתי שואלת מי קרא ספר. היום הם מתביישים להצביע, הם לא קוראים, ובאמת השפה, הדיבור והכתיבה ובטח התקשורת הבינאישית שלהם לקויים. הרבה בעיות במערכת החינוך נובעות מחוסר תקשורת. הם לא יודעים לזהות כעס וכאב, הם לוקים בחסר בתחום הרגשי, מאוד אינדיבידואליסטים".

"העצמתי תלמידים שראיתי את הניצוץ בעיניים שלהם. ציפי חורש. צילום: דורון גולן
"העצמתי תלמידים שראיתי את הניצוץ בעיניים שלהם. ציפי חורש. צילום: דורון גולן

ציפי חורש. צילום: דורון גולן

הסמכות המורית

לדבריה, התוצאות של שינויים חברתיים כאלה ואחרים הן הסמכות המורית, שלא באה לידי ביטוי, וחוסר הגבולות שגורם לטשטוש וחוסר קבלה של הסמכות המורית. "היום, הפתיחות של המורה, הקבלה של המורה את התלמיד, באות לידי ביטוי באזיק האלקטרוני. בהתחלה אמרתי להורים שהסלולרי הוא פרטי שלי ואני מוכנה לקבל שיחות עד השעה תשע בערב. בתקופה של היום, היו הורים שצלצלו אלי בשש וחצי בבוקר, כי הילד חלה ולא יכול להגיע למבחן או רק כי רצו לבקש משהו. אין להם שום בעיה, אתה עומד לרשותם 24 שעות. זו בעיה להעמיד גבולות עם הווטסאפ, כי מצד אחד למחנך נוח מאוד להשתמש בכלי, ומצד שני התלמיד מרגיש נוח לצלצל בעשר בלילה, במוצאי שבת, כדי לשאול מה החומר למבחן. זו אליה וקוץ בה.

"הכי קשה זה קבוצות של הורים, כי הם שוכחים לפעמים שהמורה נמצא שם ומדברים על מורים אחרים, על תלמידים אחרים, כל מיני בקשות הזויות ואת לא יכולה לחנך הורים, זה לא התפקיד, וזה בעייתי. זו הופכת להיות עוד רשת חברתית ולא רשת לטובת העניין".

אני מתעכבת על נושא ההורים, כי לי, כאמא, ברור שהיום ההורים מרשים לעצמם להתערב קצת יותר מדי במערכת החינוכית. אני שואלת את חורש אם יש הבדל בין ההורים של פעם להורים של היום, והיא מהנהנת. "בעבר, ההורים בדרך כלל הצדיקו את המורה שהיה כמעט אלוהים ולא ערערו על סמכותו. היום, הורים בהחלט מרשים לעצמם. הרבה הורים חושבים שהם יודעים יותר טוב מהמורה, חושבים שהיו מתנהגים אחרת, שופטים את המורה על איך הוא מתנהג לילד שלהם, איך בחר בו או לא בחר בו לאיזשהו תפקיד, המליץ עליו לתעודת הצטיינות או לא, זה יותר חשוב להורים היום. הגישה של ההורים היום היא מזלזלת.

"אני לא חוויתי את זה, אבל ראיתי במערכת הורים שמזלזלים במורים, מדברים אליהם לא בכבוד, מערערים על הסמכות שלהם. לשמחתי הרבה, אני מסיימת את מערכת החינוך, והיו לי אולי כמה מקרים בודדים של הורים שדיברו אליי לא יפה, שערערו על ציון או שיבוץ למסלול זה או אחר של תלמיד, אבל ראיתי אלימות מילולית עד פיזית כלפי מורים, אי מתן כבוד, וזה חלחל לתלמידים, הרגשנו את זה, אבל זה היה קומץ, זה לא היה משהו גורף".

עם הפנים לקהילה

חורש מציינת לשבח את הנהגת ההורים בתיכון קרית חיים, שמאוד משתפת פעולה עם התיכון ותורמת. "היא לא מתערבת אלא מעורה", אומרת חורש, "אחד הדברים שהיה אצלי אבן יסוד בעבודה זה שיתוף פעולה בתוך בית הספר ובקהילה, וההצלחה שלי היא שראיתי כל אחד בתוך בית הספר ובהקהילה, שיכול לתרום את הידע שלו, והשלם היה גדול מסך כל חלקיו. עבדנו יחד בעבודת צוות, עשינו שיתופי פעולה וישיבות עם כל גורם בקהילה, בעיקר עם עיריית חיפה. ראיתי בעיריית חיפה גוף חושב, שמנסה לעזור במשאבים ולא רק כלכליים, אלא בחשיבה המשותפת, ברעיונות. היום אני מרגישה את ההשפעה, כמה הם חושבים איתנו ביחד וצועדים איתנו בכל מיני תהליכים, ובעיקר, מאוד מדגישים את עניין האוכלוסייה החלשה ואת המצוינות".

הברק של חורש עדיין בעיניה. "מאוד אהבתי את ההוראה, מאוד אהבתי את התלמידים, הלכתי עם שיר בלב לבית הספר, ועד היום אני מלאת אנרגיה ומקווה שאוכל לתרום בדרך זו או אחרת למערכת החינוך. כל יום הרגשתי את השליחות, ואף פעם לא ספרתי את השעות ללכת הביתה, תמיד עשיתי הכל מתוך אהבה וכבוד לתלמידים, זה היה המוטו שלי. עד היום אני פוגשת בוגרים, רואה את המבט בעיניהם ורואה מה יצא מהם, וזה הסיפוק שלי. אני חושבת שמצוינות היא ערך, זו דרך חיים, אי אפשר לחנך למצוינות. מצוינות היא כלי שצריך להשתמש כדי לעודד יוזמות וביטוי אישי, לעודד התנדבות".

לאורך כל השנים, בעיקר בשנים האחרונות, בהן מילאה שורה של תפקידים ניהוליים, מעולם לא הסכימה חורש לוותר על חינוך כיתה. "תמיד היה חשוב לי הקשר עם התלמידים, לראות אותם, להכיר ולהבין אותם, לגלות אותם. התחום של החינוך החברתי-הערכי שהייתי ממונה עליו הוא לראות תלמידים מזווית ראייה אחרת, לראות כישורים חברתיים, כישורי מנהיגות, כישרון בתיאטרון או בלהקה, יש תלמידים שהובלתי אותם ללהקה בית ספרית, שהיו חלשים בלימודים ולא היו זמרים גדולים, אבל הלהקה היא מסגרת חברתית שנותנת מסגרת שייכות. המנטרה שלי הייתה קודם כל תהיה בנאדם, כי אתה יכול ללמוד חמש יחידות ולסיים בהצטיינות ואתה לא בנאדם. ומה זה בנאדם? זה ערכים. כבוד האדם, לכבד את החברים, המורים וההורים.

"מה שמוביל אותי בחיים זה הפלורליזם, אין דעה אחת צודקת -יש מגוון דעות, והיום המערכת בכלל פתוחה, אפשר לשמוע וליצור דיאלוג. הבאתי לבית הספר מגוון הרצאות וזרמים, אם זה בנושאי הדתה, ערבים, נציגים של הקהילה הגאה, שכל אחד ייקח לעמו את מה שמתאים לו, אצלנו מדברים על הכל. זה משהו שאני חושבת שהטבעתי את חותמי בתיכון".

הגורו דודי גושן

את המנכ"ל הקודם של תיכון קרית חיים, דודי גושן, שפרש לגמלאות לפני כשנתיים היא מכנה "גורו", הרוח בכנפיה. "לפני שחזרתי משנת שבתון, דודי קרא לי לשיחה ואמר לי שיש לו רעיון. הוא לא ידע איך לעשות את זה, כי הייתי רכזת שכבה ורכזת חברתית, והוא הבין שמינפתי משהו שלא היה קיים. למנהל יש סגנים והיה לו סגן אדמיניסטרטיבי וסגן פדגוגי, אבל לא היה סגן חברתי-ערכי. זו גדולה של מנהל להבין שהוא צריך מישהו שירים את התחום הזה, מה גם שמבחינת משרד החינוך לא היה קיים. זה היה מודל שבנינו ביחד, ואנחנו מהווים מודל במינהל חברה ונוער. היום הם שואפים שבתי הספר יישמו את המודל הזה של ראש תחום חינוך חברתי-ערכי".

על התחום החברתי-הערכי זכה תיכון קרית חיים בפרס הצטיינות בסוף שנת הלימודים הקודמת ועל עבודתה של חורש פותח מודל במשרד החינוך. "עבדתי בתפקיד הזה צמוד למינהל חברה ונוער, עם התוכניות החברתיות-ערכיות והם היוו עבורי משענת מאוד משמעותית בנושא הערכי. תיכון קרית חיים הוא בית הספר המרכזי והיחיד בקריה, וללא שיתופי פעולה בעבודת צוות, לא הייתי מצליחה לעשות שום דבר. הרגשתי שנפלה בחלקי הזכות להוביל כזה מהלך ולהטביע את חותמי".

במסגרת תפקידה יצרה חורש קשרים בתוך הקהילה, בין השאר עם בית יציב, בית קסלר, בית נגלר, בית יד לבנים ומועדוניות שונות ומינפה את נושא מנהיגות התלמידים. היא ניצלה את המסגרות אחר הצהריים כדי להכיר את התלמידים בחוזקות אחרות מהחוזקות הלימודיות הנדרשות בבית הספר.

"בכל השנים שבהן אני חיה את החינוך, זכיתי שיונה, בעלי, עמד לצידי. יונה רואה בחינוך גורם משמעותי ומשפיע על קהילת קרית חיים בכל תחום ואף עושה בעצמו המון למען הקהילה. בתפקידי, יצרנו כמה דברים חדשים כמו 'יום ישראל צומחת', שבא מתוך ההבנה שרוב הטקסים הם בדרך כלל עצובים ואין יום שמהווה גאוות יחידה קהילתית. היום הזה הפך להיות יום חג בקרית חיים, אנחנו מזמינים בוגרי תיכון משמעותיים לקהילה, ואין את זה בשום בית ספר".

תחת ניהולה של חורש קמו פרויקטים נוספים כמו "כשהשמש תזרח אהיה אזרח" – חלוקת תעודות זהות לתלמידים במהלך טיול שנתי, עם הזריחה, כשמסיימים מסלול ועולים לקבר דוד בן גוריון. היא מתגאה בשיעור הגיוס לצה"ל שנושק היום ל-100 אחוזים בוגרים של תיכון קרית חיים ואומרת שזו בהחלט תוצאה של עבודה בחינוך לערכים.

פרויקט נוסף של חורש, שכמעט שלא היה קיים, הוא שנת שירות למתגייסים. "בעבר בתיכון לא היה מוכר המושג הזה 'שנת שירות', זה משהו שלא עבד אצלנו. אני הכנסתי את הנושא הזה ביום חשיפה לשנת שירות. הבאתי בוגרים שלנו שהגיעו וסיפרו כמה משמעותי הוא השירות שלהם ואיך הוא שינה להם את החיים. זה מה שהביא לנו את תעודת ההצטיינות בתחום הערכי. היום יש לנו משהו כמו 50 תלמידים שנרתמו לשנת שירות".

כיתות מותאמות

היום כשהיא מחוץ למערכת, מעניין אותי לדעת מה הייתה משנה, לו הייתה מתיישבת במקומו של שר החינוך. "כשאני הייתי תלמידה, למדתי עד כיתה ט' מקצועות שונים כמו תזונה, חקלאות, ציור, מלאכה, שחייה, מוזיקה, מחול ועוד.

מה שקורה היום הוא שמגיל חטיבת הביניים, הורים צריכים למצוא חוגי העשרה מסוגים אלו ואחרים לילדים בשעות אחר הצהריים. לדעתי, בית הספר צריך לתת לכל תלמיד להתפתח ולגלות את עצמו במקומות שונים ולאו דווקא במקצועות ריאליים או הומניים. לימודי המתמטיקה, למשל, יוצרים חרדות ולחצים, ללא סיבה, לדעתי. תלמיד שמוכשר במתמטיקה, נעודד אותו להתמיד עד כיתה י"ב בחמש יחידות. הרעיון הוא לתת תשומת לב אישית ופיתוח נכון ומותאם לכל תלמיד".

דבר נוסף עליו מתעכבת חורש, הוא שינוי בית הספר והתאמתו לאורח החיים העתידי. "העתיד הוא עכשיו", היא אומרת, "למשל, לעבור מקבוצות לפי גיל, כמו הכיתות של היום, לקבוצות המותאמות לקצב התקדמות אישי. מה שקורה היום הוא שקבוצת המצטיינים בכיתה מפריעה למורה, כי מה שהיא מלמדת כבר לא מעניין אותם. קבוצת החלשים בכיתה מפריעים גם הם, כי הם מתקשים, ואלה שבאמצע הולכים לאיבוד. למה לא לתת לכל קבוצה את היחס והרמה המתאימה לה? יש בתי ספר כאלה אך הם ספורים והשיטה הזו צריכה להיות מונחלת בכל בתי הספר".

חורש סבורה ששיעורי חינוך צריכים להתקיים ארבע-חמש פעמים בשבוע, כי מה שחשוב הוא הקשר בין המורה לתלמידים. "הרעיון הוא המפגש בין המורה לתלמיד. המורה צריך להיות גמיש בתוכנית ולהיות ער למה שקורה עם התלמידים המתבגרים. אני מאמינה בתלמידים ואני מאמינה במורים שמאמינים בתלמידים, זה הבסיס, בלי האמונה הזו, מורה לא יכול להיות מורה. במהלך השנים דרבנתי והעצמתי תלמידים שראיתי את הניצוץ בעיניים שלהם. תלמידים שאף אחד לא חשב שיסיימו בגרות והיום הם לאחר לימודים גבוהים ובעלי מקצועות ותפקידים בכירים. לא עשיתי כלום, זה הכל הם, אני רק האמנתי בהם".

ושלא תהיה טעות. חורש לא מתכוונת לעצור בנקודה זו. "אשמח לתרום ולתת מהידע שלי ומהניסיון הרב שצברתי לבתי ספר אחרים ובלחינוך בכלל. בתיכון קרית חיים אני מרגישה שהייתי משמעותית ועשיתי רבות, אבל אני חושבת שאני יכולה ורוצה לתת יותר".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות