fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

הלכה עם הלב

הסטנדאפיסטית רחלה וייס היא מאותם אנשים שכל החיים מחפשים משמעות. היא החליפה בעלים ומקומות עבודה כמו גרביים, קראה את הספרים הרוחניים הנכונים והלא נכונים, נסחפה אחרי גורואים, חזרה בתשובה ומשם בשאלה . אבל רק לאחרונה, בגיל 50, היא מצאה את עצמה היכן שחלמה מילדות: על במה
רחלה וייס
רחל'ה וייס, קומיקאית. צילום: דורון גולן

 

בגיל 50 הגיעה רחלה וייס למקום אליו שאפה להגיע מאז הייתה ילדה קטנה.  בדרך למקום הזה נשזר סיפור חיים שיכול לפרנס מספר פרקים לא מבוטל בטלנובלה.

זה בדיוק מה שעשתה רְחֵלָה וייס, היום סטנדאפיסטית מצליחה, בעלת המופע "רְחֵלָה ולא רָחֵלָה" איתו היא מריצה במועדונים ברחבי הארץ. כוח הרצון שלה והאש בעיניים (וגם העובדה שמדובר בג'ינג'ית חטובה ומלאת שמחת חיים) שכנעו את רוני קובן ונילי קלימובסקי, יוצרי הסדרה "משברי גיל", לעקוב אחריה בפרויקט שלהם.

היא הייתה ועודנה מאותם האנשים שכל חייהם חיפשו משמעות. החליפה מקומות עבודה כמו גרביים, קראה את הספרים הרוחניים הנכונים והלא נכונים, למדה כל מה שאפשר על מודעות וצמיחה אישית. נסחפה אחרי גורואים, חזרה בתשובה ומשם בשאלה, אבל כל זה לא עזר לה למצוא את האושר.

נישואין למוטי בנדל מקריית חיים, האדם הכי נכון, חיים ביישוב אשחר במשגב במשך כמעט 30 שנה, גירושין. בהמשך אהבה למוטי אחר, גם הוא הנכון, אבל….. בסוף היו אלה היו פיטורים ממקום העבודה המי־יודע־כמה, שהביאו אותה לחשבון נפש נוקב, רגע לפני שהחליפה קידומת. ועוד לא דיברנו על התחנות הנוספות, ברמת הגולן, בן זוג שגם ממנו נפרדה.

מברוקלין לקרית ביאליק

ננסה ללכת בשביל הפתלתל ומלא ההפתעות של חייך. מי את? איך זה מתחיל?

"מאז שאני זוכרת את עצמי, חלמתי לעמוד על במה, אבל אמא שלי אמרה לי ״רחל, אצלנו זה לא מקובל וחוץ מזה, זה לא פרנסה ולא מקצוע". נולדתי בברוקלין, עלינו לארץ כשהייתי בת שמונה וגרנו בקרית ביאליק. היינו משפחה של דתיים לייט. מכיתה ג' עד ט' למדתי בבית ספר חרדי ומשם המשכתי לתיכון חילוני. אחרי שירות צבאי בחיל הים, נישאתי לבחור שהכרתי בשכונה והתגרשתי ממנו כעבור שלוש שנים כי הרגשתי עדיין צעירה מדי לחיי נישואין. אחרי כשנה הכרתי את מוטי בנדל, בחור ממש נחמד, משפחה וותיקה מקרית חיים. התחתנו, נולדו לנו שני ילדים. כשהילדים גדלו מעט עברנו לגור במשגב.

"כל השנים עבדתי לפרנסתי כמזכירה, אבל הייתי מתוסכלת. הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים. עד שחברה טובה הכירה לי את עולם הרפואה האלטרנטיבית ועם הזמן, ממטופלת הפכתי להיות אחת מצוות המטפלים אצלה בקליניקה. היא סיפרה לנו שהיא מחוברת ליישות אלוהית גבוהה. היינו מקבלים הוראות ממנו דרכה. היא הייתה מאוד כריזמטית וסחפה אותנו אחריה. רוב הכסף שהרווחנו הלך לקליניקה. בעלי והמשפחה הקרובה טענו שאני חיה בבועה ולא מחוברת למציאות, אבל אני הייתי משוכנעת שהם המשוגעים. היא חזרה בתשובה ואני אחריה".

בכל אותה תקופה, מי שנקראה אז חלי, רקדה בלהקת המחול של כרמיאל, הייתה רקדנית בולטת. יום אחד הודיעה במפתיע שהיא מפסיקה לרקוד בלהקה ולא פירטה, רק שחזותה השתנתה לבלי הכר, בעיקר בשל הלבוש שסיגלה לעצמה שהיה חלק מאותה חזרה בתשובה.

"מוטי עבד וטיפל בילדים ואני שהיתי שעות ארוכות בקליניקה. התרחקנו יותר ויותר אחד מהשנייה והחלטתי להתגרש. הייתי תחת השפעה חיצונית ולא הייתי לגמרי אדון למעשיי. בחלוף שנה החלטתי לעבור לגור בקיבוץ ברמת הגולן עם מטפל שעבד איתי בקליניקה, למרות שהבטחתי לעצמי שלא אעקור את הילדים שלי מהמקום בו הם גדלו. הבן התגייס כעבור שנה לצבא, אבל הבת לא הסתדרה בקיבוץ אז הסכמתי שהיא תחזור לאשחר ותגור אצל חברה טובה".

ואז?

"אחרי תקופה ארוכה בקליניקה, התחלתי להרגיש שמשהו לא טוב קורה שם. הרגשתי מחוקה מבפנים, לא אני. כאילו שלקחו את רחלה, הוציאו אותה החוצה ושתלו בפנים משהו אחר. הבנתי שאני צריכה לעזוב ונטשתי מקום ששימש לי כשנתיים, בית שני. הייתי צריכה לבנות את עצמי מחדש, כמו פאזל. לאט לאט התחלתי לשמוע שוב את הקול הפנימי שלי. את קול ההיגיון. החלטתי להקשיב לו ולעזוב את רמת הגולן".

חזרה למציאות

באותו שלב רחלה כבר הבינה שהיא במלחמה. "המטרה הייתה לחזור למציאות. החלטתי שיהיה נכון לחזור למשגב לגור עם הילדים שלי. מוטי, שהיה כבר הגרוש שלי באותו שלב, גר ביישוב סמוך. הדירה היחידה שהייתה פנויה, הייתה יחידת דיור קטנטנה מעל בית. לילדה שלי נתתי את החדר, אני ישנתי בסלון. כשהבן החייל היה מגיע הביתה, הייתי מוציאה מזרן מאחורי הספה, שמה על הרצפה ושם הוא ישן. בשנים הבאות, דברים התחילו להסתדר, אפילו חזרתי לרקוד. באחת ההרקדות הכרתי את בן הזוג הבא שלי, שבמקרה גם שמו מוטי, איתו הייתי שש שנים.  במקביל פוטרתי ממקום העבודה בפעם המי יודע כמה, הפעם זה שבר אותי. שיתפתי חבר טוב שלי, הוא אמר לי: "רחלה, בואי נעשה תרגיל, תעצמי את העיניים ותדמייני מה הכי היית רוצה לעשות בחיים". עצמתי את העיניים ותוך כמה שניות ראיתי את התמונה שחלמתי עליה מאז ומתמיד: אני עומדת על במה באולם גדול מול קהל! כמעט שכחתי את החלום שלי!".

מה עשית עם זה?

"השאלה המיידית הייתה "אבל, מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו? זה הרי לא פרנסה ולא מקצוע". איך שאמרתי את המשפט הזה, קלטתי שזה משפט שההורים שלי היו אומרים לי מאז שאני זוכרת את עצמי".

מה אמר החבר שלך?

חבר אמר "תקשיבי רחלה, למרות שאני יודע שזה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות, תמצאי עבודה במזכירות, אבל במקביל, תתחילי לחקור מה זה אומר "לעמוד על במה". אחת החברות שלי, שתמיד האמינה בי, אמרה לי שהיא מכירה איזה בימאית ואולי כדאי לי להתייעץ איתה. הבימאית זיהתה שיש לי פוטנציאל, והציעה שכדי שזה יהיה יותר מעניין, אנסה לעלות על במה עם חברה. מיד עניינתי את חוה זהבי מקרית ים, חברה שלי מהחוג לדרמה".

הבמה הראשונה

ההתחלה הייתה לא פשוטה. "התחלנו מאפס, לא היה לנו שמץ של מושג למי לפנות ומה לעשות. היה ממש קשה. התחלנו לחפש כותבים, בחינם כמובן, למי היה כסף? כשראינו שאנחנו לא מצליחות למצוא, החלטנו לכתוב לבד. הכנתי את הבית שלי, את הסלון, דפים, עטים, שקט, שינסנו מותניים ואמרנו "יאללה, כותבים". זה לא עבד. זה נראה נורא פשוט, אבל צריך לדעת לכתוב סטנדאפ".

אז הרמתן ידיים?

"בכל זאת התחלנו לכתוב ויצאו לנו מערכונים עם דמויות. החלטנו ללכת על זה, מצאנו במאי, את אריה דוד מהקריות, בוגר ניסן נתיב שהיה מוכן לעבוד איתנו בגרוש וחצי. וכך עלה המופע "הפרעות קשב ועכוז". הופעת הבכורה שלנו הייתה בספריה במשגב, הגיעו המון חברים וקרובי משפחה. חלקם הגדול נהנה, חלקם פחות. הופענו בכל מיני מקומות והיינו צריכות לדאוג להכל. לא משנה כמה הופענו,  הלב שלי הרגיש שזה לא זה. אחרי הרבה התלבטויות, ושנה של עבודה משותפת, החלטתי לפרק את החבילה. ידעתי שאני עומדת לפגוע בחברות שלנו, אבל זה היה חזק ממני. ברגע שהגעתי להחלטה הסופית הזאת שוב ראיתי את הויז'ן ההוא! הרי ראיתי את עצמי עומדת לבד על במה".

איך עשית את זה?

"חיפשתי כותב מקצועי. המליצו לי על אסף שלמה, בחור מוכשר מרמת גן. כדי להיפגש איתו נסעתי לתל אביב ברכבת. כל החיים גרתי בצפון, בשבילי נסיעה למרכז הייתה כמו לחו"ל הוא זיהה אצלי פוטנציאל. הייתי בעננים! אבל בשביל לכתוב לי מופע של שעה הוא ביקש תשלום כמובן. באותו זמן הייתי מובטלת. כל הדרך חזרה ברכבת שאלתי את עצמי איך אני משיגה את הכסף? ההורים כבר עזרו לי, המשפחה, החברים, לא נשאר ממי לקחת. מצד שני, אם הגעתי עד כאן, עכשיו אני אשבר? אין מצב! פתאום צץ בראשי השם ירון כרמל, המרקיד הכי מצליח בצפון. רקדתי אצלו 15 שנה ובאותה תקופה עבדתי אצלו בהרקדה במשגב כהשלמת הכנסה. ביקשתי להיפגש איתו אחרי שעות העבודה וסיפרתי לו על החזון שלי וכמה הוא ברור לי אחרי 40 שנות תסכול. ביקשתי ממנו הלוואה. לשמחתי הרבה הוא הסכים. אמרתי לו "תדע לך שלעולם, אבל לעולם, אני לא אשכח לך את זה".

רחל'ה וייס, קומיקאית. צילום: דורון גולן
רחל'ה וייס, קומיקאית. צילום: דורון גולן

אז בואי נדבר על המופע.

"אסף ואני התחלנו לעבוד על המופע. מן הסתם, זה הצריך נסיעות למרכז. אבל המרחק הגדול לא עצר אותי. נסעתי אחרי יום עבודה עם האוטו לרכבת, ואח"כ באוטובוס. חזרתי הביתה לפנות בוקר ושוב, קמתי ליום עבודה, ככה במשך חודשים. זה היה מתיש, אבל הדבר היחידי שראיתי מול העיניים היה אותי _ עומדת על במה. הילדים שלי חשבו שזה עוד ג'וק שיעבור לי ולא מיהרו להתלהב. בן הזוג שלי מוטי התחיל לראות איך אני משתנה לו מול העיניים. היה לו קשה עם זה, הוא גם טען שסטנדאפ יכול להיות תחביב נחמד, אבל לא יכול להחליף מקום עבודה קבוע עם תנאים ופנסיה. אבל אני התעלמתי והמשכתי בכל הכוח קדימה.

אחרי זמן מה בדקתי את החומרים שלי בבמה פתוחה בקאמל קומדי קלאב. זו הייתה הצלחה מסחררת! מנחה הערב והסטנדאפיסטים האחרים, לא האמינו שזו פעם ראשונה שלי. לאט לאט המופע גדל לשעה. התחלתי להופיע בחוגי בית, ימי הולדת, ערבי נשים. בהתחלה הופעתי אצל חברים/חברות, לאט לאט שמי עבר מפה לאוזן. כנסים, אירועי חברה בכל רחבי הארץ. התחושה של להופיע על במה, להצחיק ולשמח אנשים, הייתה מדהימה! הרגשתי שאני בדיוק במקום בו אני אמורה להיות".

המהפך הושלם

באותה תקופה רחלה החלה לשווק את עצמה וכך גם הגיעה לתוכנית "משברי גיל" ששודרה בערוץ 8, כאשר המצלמות היו צמודות אליה במשך שנה וחצי ותיעדו את המהפך שעברה ממזכירה לסטנדאפיסטית, כולל המעבר למגורים ברמת גן והפרידה מבן הזוג שנשאר בצפון.

"יום אחד אסף הזמין אותי למופע של שש נשים שמספרות על החיים שלהן. הן רצו לבדוק אפשרות של עבודה משותפת איתו. כשהשישית עלתה, תוך דקה התחלתי להתייפח, היא נגעה בי, הרגשתי שהיא מדברת עלי, על הכאבים שלי.

בדרך חזרה אמרתי לאסף 'אני חייבת לעמוד על הבמה הזאת איתן. כל תא ותא בגוף שלי צורח כשאני צריכה להשמיע את הסיפור שלי, כדי להוות השראה לאחרים'. אסף דיבר איתן והן קיבלו אותי בזרועות פתוחות".

איך נקרא המופע?

"המופע שלנו נקרא 'קומי תהיי'. זהו מופע אותנטי, חושפני ואישי, מופע של כוח ועוצמה, השזור בהומור, ברגש ובכאב, במהלכו הקהל נסחף אל תוך החוויות, התחושות וסיפורן האישי של חברות 'קומי תהיי' ועובר מסע העצמה והשראה מופלא. ככל שהתחברתי יותר לייעוד שלי, הרגשתי שאני יותר עוצמתית. הבנתי שאני צריכה בן זוג שלא מפחד שיש לידו אישה חזקה ודומיננטית. שיננתי לעצמי את התכונות שאני מחפשת בו. לפני שנה חברה הכירה לי את רונן סידי, בן הזוג הנוכחי שלי. יש בו את כל מה שייחלתי לעצמי ואפילו יותר, ואני מאושרת.

ככל שהופעתי על במות, כך הרגשתי שאני לא יכולה יותר לעבוד במשרד. רציתי להיות חופשיה, לבטא את עצמי. התפטרתי מעבודתי כמזכירה והיום אני עוסקת רק במה שאני אוהבת. מופיעה על במות ברחבי הארץ במופע הסטנדאפ שלי ועם חברותיי ב'קומי תהיי'".

לפני כארבעה חודשים הסתיים חוזה השכירות של וייס ברמת גן. במקביל עברה אמה לבית הורים בכרמל, מה שהביא אותה להחלטה לשוב לגור בבית ההורים בקרית ביאליק, וכך גם תוכל להיות קרובה לאמה, לסייע לה בעת הצורך. אבל גם הגעגועים לנוף הילדות, לאנשים, למראות ולקולות המוכרים עשו את שלהם. "משגב תמיד היה ותמיד יישאר הבית שלי, מדי פעם אני מגיעה לכאן להופיע".

ב-18.2 היא תגיע עם חברותיה ל"פאבלה" ויש לה מסר לכולם: "אתם רוצים לעשות שינוי? לא יודעים איך? אין לכם אומץ? בואו תקבלו השראה משש נשים שעשו את זה".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות