במותה ציוותה

לאחר מאבק במחלת הסרטן, נפטרה מנהלת מחוז חיפה של משרד החינוך רחל מתוקי והותירה את עובדי המחוז, ראשי הרשויות ואנשי החינוך ביתמות קשה.

מתוקי, 56, תושבת חיפה, הותירה אחריה בעל, ראובן, ושלושה ילדים – סיון, יגל וגיא. לפני כשנה וחצי התגלה אצל מתוקי סרטן בלבלב, אך מתוקי סירבה לאפשר למחלה להפריע לה בעבודתה השוטפת, ורק מעטים ידעו על המחלה.

"היא לא רצתה לדבר על המחלה וכיבדנו אותה. הייתה מגיעה כל יום לעבודה, מטופחת כהרגלה ואף אחד לא שם לב שמשהו לא כשורה", סיפרו השבוע מי שעבדו במחיצתה.

"מינית לך יורשים"

לפני כשבועיים החמיר מצבה של מתוקי והיא יצאה לחופשת מחלה, אך עדיין המשיכה לנהל את המחוז ממיטת חולייה. בהלווייתה ספדה לה מנכ"לית משרד החינוך מיכל כהן: "הכנת את המחוז, מינית לך יורשים, נתת לי הוראות איך ומתי ואל מי אפשר לפנות. עוד בימייך האחרונים התקשרת ואמרת: 'מיכל, לא ישנתי בלילה כי אני חייבת לומר לך ש…'. רצית שאדע מה את חושבת שצריך להיות אחרי לכתך. כל כך ברורה, מדויקת ונחושה, תמיד היית סלע איתן. לא החצנת רגשות, לא התרגשת יתר על המידה, ולעיתים, כאשר קרה שהתרגשת, אז מיד התנצלת ואמרת: 'סליחה שלרגע הייתי רגשנית'".

לפני כניסתה למשרד החינוך, כיהנה מתוקי בתפקידי חינוך נוספים, ביניהם, ראש מערכת החינוך והתרבות בעיריית חיפה ומנכ"לית קרית החינוך עתידים באור עקיבא. במסגרת התפקידים הללו הובילה, בין היתר, את התוכניות למניעת נשירה וקידום ההישגים הלימודיים. באור עקיבא היא הצליחה להביא את העיר להישגים לימודיים משמעותיים והעמידה את שיעור הזכאים לבגרות על 100 אחוזים.

מתוקי, בעלת תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב ותואר שני בתרבות וגמרא, הובילה שלל תוכניות חינוכיות במסגרת תפקידה כמנהלת מחוז חיפה ומ"מ יו"ר המזכירות הפדגוגית. בנוסף, הייתה שותפה בכירה בוועדות משרדיות וציבוריות גדולות, ביניהן: התוכנית הלאומית ללמידה משמעותית, שהיא הייתה שותפה בכירה להובלתה ויצירת חוקת זכאות חדשה לבגרות. מתוקי עבדה במשותף עם ועד ראשי האוניברסיטאות על גיבושו של מתווה חדש, שיאפשר לבוגרי מערכת החינוך להתקבל למוסדות אקדמיים על סמך תעודת הבגרות בלבד, ללא צורך בבחינה הפסיכומטרית. מתוקי הייתה גם שותפה בגיבושו של מתווה המגביל את גביית תשלומי ההורים בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים.

אחד מהפרויקטים החינוכיים הגדולים שהובילה מתוקי כמנהלת מחוז חיפה היה קונגרס הנוער "בונים חברת מופת". הקונגרס עוסק בחיזוק השותפות בין תלמידים יהודים וערבים, חילוניים ודתיים. הפרויקט הפך למסורת במערכת החינוך של מחוז חיפה, והקונגרס מתכנס מדי שנה.

על רקע עבודה החינוכית הענפה, זכתה מתוקי בשורה של פרסי הצטיינות, ורק כשבוע לפני שנפטרה, קיבלה אות עמיתה של כבוד מטעם מכללת גורדון.

ערב פתיחת שנת הלימודים הנוכחית התראיינה מתוקי ל"הד הקריות" וסיפרה על התוכניות של מחוז חיפה. לא היה דבר שנסתר מעיניה, הכל היא ידעה, ואף שאלה לא יכלה להפתיע אותה.

להלוויה שהתקיימה ביום ראשון השבוע הגיעו אלפים אנשים. בהספדו אמר ראש עיריית חיפה יונה יהב, שאלוהים לקח אותה אליו, כי היה צריך שתסדר לו את העניינים למעלה.

אוזן קשבת ויד מושטת

"סבלת מהמחלה, ידעת כל העת כי ימייך ספורים, אבל לרגע לא ויתרת", ספד לה שר החינוך נפתלי בנט, "התשוקה שלך לתת מעצמך, הרצון הבלתי נדלה שלך להוסיף אור בעולם הזה באמצעות החינוך, אותו כל כך אהבת ובו היית כה גאה, עוד חינוך לילדים, עוד למורים. החיוך שלא מש מפנייך, להט הדיבור, העיניים שבהקו, כאשר סיפרת לי על העשייה של המורים בבתי הספר. כל אלו הותירו אותי נפעם. הכל היה כל כך חזק, עוצמתי וחי, שלרגע היה נדמה לי שאולי אינך חולה כבר. היה נדמה לי או שאולי הייתה זו משאלת ליבי. משאלת לב, כי כל כך אהבתי אותך, רחל, וכל כך התחברתי לדמותך המיוחדת והייחודית. מעטים האנשים שעולים מעלה-מעלה בסולם הדרגות ועדיין נותרים עם חדוות עשייה של מורה ביומה הראשון, עם אמונה פשוטה ונקייה בטוב ליבו של האדם, המורה, התלמיד. עם אוזן קשבת ויד מושטת לכל אדם בכל זמן, גם כשאת עצמך סבלת מן המחלה, המצפן הערכי שלך לא הפסיק להוליך אותך, הלב הטוב והטהור שלך המשיך לפעום במלא עוצמתו עד נשימתך האחרונה".
בנט סיפר על המפגש הראשון עם מתוקי, שבו שאל אותה, מה הדבר החשוב ביותר שצריך לקדם. "אמרת לי: 'חינוך לערכים, לחנך לזהות שלנו, שילדים יגדלו כאן ויהיו גאים במי ומה שאנחנו. גאים ביהדותם, גאים בישראל, אוהבים את הארץ והשורשים שלנו'. נתתי לך להוביל את התוכנית הגדולה שלנו ליהדות ישראלית בכל בתי הספר הממלכתיים. ידעתי שרק את יכולה לאתגר העצום הזה. היית בעיצומם של טיפולים קשים מנשוא, ומיד הוספתי: 'רחל, אני לא יכול להוסיף לך כעת עוד מעבר לניהול המחוז, זה לא הגון כלפייך כעת'. אבל את, באצילות שלך, עם החיוך הנצחי שלך מיד אמרת לי: 'נפתלי, זו משימת חיי. אני אמצא את הכוחות'. היום, בכל בתי הספר בישראל לומדים את התוכנית המופלאה הזו. מחנכים לערכים באמת. החלום שלך, רחל, מתגשם, את הבאת אותו. הנשמה שלך האירה לנו את הדרך, האירה לי את הדרך באור נעים. כשישבתי איתך, מערכת החינוך נראתה לי בדמותו של ילד ועוד ילד ועוד ילד. פתאום היו שם נשמות עם פנים ורגשות".

בנט הוסיף: "איבדנו חברה, איבדנו אישה גדולה. אני מתחייב בפנייך, אנחנו נמשיך להגשים את החלומות שלך. הרוח שלך לא תפסיק לנשוב במשרד שלנו, התוכניות הגדולות שלך ימשיכו לחנך כאן דורות של ילדים".

מנכ"לית משרד החינוך מיכל כהן ספדה למתוקי: "בוודאי יצפו ממני להספיד אותך כמנהלת שלך, אבל, יותר מהכל, אני מרגישה חברה שלך. חברות שלא התחילה בתקופת כהונתי כמנכ"לית ולא סביב מחלה או קושי, אלא ממקום של עשייה משותפת, של הסתכלות דומה, של מחויבות לערכים ששתינו מאמינות.

"היית שם בכל מקום, מודל לעבודה מאומצת – מבוקר עד ליל. נוסעת ממקום למקום בלי חשבון. נרתמת לכל משימה. מקצועיות אין קץ. בלי פשרות. תבעת מעצמך אינסוף והצלחת בגדול. הצטיינת בכל תפקיד, בכל משימה הצלחת להוביל את המחוז למצוינות, למנות אנשים נמרצים וראויים. הצלחת לייצר יוזמות של ערכים והישגים.

"ולצד כל אלה, כשקראנו לך לדגל, התייצבת. בנית במו ידייך את המתווה של 'הלמידה המשמעותית'. לא ויתרת לקושי. ותמיד, עם חיוך על הפנים, נמרצת, נחושה, ממוקדת מטרה. אוהבת, תומכת ויודעת לרתום את כולם אלייך.

"בימים האחרונים רציתי לבוא ולראות אותך, אבל אמרת: 'לא, מיכל. אני לא רוצה שתראי אותי בפיג'מה'. רצית להישאר בעיני כולנו יפה, מטופחת, חזקה, שולטת בפרטים, מצטיינת, ובעיקר לא רוצה להיות מעמסה על אף אחד. כפי שבחרת לנהל את חייך, בחרת לנהל את לכתך מהעולם הזה, שבהחלט לא יהיה אותו דבר לאחר מותך. נוחי בשלום על משכבך, חברה יקרה שלי".

מנהיגה טבעית

ראש עיריית חיפה, יונה יהב: "מעולם לא דברתי עם רחל על מחלתה. רחל מתוקי הייתה אחד האנשים החזקים שהכרתי ושתיקתה העקשנית בעניין זה הייתה דבר שלא היה לי אלא לכבד. בכל השנים שהכרתי את האישה קטנה-גדולה הזו, מעולם לא נסדקה, לא כל שכן נשברה. ומה הפלא שלא אמרה נואש עד רגעיה האחרונים, שלא זעקה את כאבה או ביקשה הקלות או אפילו חופשה. גם ממיטת חולייה, עד שעותיה האחרונות, עדיין שוחחה עם צוותה בטלפון, כאילו מחר בבוקר תחנה את הרכב בחניון ועוד מעט תעלה אל המשרד ליומה.

"אנשים חזקים נדרשים לא פעם לפגוע באחרים על מנת לשמר את עוצמתם. רחל הייתה מנהלת בעלת כוח רב ומנהיגה טבעית, אבל היא לא נדרשה מעולם לפגוע באיש. להיפך, כאשת חינוך ומופת, הייתה מקור השראה לאמות מידה של חמלה, תבונה וראיית צרכיו של אחרון הילדים בכיתה, כאילו הוא היה ילדה שלה.

"היום, כמה ימים אחרי ההלוויה, אני יודע שהייתה לי הזכות להכיר את רחל ולפעול לצידה למען ילדי העיר. אבל רחל, לא ראתה רק במעשה החינוך את השיעור בכיתה או בשינון החומר מול הספר הפתוח. תמיד ראתה את משימת החינוך בתהליך השלם והמלא, יחד עם ההורים, הקהילה וסל הערכים שאותו פעלה להעניק לילדינו מלידה ועד בגרות. התוכניות שרקמנו יחד במערכת החינוך העירונית הפכו למודל לאומי, זכו לשבחים ולהוקרה הגבוהה ביותר.

"קשה היה לי לשאת הספד לזכרה, וקולי נשבר. ראיתי כבר מוות בחיי ונדרשתי כבר לא אחת לומר דברים מעל הקבר הטרי, אבל הכאב עם לכתה של חברתי, אשת סודי ועצתי, היה גדול מנשוא".

פרידה מאמא

מתוך ההספד של ילדיה של רחל מתוקי ז"ל

אימוש,

אנחנו עומדים כאן חסרי אונים אל מול העובדה שאת כבר לא איתנו. איך זה שאת כבר לא כאן? אנחנו לא מוכנים. איך נמלא את החלל? לא! זה לא יכול להיות. אמרנו שננצח, חשבנו שאצלך זה יהיה שונה. לא רוצים שתלכי מאיתנו…עבור כל אחד מאיתנו את הייתי כל כך משמעותית. בכל יום. בכל צרה. בכל שמחה. תמיד. תחושת הביטחון. ההרגשה הרגועה הזאת שאת משרה פשוט נעלמה. בלי ששאלו אותנו, בלי שהסכמנו, איבדנו אותך.

לפני למעלה משנה וחצי התגלה אצלך סרטן לבלב. שמענו על הסטטיסטיקה הנוראית של המחלה הזו. אז מה, זו את, את מי זה בכלל מעניין. את לא כמו כולם. אבל זה קרה.

לוחמת שלנו, לא הצלחנו, אנחנו מצטערים. את אמנם הכנת אותנו לזה. חזרת במשך תקופה ארוכה על כך שזה מגיע ומה שחשוב לך לשמר כשכבר לא תהיי איתנו זו המשפחה. להמשיך ולשמור על מה שאת בנית ותחזקת ממש לבד. הכל זה את. המפגשים. החגים. ימי ההולדת. ארוחות השישי. זו את. את האור הגדול הזה במרכז של הכל ועכשיו הוא כבה.

אמא, אנחנו הבטחנו ואנחנו מבטיחים לך שוב. נשמור על המשפחה. נדאג לשמר את המסורת שלך. אמא, זה יהיה קשה, אנחנו עדיין לא יודעים איך נעשה זאת. אבל אנחנו מאוחדים אוהבים ונכונים למסע. המסע החדש והעצוב שלנו, שאת כבר לא חלק ממנו.

אמא, חבל שאת לא יכולה לראות כמה אהבה יש כאן סביבנו. הפעם הראשונה בה אנו, המשפחה, נחשפים באמת לחיים המקצועיים שלך. אנחנו מלאי השתאות, גאווה. כמה אוהבים אותך, כמה את משמעותית ובכמה אנשים נגעת בחיים שלך.

אימוש, את אישה גדולה, נפש ענקית כזו שמצליחה להכיל כל כך הרבה ועכשיו נשארנו בלעדייך. הציר המרכזי שלנו, האור שנוסך ביטחון, חום ואהבה אין קץ.

היי שלום, אהובת ליבי

ראובן, בעלה של רחל מתוקי, ספד לה: "ביקשתי להעביר לך את שנותיי, בטוח שתעשי בהן שימוש יותר טוב ממני. גם זה לא הצליח"

קוקי, אני מנסה לחשוב על להיפרד ממך אבל זה לא מצליח לי. עברו שתי יממות ואני עדיין לא מצליח. החיבור שלנו חזק ממני. עברנו יחד דרך ענקית, אני לא רוצה להיפרד.

העשייה שלך הדהימה כל מי שנגע בה. אני יכול להעיד שהחינוך היה לך לדרך חיים. ולפני שכתבת את החזון שלך, ביצעת אותו. אני עד עד כמה התלמידים היו במרכז בתפישת עולמך וכמה תלמידים חסרי סיכוי צלחו את דרכם בזכותך. אבל אני רוצה לדבר איתך עלינו. על הילדים והנכדים המדהימים שלנו.

במהלך השנה ותשעת החודשים האחרונים עברנו מסע קשה ביותר. מסע שסופו המר ידוע מראש. פרופ' עידו וולף הסביר ששברת את כל הסטטיסטיקות. ברור שלוחמת דגולה כמוך תעשה זאת. אבל לנו זה לא הספיק. אנחנו רצינו את האמא שלנו לעוד זמן איתנו. רצינו לראותך ממשיכה בעשייה המדהימה. מובילה את המשפחה שלנו כפי שעשית. אבל הכל נקטע באחת. ביקשתי להעביר לך

את שנותיי, בטוח שתעשי בהן שימוש יותר טוב ממני. גם זה לא הצליח. השארת אותנו ואת כל הסובבים אותך יתומים.השנה ותשעת החודשים היו אמורים להכין אותי לפרידה ממך. האמנתי שהכנתי עצמי. אבל לא. הזריחות דועכות לי, השקיעות עצובות לי, הבית שעיצבת וסידרת בוכה יחד איתי. עשייתך המרובה משתקפת לנו מכל פינה ומזכירה לנו אותך.

קוקי, אי אפשר לעצור את הדמעות. היו לנו עוד משימות שהבטחנו לעשות. איך אוכל לעמוד בהן בלעדייך. נעשה כאן עוול גדול. איך זה ששתיל שהצליח לגדול באדמת טרשים ויכול להצמיח יער ענק גודעים אותו. קוקי, אני מבטיח לך בכל כוחותיי לקיים את מצוותך ולשמור את המשפחה מלוכדת כפי שבנית. נוחי על משכבך. תם מסע סבל קשה ביותר שמעטים היו עומדים בו. נחמתי היחידה שהסבל שעבר עלייך תם.

היי שלום, אהובת ליבי.