לילך שוסטר הגיעה לבנימינה לפני חמש שנים והביאה איתה אנרגיה חזקה, נחישות והתמקדות חזקה באדם. את הקריירה החלה כאשת הייטק, בהמשך עברה להיות עורכת רדיו, די ג'ייאית מצליחה, ומשם לתחום ייעוץ וליווי שיווקי, בו היא עוסקת כעת.
שוסטר, בת 39, נשואה ואמא לשניים (בן חמש ובן חצי שנה), גדלה בנהריה, והלכה בתחילה במסלול שניתן לקרוא לו "מה שצריך לעשות". "סיימתי תיכון במגמה ריאלית, 5 יחידות פיזיקה, 5 יחידות מתמטיקה, 5 יחידות אנגלית, 5 יחידות ביולוגיה. תמיד הייתי 'ראש גדול', אחראית על כל הוועדות, אחראית משמרות זה"ב". במקביל היה אופי מרדני: "אבא שלי אמר שבצבא הלכתי להיות קצינה כדי לא להיכנס לכלא, כי אף פעם לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות".
אחרי הצבא נמשך המסלול "כמו שצריך", ובעצם לא "כמו שצריך". "למדתי הנדסת תעשייה וניהול וכסטודנטית התחלתי לעבוד בחברת הייטק. זה הגניב אותי בהתחלה, אבל אחרי שנה התחלתי לסבול וחשבתי: 'את מי זה מעניין, כל הפרויקטים האלה והישיבות האלה?'. אמרו לי: 'לא מתאים לך לגור בצפון' ועברתי לתל אביב. גם שם עבדתי בחברת הייטק, בתפקיד יותר טוב, עם משכורת יותר גבוהה ותנאים משופרים. ושוב קרה אותו תהליך: בשנה הראשונה התלהבתי מהסטטוס, אבל זה התפוגג כל כך מהר, כמו סם. לא ידעתי מה זה, כי לפי איך שגדלתי ולפי מה ששידרה לי הסביבה, חייתי חיי הצלחה. כולם מסביב אמרו לי: 'כל הכבוד'. לא הייתה לי המודעות הנפשית לפרש את מה שקורה, את חוסר ההתאמה שלי לשם".
ואז הגיעה העבודה האחרונה: חברת סטארט-אפ שפיתחה מוצר גרפי צבעוני, עם חבר'ה צעירים ומדהימים, לקוחות מחו"ל ומשכורת טובה. "זו הייתה, כאילו, העבודה המושלמת. ושוב עברה שנה, והפעם גם הגוף כבר התחיל לתת סימנים של מצוקה, עם כאבי גב. מבחינה נפשית, הייתי קמה בבאסה ונוסעת לעבודה עם דמעות. בבוקר הייתי עוטה מסיכה ובסוף יום העבודה מורידה אותה ומתחילה לחיות. הייתי רווקה, יצאתי בתל אביב להמון הופעות, היו לי הרבה חברים וטיילתי. חייתי את החיים אחרי העבודה, וזה לא הספיק".
לילך שוסטר הגיעה לבנימינה לפני חמש שנים והביאה איתה אנרגיה חזקה, נחישות והתמקדות חזקה באדם. את הקריירה החלה כאשת הייטק, בהמשך עברה להיות עורכת רדיו, די ג'ייאית מצליחה, ומשם לתחום ייעוץ וליווי שיווקי, בו היא עוסקת כעת.
שוסטר, בת 39, נשואה ואמא לשניים (בן חמש ובן חצי שנה), גדלה בנהריה, והלכה בתחילה במסלול שניתן לקרוא לו "מה שצריך לעשות". "סיימתי תיכון במגמה ריאלית, 5 יחידות פיזיקה, 5 יחידות מתמטיקה, 5 יחידות אנגלית, 5 יחידות ביולוגיה. תמיד הייתי 'ראש גדול', אחראית על כל הוועדות, אחראית משמרות זה"ב". במקביל היה אופי מרדני: "אבא שלי אמר שבצבא הלכתי להיות קצינה כדי לא להיכנס לכלא, כי אף פעם לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות".
אחרי הצבא נמשך המסלול "כמו שצריך", ובעצם לא "כמו שצריך". "למדתי הנדסת תעשייה וניהול וכסטודנטית התחלתי לעבוד בחברת הייטק. זה הגניב אותי בהתחלה, אבל אחרי שנה התחלתי לסבול וחשבתי: 'את מי זה מעניין, כל הפרויקטים האלה והישיבות האלה?'. אמרו לי: 'לא מתאים לך לגור בצפון' ועברתי לתל אביב. גם שם עבדתי בחברת הייטק, בתפקיד יותר טוב, עם משכורת יותר גבוהה ותנאים משופרים. ושוב קרה אותו תהליך: בשנה הראשונה התלהבתי מהסטטוס, אבל זה התפוגג כל כך מהר, כמו סם. לא ידעתי מה זה, כי לפי איך שגדלתי ולפי מה ששידרה לי הסביבה, חייתי חיי הצלחה. כולם מסביב אמרו לי: 'כל הכבוד'. לא הייתה לי המודעות הנפשית לפרש את מה שקורה, את חוסר ההתאמה שלי לשם".
ואז הגיעה העבודה האחרונה: חברת סטארט-אפ שפיתחה מוצר גרפי צבעוני, עם חבר'ה צעירים ומדהימים, לקוחות מחו"ל ומשכורת טובה. "זו הייתה, כאילו, העבודה המושלמת. ושוב עברה שנה, והפעם גם הגוף כבר התחיל לתת סימנים של מצוקה, עם כאבי גב. מבחינה נפשית, הייתי קמה בבאסה ונוסעת לעבודה עם דמעות. בבוקר הייתי עוטה מסיכה ובסוף יום העבודה מורידה אותה ומתחילה לחיות. הייתי רווקה, יצאתי בתל אביב להמון הופעות, היו לי הרבה חברים וטיילתי. חייתי את החיים אחרי העבודה, וזה לא הספיק".
הפיטורים
שני אירועים מכוננים גרמו לה לעשות את השינוי הגדול בחייה: "גרתי בדירה עורפית ובסביבות 11 לפני הצהריים קרני השמש נכנסו לדירה. ראיתי אותן רק בסוף השבוע, והרגשתי שאני רוצה לראות אותן כל יום. מסביבי ראיתי אנשים שעושים מה שהם אוהבים, והבנתי שאני בעולם הזה רק לסיבוב אחד ולא תהיה עוד הזדמנות. עבדתי באזור תעשייה פולג ופעם ראיתי מרחוק עשן בדרך לעבודה, ואמרתי לעצמי: 'אמן, שיישרף הבניין'. שאלתי את עצמי למה אני רוצה דבר כזה, והבנתי. קשה לוותר על עבודה כזאת כשכירה, ואנשים מחכים שנים שיפטרו אותם. אבל בהייטק, ברגע שאת לא לנותנת את עצמך פול טיים לעבודה, מעיפים אותך, לשמחתי. בשיחת הפיטורים הבוס אמר לי: 'לילך, הבעיה שלי איתך זה שאת רוצה שיהיו לך חיים גם אחרי העבודה'. עניתי לו: 'זו הפעם הראשונה שאני מסכימה איתך'".
חצי שנה היא הסתובבה מובטלת בתל אביב. "כביכול חיפשתי את עצמי, אבל בעצם נהניתי. בגיל 30 התחלתי לנשום. אני מתה על מוזיקה ויודעת לכתוב, ובעצת חברים, התחלתי לכתוב באתר שעושה ביקורות על הופעות. אחר כך הלכתי לקורס מקצועות הרדיו ברדיו תל אביב. כולם שם חוץ ממני היו חיילים משוחררים בתחילת שנות ה-20 לחייהם. שם נפתחו לי העיניים. פגשתי את כל המי ומי: יואב קוטנר, לירון תאני, ובכל יום הגיעו לתחנה להתראיין אביתר בנאי, אתי אנקרי ואחרים. בסוף הקורס תפסתי את קוטנר ברגל ואמרתי: 'תלמד אותי לערוך מוזיקה'. הוא היה מנהל המוזיקה של התחנה והייתה לו תוכנית יומית. חצי שנה הייתי מסדרת דיסקים, לוקחת אותם מהאולפן לתקליטייה ובחזרה. בלי כסף, חייתי על החסכונות. לאט לאט התחילו לתת לי לערוך. בהתחלה את תוכניות הלילה שכמעט אף אחד לא שומע, אחר כך את סוף השבוע, ישיבות פלייליסט, ופתאום העורך הראשי נסע לחו"ל ומצאתי את עצמי עורכת את כל השבוע".
אחרי שנה היא הלכה לחתונה של בן משפחה, הסתכלה על הדי ג'יי, נדלקה, והגיבה בדרכה – הלכה עד הסוף. "אמרתי: 'זאת מוזיקה שאני אוהבת, העניין הטכני קטן עלי כמהנדסת, וכאן יש מגע ישיר עם הקהל, שאין ברדיו'. כששוחחתי על זה עם אנשים בתחנה, התברר שכולם די ג'ייאים. רציתי ללמוד מהכי טוב, והמליצו לי על נעמה יוגב. הרמתי אליה טלפון וביקשתי שתלמד אותי. היא לימדה אותי בלי תמורה, הזמינה אותי לבוא לחתונות שהיא מתקלטת בהן, והלכתי איתה לפחות ל-100 חתונות. עמדתי בצד, הסתכלתי ורשמתי בפנקס כל שיר שהיא ניגנה, ואחר כך, בבית, ניסיתי להבין למה היא שמה את הדברים כך. אני אוהבת במיוחד רוק ואלטרנטיבי, אבל אוהבת הרבה מאוד סגנונות. כשהצלחתי להשיג עבודת די ג'יי אצל הזוג הראשון, ואחריו באו עוד ועוד זוגות, זה היה אושר עילאי. לשבת עם הזוגות, להכיר אותם, להתאים להם פלייליסט. הזוגות שלחו לי במייל את כל השירים שהם אוהבים, והייתי יושבת איתם שיר אחרי שיר: 'זה מתאים לקבלת פנים, זה מתאים לריקודים, זה לא מתאים בכלל…', ובסוף הם היו מקבלים דיסק עם כל השירים למזכרת. הם לא הכירו שיטת עבודה כזו".
הייעוץ
אחרי חמש שנים של עבודה כדי ג'ייאית, כשכבר הייתה נשואה, נולד בנה הבכור והיא עברה לבנימינה, ואל הגלגול המקצועי הנוכחי שלה. "פתאום לא רציתי לעבוד בערבים כשיש לי ילד קטן. גם היה לי יותר קל בתל אביב למצוא לקוחות, בתוך הסצנה. בבנימינה המשכתי לעבוד, אבל הרגשתי שאני רוצה לעבוד יותר ביום ולא בלילה. כבר ידעתי שלא אוכל להיות שכירה בחיים וכדי ג'ייאית, למרות שהתפרנסתי, הרגשתי שאני יכולה ורוצה לעבוד עם עוד לקוחות, אך לא הצלחתי למלא את היומן. זה הוביל אותי ללכת ללמוד איך להביא עוד לקוחות, גם עבור בעלי שהוא מעצב גרפי. הלכתי ללמוד שיווק עסק עצמאי ותוך כדי הלימוד הבנתי שאני רוצה לעזור לבעלי עסקים לממש את הפוטנציאל ולהביא כסף. הלכתי למורים הטובים בארץ, לקחתי הלוואה והשקעתי יותר מ-100 אלף שקלים בללמוד את זה. כדי להיות יועץ טוב, צריך לדעת את העבודה הכי טוב. לקחתי עוד ועוד כלים וקורסים, והתחלתי לעבוד".
לפני שנה היא הגיעה למוצר: ליווי שנתי לבעלי עסקים. "במשך שנה באים אליי בעלי עסקים קטנים לשתי פגישות בחודש, ובסוף השנה הם יודעים איך לשווק את העסק ולא צריכים יותר אף אחד. בהמשך הרגשתי שאני מפספסת אנשים שההתחייבות לשנה לא מתאימה להם והרחבתי וגיוונתי את האפשרויות. בחופשת הלידה של הילד השני, עם החיבור למקום שאני חיה בו, נפתחתי נפשית ורוחנית והבנתי שיש הרבה דברים מעבר לליווי. הבנתי שהדבר הנכון הוא לתת לאנשים את מה שהם רוצים וצריכים, לא את מה שאני חושבת שטוב להם. כפי שעשיתי עם הזוגות שעבדתי איתם כדי ג'ייאית, שבפידבק שקיבלתי מהם אחרי האירוע התברר שהם בחרו בי כי הקשבתי להם. לפרסם בפייסבוק, לכתוב מיילים, ליצור דף נחיתה – את זה כולם יודעים, אבל כל עסק הוא שונה וכל בעל עסק הוא שונה, ולכן השיווק שונה לגמרי. לבעל העסק, כמו לזוג שמתחתן, יש אינטואיציות נכונות, וכשמקשיבים למישהו, ברוב המקרים הוא מביא רעיונות. אין לי שיטה קבועה ושטאנץ קבוע. הצניעות והאהבה לאנשים, החיבור האנושי לאדם, הם מה שחשוב. העסקים המושלמים עבורי לעבוד איתם הם עסקים שנותנים שירות, כמו מטפל, ספר או קוסמטיקאית, וצריכים מערכת יחסים טובה עם הלקוח, שיחזור אליהם שוב ושוב".
השבוע היא ערכה בביתה סדנה לעצמאיות מקבוצת "השוות" על פרסום בפייסבוק, בעלות סמלית. "מה שהביא אותי באמת לעסוק בתחום הזה הוא שבעלי עסקים קטנים הם לבד. אין להם קולגות במשרד, אין להם עם מי להתייעץ, וכשהם מדברים עם אנשים בגן הציבורי, הם מעדיפים – בצדק – לשווק ולא לחשוף נקודות תורפה. הם זקוקים לבעל מקצוע שמאמין ביכולות שלהם ועובד איתם יחד כדי להשיג עוד לקוחות. בתחנות קריטיות בחיי ידעתי להיעזר בבעלי מקצוע, ובכל פעם שלקחתי מורה טוב, הוא לקח אותי למקומות מדהימים. אם משהו בוער בדמך, אפשר לעשות גם שינויים חדים, וטוב למצוא מישהו שבא לך טוב אנרגטית וייתן לך יד".
הפיטורים
שני אירועים מכוננים גרמו לה לעשות את השינוי הגדול בחייה: "גרתי בדירה עורפית ובסביבות 11 לפני הצהריים קרני השמש נכנסו לדירה. ראיתי אותן רק בסוף השבוע, והרגשתי שאני רוצה לראות אותן כל יום. מסביבי ראיתי אנשים שעושים מה שהם אוהבים, והבנתי שאני בעולם הזה רק לסיבוב אחד ולא תהיה עוד הזדמנות. עבדתי באזור תעשייה פולג ופעם ראיתי מרחוק עשן בדרך לעבודה, ואמרתי לעצמי: 'אמן, שיישרף הבניין'. שאלתי את עצמי למה אני רוצה דבר כזה, והבנתי. קשה לוותר על עבודה כזאת כשכירה, ואנשים מחכים שנים שיפטרו אותם. אבל בהייטק, ברגע שאת לא לנותנת את עצמך פול טיים לעבודה, מעיפים אותך, לשמחתי. בשיחת הפיטורים הבוס אמר לי: 'לילך, הבעיה שלי איתך זה שאת רוצה שיהיו לך חיים גם אחרי העבודה'. עניתי לו: 'זו הפעם הראשונה שאני מסכימה איתך'".
חצי שנה היא הסתובבה מובטלת בתל אביב. "כביכול חיפשתי את עצמי, אבל בעצם נהניתי. בגיל 30 התחלתי לנשום. אני מתה על מוזיקה ויודעת לכתוב, ובעצת חברים, התחלתי לכתוב באתר שעושה ביקורות על הופעות. אחר כך הלכתי לקורס מקצועות הרדיו ברדיו תל אביב. כולם שם חוץ ממני היו חיילים משוחררים בתחילת שנות ה-20 לחייהם. שם נפתחו לי העיניים. פגשתי את כל המי ומי: יואב קוטנר, לירון תאני, ובכל יום הגיעו לתחנה להתראיין אביתר בנאי, אתי אנקרי ואחרים. בסוף הקורס תפסתי את קוטנר ברגל ואמרתי: 'תלמד אותי לערוך מוזיקה'. הוא היה מנהל המוזיקה של התחנה והייתה לו תוכנית יומית. חצי שנה הייתי מסדרת דיסקים, לוקחת אותם מהאולפן לתקליטייה ובחזרה. בלי כסף, חייתי על החסכונות. לאט לאט התחילו לתת לי לערוך. בהתחלה את תוכניות הלילה שכמעט אף אחד לא שומע, אחר כך את סוף השבוע, ישיבות פלייליסט, ופתאום העורך הראשי נסע לחו"ל ומצאתי את עצמי עורכת את כל השבוע".
אחרי שנה היא הלכה לחתונה של בן משפחה, הסתכלה על הדי ג'יי, נדלקה, והגיבה בדרכה – הלכה עד הסוף. "אמרתי: 'זאת מוזיקה שאני אוהבת, העניין הטכני קטן עלי כמהנדסת, וכאן יש מגע ישיר עם הקהל, שאין ברדיו'. כששוחחתי על זה עם אנשים בתחנה, התברר שכולם די ג'ייאים. רציתי ללמוד מהכי טוב, והמליצו לי על נעמה יוגב. הרמתי אליה טלפון וביקשתי שתלמד אותי. היא לימדה אותי בלי תמורה, הזמינה אותי לבוא לחתונות שהיא מתקלטת בהן, והלכתי איתה לפחות ל-100 חתונות. עמדתי בצד, הסתכלתי ורשמתי בפנקס כל שיר שהיא ניגנה, ואחר כך, בבית, ניסיתי להבין למה היא שמה את הדברים כך. אני אוהבת במיוחד רוק ואלטרנטיבי, אבל אוהבת הרבה מאוד סגנונות. כשהצלחתי להשיג עבודת די ג'יי אצל הזוג הראשון, ואחריו באו עוד ועוד זוגות, זה היה אושר עילאי. לשבת עם הזוגות, להכיר אותם, להתאים להם פלייליסט. הזוגות שלחו לי במייל את כל השירים שהם אוהבים, והייתי יושבת איתם שיר אחרי שיר: 'זה מתאים לקבלת פנים, זה מתאים לריקודים, זה לא מתאים בכלל…', ובסוף הם היו מקבלים דיסק עם כל השירים למזכרת. הם לא הכירו שיטת עבודה כזו".
הייעוץ
אחרי חמש שנים של עבודה כדי ג'ייאית, כשכבר הייתה נשואה, נולד בנה הבכור והיא עברה לבנימינה, ואל הגלגול המקצועי הנוכחי שלה. "פתאום לא רציתי לעבוד בערבים כשיש לי ילד קטן. גם היה לי יותר קל בתל אביב למצוא לקוחות, בתוך הסצנה. בבנימינה המשכתי לעבוד, אבל הרגשתי שאני רוצה לעבוד יותר ביום ולא בלילה. כבר ידעתי שלא אוכל להיות שכירה בחיים וכדי ג'ייאית, למרות שהתפרנסתי, הרגשתי שאני יכולה ורוצה לעבוד עם עוד לקוחות, אך לא הצלחתי למלא את היומן. זה הוביל אותי ללכת ללמוד איך להביא עוד לקוחות, גם עבור בעלי שהוא מעצב גרפי. הלכתי ללמוד שיווק עסק עצמאי ותוך כדי הלימוד הבנתי שאני רוצה לעזור לבעלי עסקים לממש את הפוטנציאל ולהביא כסף. הלכתי למורים הטובים בארץ, לקחתי הלוואה והשקעתי יותר מ-100 אלף שקלים בללמוד את זה. כדי להיות יועץ טוב, צריך לדעת את העבודה הכי טוב. לקחתי עוד ועוד כלים וקורסים, והתחלתי לעבוד".
לפני שנה היא הגיעה למוצר: ליווי שנתי לבעלי עסקים. "במשך שנה באים אליי בעלי עסקים קטנים לשתי פגישות בחודש, ובסוף השנה הם יודעים איך לשווק את העסק ולא צריכים יותר אף אחד. בהמשך הרגשתי שאני מפספסת אנשים שההתחייבות לשנה לא מתאימה להם והרחבתי וגיוונתי את האפשרויות. בחופשת הלידה של הילד השני, עם החיבור למקום שאני חיה בו, נפתחתי נפשית ורוחנית והבנתי שיש הרבה דברים מעבר לליווי. הבנתי שהדבר הנכון הוא לתת לאנשים את מה שהם רוצים וצריכים, לא את מה שאני חושבת שטוב להם. כפי שעשיתי עם הזוגות שעבדתי איתם כדי ג'ייאית, שבפידבק שקיבלתי מהם אחרי האירוע התברר שהם בחרו בי כי הקשבתי להם. לפרסם בפייסבוק, לכתוב מיילים, ליצור דף נחיתה – את זה כולם יודעים, אבל כל עסק הוא שונה וכל בעל עסק הוא שונה, ולכן השיווק שונה לגמרי. לבעל העסק, כמו לזוג שמתחתן, יש אינטואיציות נכונות, וכשמקשיבים למישהו, ברוב המקרים הוא מביא רעיונות. אין לי שיטה קבועה ושטאנץ קבוע. הצניעות והאהבה לאנשים, החיבור האנושי לאדם, הם מה שחשוב. העסקים המושלמים עבורי לעבוד איתם הם עסקים שנותנים שירות, כמו מטפל, ספר או קוסמטיקאית, וצריכים מערכת יחסים טובה עם הלקוח, שיחזור אליהם שוב ושוב".
השבוע היא ערכה בביתה סדנה לעצמאיות מקבוצת "השוות" על פרסום בפייסבוק, בעלות סמלית. "מה שהביא אותי באמת לעסוק בתחום הזה הוא שבעלי עסקים קטנים הם לבד. אין להם קולגות במשרד, אין להם עם מי להתייעץ, וכשהם מדברים עם אנשים בגן הציבורי, הם מעדיפים – בצדק – לשווק ולא לחשוף נקודות תורפה. הם זקוקים לבעל מקצוע שמאמין ביכולות שלהם ועובד איתם יחד כדי להשיג עוד לקוחות. בתחנות קריטיות בחיי ידעתי להיעזר בבעלי מקצוע, ובכל פעם שלקחתי מורה טוב, הוא לקח אותי למקומות מדהימים. אם משהו בוער בדמך, אפשר לעשות גם שינויים חדים, וטוב למצוא מישהו שבא לך טוב אנרגטית וייתן לך יד".
