מורה זיו יום טוב הגשים חלום עבור כ~30 תלמידים בעלי צרכים מיוחדים מבית ספר "גלים" בחדרה: הוא הוציא אותם לסרט בפעם הראשונה בחיים, ועוד באולם VIP בסינמה סיטי * בעזרתם האדיבה של מנהלת בית הספר, הקהילה ועמותת "גיבורים קטנים", הפרויקט שבושל במשך שנתיים הפך למציאות: "החדרנו באנשים האלה גאווה"
"יש לי חלום", הנאום ההיסטורי והבלתי נשכח של מרטין לותר קינג, יישאר לנצח כאחד הנאומים הגדולים בכל הזמנים. אבל חלום הוא חלום, קטן כגדול, ואין אחד שלא מרגיש סיפוק אדיר כשהוא מגשים את חלומו.
אבל מה שקרה למורה זיו יום טוב, שמלמד כבר חמש שנים בבית הספר "גלים" בחדרה, הוא הרבה מעבר להגשמת חלום. יותר לכיוון חזון.
נתחיל דווקא מהשורה התחתונה: פרויקט מיוחד שהוביל יום טוב, הביא לכך שכ~30 תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, הלומדים בבית הספר, יצאו לאולם ה~VIP בסינמה סיטי בגלילות וצפו בסרט לראשונה בחייהם.
עבור כל מי שקורא שורות אלו, צפייה בסרט והליכה לקולנוע מהווים דבר של מה בכך. אבל עבור אותם תלמידים, בגילאי 19~20, מדובר בעולם ומלואו.
שיפור תרבות הפנאי
עכשיו להתחלה. יום טוב, בן 32, מתגורר במושב לשם בשומרון. במקור הוא מקרית שמונה. הוא נוסע בכל יום למעלה משעה כדי ללמד בבית הספר הכל כך מיוחד בחדרה. "התפקיד הזה עולה לי בערך ב~1,000 שקל שאני משלם מכיסי עבור דלק, אבל זה שווה לי".
יום טוב הגיע לבית הספר לפני חמש שנים. בית ספר גלים בחדרה מהווה אכסנייה לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים בתפקוד בינוני גבוה, בגילאי 6 ועד 21. הפרויקט המוביל של בית הספר, אז והיום, הוא איסוף הבקבוקים. התלמידים שותפים בפרויקט תמ"י (תלמידים מובילים ירוק), ונוהגים לאסוף בקבוקים, להחזיר אותם לסופרים ובכסף שנאסף בכל פעם לעשות משהו אחר.
יום טוב לקח את הרעיון צעד אחד גדול קדימה. "הגעתי לבית הספר כסטאז'ר לפני 5 שנים, וישר קיבלתי את הכיתה הבוגרת", הוא מספר. "המטרה היא להעניק להם קישוריי חיים וקישורים חברתיים ברמה גבוהה יותר. אבל מהר מאוד הבנתי שתרבות הפנאי שלהם דלה מאוד עד לא קיימת. התלמידים יוצאים מבית הספר ולמעשה לא עושים כלום בהמשך היום. אין להם שום אינטראקציה עם החברה הנורמלית. גם כי להם יש בעיה וגם כי חלקם מגיעים ממשפחות ממעמד סוציואקונומי נמוך. בשנה הראשונה החלטתי להחזיר אותם לבית הספר בחמש אחר הצהריים, ועשיתי להם על האש, עשינו כיף גדול. חשבתי שזה יהיה לשעתיים וזה נמשך עד 11 בלילה".
ומפה נולד הרעיון כולו?
"בערך. בתחילת השנה שלאחר מכן קיבלתי אותה כיתה. סיפרתי להם על החופש שלי, מה עשיתי, ואמרתי שהלכתי לראות סרט עם חברים בקולנוע. שאלתי אותם מי מהם היה בקולנוע, ונדהמתי. אף אחד לא הרים יד. זה שבר אותי. החלטתי לעשות מעשה ולהרים את הפרויקט הזה".
וזה היה לא פשוט בכלל.
"נכון. הרי אי אפשר ביום בהיר אחד להגיד 'יאללה, הולכים לסרט'. עוד לפני שלב האישורים, צריך ללמד את הילדים האלה להתנהג במקומות ציבוריים, קודים חברתיים, וכולם נרתמו לעשייה. המנהלת יצרה סדנה מיוחדת שעזרה לנו להכין אותם, ובמקביל התחלתי לעבוד על הקשר עם הסינמה סיטי. היה לי ברור שזה ייקח לפחות שנתיים. החלטנו שהכסף שנאסף מהבקבוקים יוקדש לטובת הסרט, וגייסתי לפרויקט את עמותת "גיבורים קטנים" (תנועה חברתית לקידום האדם הרגיל לילד ולאדם המוגבל בשכלו), שהייתה שותפה מלאה ועזרה לנו במימון הלא קטן שחסר לנו להגשמת הרעיון. סמנכ"ל הסינמה סיטי זרם איתנו ואירגן לנו הנחה משמעותית. היה ברור שלא נוכל להיכנס לאולם רגיל, כי הילדים לא יכולים להיות באולם אחד עם עוד אנשים רגילים. אז סגרנו על אולם VIP, כולל כל הפינוקים. הקהילה סביבנו עזרה לנו מאוד בפרויקט הבקבוקים לגייס כמה שיותר כסף, ורק אחרי שידענו שיש מספיק כסף, ושיש סיכום עם הסינמה ושיש הסעות סגורות, הודענו לילדים".
ואיך הם הגיבו?
"האמת, הם לא התלהבו ולא התרגשו. בהתחלה לא הבנתי את זה. אבל לאחר מכן הבנתי שאתה לא יכול להתלהב ממשהו שאתה לא מכיר".
ואז היום הגדול הגיע.
"אכן. וכבר כשהגענו לסינמה סיטי בגלילות אפשר היה לראות את ההתרגשות על הפנים שלהם. פתאום הם היו בחוסר שקט של מה הולך לקרות. ראינו את הסרט "זוטרופוליס", היא סרט מדהים, אירוח מדהים, והילדים נהנו בטירוף. עמדו לי דמעות בעיניים. כבר בדרך הביתה אחד התלמידים אמר לי שהוא יבקש מאמא שלו שתיקח אותו לסרט, והרי זו הייתה כל המטרה. בבית הספר יש לנו מעגלי שיח מיוחדים ולאחר האירוע שוחחנו על זה. אחד הילדים אמר שאח שלו הגיע הביתה ואמר שהוא הולך לסרט עם חבר. והוא סיפר שהוא התערב ואמר שגם הוא היה בסרט, ואפילו באולם VIP שלשם אח שלו לא הגיע. זו בדיוק הנקודה. החדרנו באנשים האלה גאווה".
"עדיין מעכל"
ואיך אתה הרגשת?
"למען האמת אני עדיין מעכל את מה שהיה שם. אבל דבר אחד בטוח: כשאתה מאמין במשהו _ הכל יכול לקרות".
מה היו התגובות של ההורים?
"לפעמים, במצבים מסוימים, כשאין תגובה, סימן שהצלחת. הרוב פירגנו, אם כי היו גם כאלה שאמרו לנו שהיוזמה הזו גרמה להם עכשיו לכאבי ראש…".
אתה מבין שהסיפור הזה רק מדגיש כמה המערכות הקיימות לא מספקות לאנשים האלה את מה שצריך.
"נכון. רק בן אדם שמכיר את האנשים האלה מבין מה זה עושה להם. רק מי שנלחם על תלמידה שתצא מהבית לקנות גלידה עם חברה שלה, יודע מה זה עבורם. כמה זה חשוב להפוך אותם למיינסטרים. יש רווחה, יש גופים שמטפלים, אבל ברגע שהאזרח הפשוט לוקח את האנשים האלה בידיים ושם אותם במרכז, זה גורם לשינוי מיידי בחיים שלהם. אם הפרויקט הזה, שנולד כרעיון חד פעמי, אבל לא יהיה חד פעמי, יגרום לכל אחד מהאנשים האלה לצאת לסרט פעמיים~שלוש בשנה, עשיתי את שלי. המטרה היא שהם יאמינו בעצמם, שלא יתרכזו בבדידות ובדיכאון".
יש כבר מחשבות על הפרויקט הבא?
"יש מחשבה. הכיוון הוא ללמד את הילדים האלה להשתמש באוטובוס. תחשוב מה זה יעשה להם. מה זה יעשה לנו. כמה זה יחסוך לכולם אם הם יידעו להשתמש נכון בתחבורה ציבורית. הרי בצורה כזו המדינה חוסכת מטפלים, ההורים חוסכים זמן יקר והתלמידים עצמם זוכים לעצמאות ובעיקר שוב יראו את עצמם בדיוק כמו כל אחד אחר".
