לאחר ששככו להבות השריפה הגדולה בזכרון יעקב לקראת סוף השבוע שעבר, התגלו השלכותיה: הרס כבד של רכוש, פגיעה חומרית, כאב לב והודיה על כך שלא היו נפגעים בנפש ועל העזרה ההדדית העצומה שליוותה את האסון.
מפקד משמרת ג' בכבאות חדרה, אבישי שפיר, סיפר ביום שני כי עדיין לא ניתן לשים אצבע על חשוד בגרימת השריפה. "בימים האחרונים רואים ברחבי הארץ הצתות מכוונות, ובאזור נתפסו לא מעט מציתים, ביניהם מציתים שנלכדו באזור בנימינה וביער בני עמי. לגבי השריפה בזכרון יעקב, הנושא עדיין בבדיקה".
שפיר מספר על מורכבות עבודתם של הכבאים בשריפה שמתנהלת בשטח בנוי: "בגלל הרוחות המזרחיות, האש רצה במהירות עצומה והיה גיוס כללי של כל מחוז חוף. הרוח והיובש מאוד מלבים את האש, וזה גרם לה לדלג מעל לכבאיות ולעבור משכונה לשכונה. שיחים, פרגולות ווילונות נדלקו בגיצים המעופפים. היינו צריכים לרוץ מבית לבית, ביום רביעי התחדשו השריפות, זכרון יעקב חולקה לגזרות עבודה ובכל שכונה היו ארבע-חמש כבאיות. פעלנו כל הזמן באזור עם גני ילדים, בית ספר ובתי מגורים, עם פינויים, אוטובוסים שנוסעים בין כבאיות ואזרחים שיוצאים משכונות. חשוב לציין שתושבי זכרון יעקב שיתפו איתנו פעולה באופן מלא, מילאו אחר הוראות המשטרה והוראותינו ועזרו לנו, לא באו בטענות. כל אחד הגן על ביתו, ועם זאת הבינו היטב את הסכנה".
הזיכרונות אבדו
הלן אלבז, 40, מחנכת ומורה למדעים בבית הספר אורט בנימינה, מצאה את עצמה חסרת כל ברכוש ועשירה מאוד באהבה. היא ובעלה, אוליביה, הורים לשלושה, עלו מצרפת לפני ארבע שנים. בתחילה גרו בבנימינה ולפני שנה וחצי שכרו דו-משפחתי ברחוב יגאל אלון. "גרנו עשר דקות הליכה מהמדרחוב", היא מספרת, "וזה הבית היחיד ברחוב יגאל אלון שנשרף. אצל השכן שחולק איתנו את המבנה נשרף הבית לחלוטין, אצלנו נותרו רק מספר דברים במטבח שהצלחנו להציל. אני, בעלי והשכן היינו בעבודה בזמן השריפה. כל השכנים היו בבתיהם, נלחמו בשריפה וכיבו אותה בעצמם. בתיהם ניזוקו, אך לא נשרפו כליל".
שני ילדיהם הגדולים, בני 12 ו-7, ראו את השריפה מבית הספר החורש בו הם לומדים. "הם התקשרו לבעלי ועדכנו אותו. האש התפשטה ופינו אותם מבית הספר. לילדים הגדולים איפשרו להתפזר בעצמם ולא דאגו לפנותם למקום מסוים, והילדה הלכה עם הבן. היינו בטוחים שהם במקום בטוח, ורק אחרי כמה ימים נודע לי שהם נכנסו ישר ללב המהומה, לתוך העשן. סבתא של חבר של בני ראתה אותם וגישה אליהם, ונאלצה להתווכח עם שוטר שטען שאין במקום ילדים ולבסוף השתכנע וליווה אותה. הילדים נשארו אצלה".
אוליביה קיבל גם טלפון מבעל הבית שגר בקנדה ואחד השכנים התקשר לעדכנו. "בעלי הגיע וראה את הבית עולה באש", מספרת הלן, "אני יצאתי מהעבודה אחרי 14:00, והדרכים מכיוון בנימינה ומכביש 4 היו חסומות. הצלחתי להיכנס מכיוון מעיין צבי. כשהייתי בדרך בעלי אמר לי שהבית נשרף, אבל לא האמנתי. לאורך כל הדרך במושבה, גם ברחוב שלנו, לא ראיתי בית אחר שרוף. היה עשן, ראיתי אנשים מבוהלים ברחובות ושתי כבאיות ברחוב. כשחניתי לי הבית ראיתי את בעלי בהלם מוחלט. הוא האשים את עצמו על שלא הגיע למקום יותר מוקדם כדי לכבות את האש כמו השכנים, ורק לאחר מכן הבין שלא היה מה לעשות: האש החלה מהגג של השכן שהתמוטט, הקומה הראשונה נשרפה וגם צינור המים נשרף במהירות".
אלבז מספרת כי למרות שגרו במקום בשכירות, היא ובעלה אהבו מאוד את הבית. "למרות שבעל הבית איבד את רכושו, הוא אמר: רק 'מה שחשוב לי זה אתם'. הוא מנסה לדאוג לנו מקנדה ולגייס משם אנשים שיעזרו לנו. כואב לי הלב גם בשבילו".
כל חפציהם וזיכרונותיהם של בני הזוג עלו באש. "הדבר הקשה ביותר הוא אובדן התמונות", אומרת אלבז, "אנחנו עולים חדשים, ועכשיו לא נותר זכר לחיינו הקודמים. נשרפו אלבומי החתונה והלידה, תמונות שלי עם הילדים אחרי שנולדו, תמונות של החברים מצרפת. חודש וחצי לפני השריפה, פרצו לנו לבית וגנבו מחשבים בהן שמרנו תמונות ועכשיו גם הגיבוי נשרף. אני מורה כבר 17 שנים ואספתי המון חומר לימודי – לא נותר ממנו דבר. נותר רק המחשב הנייד שלקחתי איתי באותו יום. אני שומרת עליו בשבע עיניים".
מהשניות הראשונות שבהן נודע לבני הזוג כי ביתם נשרף, הם נעטפו בעזרה ואהבה בלתי פוסקות. "מההתחלה חיבקו אותנו ודאגו לנו כמו לילדים: למגורים, לארוחות. בלילה הראשון התארחנו אצל חברים בבנימינה, ומהרגע שהגענו אליהם, הגיעו המון אנשים לבית, חלקם עם ילדיהם, ותרמו לנו בגדים, שמיכות, מצעים, כלי מטבח, ספרים וצעצועים לילדים ועוד. המשפחה המארחת, ישראלים מצרפת, פרסמה פוסט בפייסבוק, ובעקבותיו כל המדינה התגייסה למעננו, מאילת ועד ראש הנקרה. בלילה, כשישבתי המומה עם בתי הקטנה בזרועותיי, נשארו האימהות של בנימינה ומיינו את התרומות שמילאו את בית המשפחה המארחת עד אפס מקום". המשפחה עברה להתאכסן בבית הנופש של אנשים מהקהילה הצרפתית הפעילה בזכרון יעקב. "עכשיו אנחנו מנסים לחתום על חוזה שכירות חדש וקבוע בזכרון יעקב. הילדים זקוקים למקום קבוע ולסביבה תקינה".
אלבז מספרת כי הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל השבוע כשעל הקו היו אנשים שהציעו עזרה. גם עמותות, בתי ספר וחנויות התקשרו ושלחו דברים. בנוסף, פורסם מספר חשבון הבנק של בני הזוג והתרומות זורמות אליו. בבית הספר אורט, בו מלמדת הלן, אירגנו מכירת עוגות ועוגיות שבה נאספו עבורה כספים. התלמיד שלה נבו רונן מכר את מוצרי משק פיין בסוף השבוע והעביר לה את הרווחים, והגן של הבת הקטנה ארגן לה מסיבת יום הולדת. "גם מהמועצה מתקשרים כל הזמן כדי לראות איך אנחנו מתקדמים, וראש המועצה, זיו דשא, הגיע לבקשר אותנו ביום ראשון והביא משחקים וספרים. מוזר, אבל האירוע הזה גרם לנו 'להתאשר'", מסכמת הלן. "קיבלנו בו כל כך הרבה אהבה מכל אזרח במדינה. לא נתנו לנו לרגע להיכנס לדיכאון. עוד לפני שהתעורר צורך, כבר באו וחיבקו. התאהבנו שוב בארץ, והתמלאנו גאווה להיות פה. גם ילדינו קיבלו מסרים חינוכיים כשילדים זרים פתחו את ארון הצעצועים שלהם ותרמו להם. זה ממלא את הלב באהבה".
צעקות מהפעוטון
לא הרחק משם, ברחוב יאיר, מצא את עצמו מאיר ליאני המתגורר ברחוב פועל עם שכניו בכיבוי האש ומסייע בחילוץ והצלה. "כשהשריפה התחילה, נכנסתי למושבה מהכניסה המערבית", הוא מספר, "כשהגעתי לרחוב יפה נוף, ראיתי עשן שחור עולה מכיוון הבית שלי. רחוב קרן היסוד היה חשוך, כל השדרה מימין הייתה אפופת עשן. החניתי את הרכב ליד הבית בסביבות 12:45 ושמעתי צעקה מכיוון הפעוטון ברחוב, במרחק 20-15 מטרים מהבית שלי. רצתי לשם וראיתי שהפעוטון היה אפוף עשן. אני והגננת התחלנו לחלץ משם את הילדים, בני שנה-שנתיים, כשהגננת, שפעלה בקור רוח ראוי לציון, הושיטה לי בכל פעם ילד אחד או שניים".
ליאני נשא את הילדים המבוהלים, שחלקם פרצו בבכי ברחוב אפוף העשן, אל גננת אחרת שאספה אותם למקום בטוח יותר במעלה הרחוב. "תוך כדי כך הגיע למקום שיפוצניק ערבי שביקש לעזור. הוא רץ איתי והעביר גם הוא ילדים למקום הבטוח. הכל נעשה תחת לחץ, כשהלהבות משתוללות משמאלנו. לבסוף וידאתי עם הגננת שאין אף ילד נוסף בגן, רצתי הביתה ופתחתי ארבעה צינורות מים בגינה. הגג בבית של השכן שלי בער ולא היו כבאים באזור.
"רצתי לשם וניסיתי לכבות את האש, אבל זה היה חסר סיכוי. כיביתי את האש בגינה ועצרתי את ההתפשטות שלה לשאר הבתים. הכבאים הגיעו אחרי כשעה וחצי. לפניהם היו גיחות כיבוי של שני מטוסים, שהועילו מעט אך לא כיבו את האש. אני ושכן ברחוב רצנו במשך כל אותו זמן במאמצי כיבוי. הוא פירק את בלון הגז מהגינה והמשכנו למנוע מהאש להתקדם בעזרת צינורות. הנחתי ממחטה על הפנים, הרטבתי את הראש מדי פעם והשפרצתי מים על הדליקה. זה נמשך די הרבה זמן. במקום עברה ניידת ואמרו לנו שעלינו להתפנות. לא התפניתי, כי ראיתי שהאש מדלגת מעל הבתים. היו גושי אש גדולים. הצלחנו לבלום בגינה את האש שדילגה בין הדקלים. פתאום התקרה נפלה והיו המון גיצים, הרגשתי גל של חום וכמעט נחנקתי. יצאתי החוצה לנשום אוויר וסוף סוף באה כבאית. הכבאים כיבו מיד את האש בגינה והמשיכו לבית הבוער. אנשים החלו לבוא ולשאול מה קורה. מאשתי מנעו לגשת לרחוב, כי הכניסה נחסמה על ידי המשטרה. היה לנו נזק רציני לרכוש, אבל טוב שנגמר כך ולא יותר גרוע", מסכם ליאני.
