החלום שלה היה להיות מורה והיא לא הגשימה אותו אבל היום היא מלמדת מורים. לאורן זך יש קליניקה בצורן והיא מנחה הורים וצוותי חינוך באתגרי קשב וריכוז ADHD. היא מאובחנת בעצמה וגם על ילדיה לא פסחו בעיות הקשב. עם זאת, היא בוגרת תואר שני ולאחרונה חזרה מהטיול 'הגדול של אחרי הצבא' בתאילנד. זך הגשימה את כל היעדים "הכרתי את תאילנד האמיתית": טיפסה לפסגת הפגודות המעופפות, לימדה את הכפריים אנגלית, עשתה סדנת ויפאסנה. היעד הבא – לכבוש את וייטנאם
כשנולדה הוריה קראו לה אורנה על שם אורנה פורת. כשגדלה וחשדה שאביה היה מאוהב בשחקנית לא הייתה מוכנה לשאת את השם. אחרי הצבא היא שינתה את שמה לאורן ואז הסתבר לה שסבתה, שהייתה גיורת ממוצא יגוסלבי, הוטבלה תחת השם אורן. זך, בת 54, ילידת נתניה, אמא לשניים במשפחה דו גרעינית. היא לא נישאה לאבי ילדיה, הם גרים בשכנות ונמצאים בקשר טוב: "הוא האבא של הילדים שלי מזה 24 שנים".
היא מרצה ומנחה הורים וצוותי חינוך באתגרי קשב וריכוז ADHD – יש לה קליניקה בצורן, בעלת צוות מנחות הורים בצפון, בדרום ובחבל מודיעין, עובדת עם המגזר הדתי לאומי, חרדי וחילוני, עובדת עם בתי ספר, רשויות, עיריות וארגונים בכל הארץ וגם בנתניה.
מגיל 12 אובחנה עם לקויות למידה, דיסלקציה, דיסגרפיה ודיסקלקוליה. בגיל 40 אובחנה עם בעיות קשב וריכוז. הגנטיקה לא דילגה וגם ילדיה אובחנו עם הפרעת קשב וריכוז. משפחה בהפרעה זה לא שם מצחיק – אלו החיים של אורן: "החיים בצל ההפרעה לא פשוטים בכלל, במיוחד כאשר אני אשמה בגנטיקה הזו. ההתמודדות עם ADHD במשפחה, בלימודים, בחברה, לא קלים היום ולא היו קלים לפני 15 שנה, כשלא הייתה מודעות במערכת החינוך ובחברה".
זך בוגרת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה, תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, סיימה שלוש שנים של לימודי חינוך בסמינר הקיבוצי ויש לה התמחות בייעוץ ארגוני והנחיית קבוצות וליווי פרטני. היא למדה הדרכת הורים והתמחות באתגרי קשב וריכוז.
היא נולדה בנתניה, למדה בבתי הספר "ישורון" ו"בארי". כאשר מלאו לה 12 יצאה המשפחה לשליחות מטעם העבודה של אב (אל על) לגרמניה. בכיתה י"א חזרה לארץ ללמוד בתיכון אך לא הצליחה לעשות את בחינות הבגרות. לאחר הצבא החליטה ללמוד הוראה אך ללא תעודת בגרות נאלצה לעשות מכינה שלקחה לה ארבע שנים. את מבחן הבגרות, שלוש יחידות במתימטיקה, עשתה תשע פעמים.
החלום שלה היה להיות מורה והיא לא הגשימה אותו אבל היום היא מלמדת מורים.
לפני חודשיים היא חזרה מטיול ארוך בתאילנד "טיול של אחרי צבא", טיול אותו עשתה לבדה. "השנה החלטתי שאני בשלה לעשות טיול שכולל את כל החלומות שלי והם: להגיע לצפון תאילנד, לטפס להר 'הפגודות המעופפות', לעשות ויפאסנה ולהתנדב עם ילדים".
"כשמלאו לי 50 שאלו אותי במשפחה מה עוצר אותי מלטייל בעולם? עניתי שטיול מאורגן לא מתאים לי, אין לי בן זוג או חברים בסטטוס שלי ולכן נותרה האופציה לנסוע לבד וזה קצת מפחיד. לרגע אחד נפל לי האסימון ואמרתי לעצמי שאני צריכה להגשים את החלום שלי לבד, אם אחכה שזה יקרה עם מישהו או מישהי זה כנראה לא יקרה. בגיל 51 נסעתי לאמסטרדם לבד לתקופה של שבועיים. הרגעתי את עצמי שהמקום מוכר לי, אני דוברת אנגלית וגרמנית ואני לא צריכה להיות לחוצה. לקחתי חדר אצל בחורה ישראלית, כך, שהיה לי עם מי לדבר ועם מי להתייעץ. יומיים לקח לי להסתגל למקום וביום השלישי לקחתי תרמיל על הגב ויצאתי לטייל באטרקציות לתיירים בתוך העיר והיה לי קשה. חשבתי לעצמי שבתוך העיר יהיה לי פשוט להתמצא אבל לא כך היה הדבר. רציתי להגיע לכיכר דאם, מרחק 200 מטר מהדירה שגרתי בה ולכאורה מסלול קצר ופשוט, אך מצאתי את עצמי בגן חיות בצד השני של העיר, הרגשתי בתוך סיוט, בוכה כילדה קטנה".
למה זה כל כך קשה? בסך הכל דבר שקורה לכל מטייל?
"לאדם עם הפרעת קשב, כמוני, אמסטרדם היא עיר קשה. היא רועשת, יש בה המוני תיירים, שפות שונות, ריחות, במילים אחרות, אין סוף של גירויים שלמוח קשה להכיל ולהתמודד ומייצר תחושות לא נעימות. לקח לי כמה ימים להבין מה אני צריכה לעשות שיהיה לי יותר מתאים. קניתי אטמי אוזניים, יצאתי בשעות מוקדמות שהן שקטות יותר. כשהלכתי למוזיאון קניתי כרטיס יקר יותר כדי לא להמתין בתור שזו משימה קשה במיוחד. ממוזיאון רמברנדט ברחתי אחרי 25 דקות כי היה רעש למרות האטמים והייתה צפיפות. הרגשתי שם מחנק וחוסר שקט פנימי. לא יכולתי לעמוד ולהסתכל בשקט על תמונה כי כל הזמן משהו אחר משך את תשומת הלב שלי. בימים האחרונים של הטיול הרגשתי בטוחה יותר, היה לי את המקום הקבוע לארוחת בוקר וערב. הרגשתי בנוח ברחובות אבל הכל היה עם אטמי אוזניים.
"בטיול לאמסטרדם לא עשיתי הכנות ותוכניות מראש. אמרתי לעצמי שאני אזרום בקצב שלי עם מה שקורה לי שם. זה לא עובד ככה ולכן בימים הראשונים הרגשתי אבודה כי אם אין תוכנית מדויקת אני משותקת. הבנתי שאני צריכה בכל טיול שאני עושה להכין תוכנית מדויקת לאן אני נוסעת ומה יש לי לראות שם".
שנה אחרי טיול הבוסר לאמסטרדם נסעה אורן לארה"ב להרצות ולהעביר סדנאות בקהילה הישראלית. "בחרתי לשלב בנסיעה הזו טיולים לבד עם לינה אצל חברים ואצל אנשים שהכרתי דרך הפייסבוק. שכרתי מכונית ונסעתי מניו ג'רזי לפילדלפיה, קרוליינה וכל זה במשך שישה שבועות. השתמשתי בווייז, הבנתי שמותר לי להתברבר ולא משנה כמה זמן מתבזבז העיקר שאני מגיעה ממקום למקום".
תוכנית עסקית לכפריים
לקראת הטיול לתאילנד היה לאורן ברור שהיא חייבת הכנה מראש, תוכנית מדויקת ובעיקר להבין מה מצפה לה. לכן, היא נפגשה עם מתכננת טיולים פרטיים, מושית כספי, מבית יהושע. ביחד הן תכננו את המסלול ומושית הייתה לעוגן ותומכת מרחוק. "שיתוף הפעולה עם מושית היה מה שהייתי צריכה: לבדוק את המקומות בעצמי, להתחבר למקום ע"י קריאה ותמונות וביחד עם מושית למצוא לינה, לעבור על הלו"ז – הדבר הכי נכון שעשיתי כהכנה לטיול".
אורן התנדבה ללמד אנגלית בכפר הנידח קאד סאלה, מרחק 40 דקות מצ'אנג מאי בו לא נמצא אפילו ישראלי אחד וגם מערביים נדירים בנוף המקומי. התושבים בכפר הזה מתפרנסים מעבודות גילוף בעץ. אבל מה שהיה מעניין שם היה יוזמה של שלוש נשים מקומיות שלקחו על עצמן ללמד את ילדי הכפר אנגלית כדי שתהיה להם שפה לתקשר עם העולם ולהתמצא באינטרנט. "גרתי שם שבועיים ולימדתי את הילדים אנגלית. הכנתי לאנשי הכפר תוכנית עסקית ושילבתי טיולי טבע באזור. זו הייתה חוויה לא פשוטה. היו שם עוד מתנדבים מתורכיה, צרפת, הולנד ואנגליה, כולם צעירים, בשנות העשרים שלהם, כל אחד והתרבות שלו ולא תמיד הכל זרם בינינו".
"בכפר הזה הכרתי את תאילנד האמיתית, הפשוטה החמה והמכילה. למשל, הלכתי מרחק שלושה ק"מ לשוק כדי לקנות לי אוכל, לעיתים הייתי חוזרת בטרמפ עם תאילנדית שהרכיבה אותי על הטוסטוס, המקומיים בשוק התעקשו לתת לי לטעום אוכל שבישלו ומכרו, דברנו בשפת הידיים והחיוך. לצערי הקטע הזה היה בסוף הטיול ואני חושבת שאם היה קורה בהתחלה יכול להיות שהייתי נשארת בתאילנד לתקופה ארוכה יותר".
כשהגיעה לתאילנד התחנה הראשונה הייתה צ'אנג מאי. אחרי יומיים של הסתגלות בהם בדקה וחקרה איפה אפשר לאכול, איך נוסעים בתחבורה ציבורית ואיפה יש בית חב"ד, היא עלתה למקדש "פרה טאט דוי סוטי" לוויפאסנה לארבעה ימים, שהייתה בין משימות החלום שלה: "הקבוצה לא הפריעה לי כי כל אחד גר בחדר לבד ואף אחד לא מדבר. כולם לבושים בלבן, קמים בחמש וחצי בבוקר לשיחה עם נזיר, אוכלים אוכל צמחוני, הכולל אורז וכרוב ברוטב סויה, שזה בעצם השאריות מהלילה הקודם. בשעה 11:00 בצהרים ארוחה אחרונה עד למחרת היום כי ככה נוהגים הבודהיסטים. וכשעושים ויפאסנה צריך לחוות את החיים שלהם וגם כאשר הבטן מקרקרת מרעב את צריכה לעשות מדיטציה.
בתחילה רעש הצרצרים היה חזק ומטריד. אחרי שלושה ימים כבר לא שמעתי צרצרים ולא הייתי רעבה, מה שהיה קשה הוא שלא היו באותם ימים מים להתקלח.
לא באתי מוכנה עם מצעים מתאימים או שק שינה וכך מצאתי עצמי ארבעה ימים בצינוק, עושה מקלחת של מגבונים, עם שמיכה צבאית, ישנה עם הבגדים. כולם הסריחו וזה היה קשה מנטלית ופיסית. היום הייתי חוזרת לשם בכיף לעשרה ימים. אחרי שאני חווה משהו כזה קל לי יותר לעשות זאת שוב".
איך אחת עם הפרעת קשב יכולה לעשות ויפאסנה ומדיטציה בקבוצה?
"אני הייתי היחידה שהנזיר קרא לי אליו והבין שקשה לי יותר מאשר לאחרים. הוא קלט את חוסר השקט שלי ואמר לי שהמוח שלי עובד אחרת ושמדיטציה בישיבה זה לא בשבילי. הוא לימד אותי לעשות מדיטציה בהליכה. תרגלתי מדיטציה בהליכה וזה היה מדהים. חשבתי על אותו נזיר מה לו ולהפרעת קשב. אבל הוא זיהה שאני צריכה משהו אחר. הוא הבין שאני לא מצליחה לעשות מה שאחרים כן עושים. בהמשך, כאשר טיפסתי על ההרים וסבלתי מקוצר נשימה, המדיטציה שהוא לימד אותי עזרה לי ואני כבשתי את הפסגה שחלמתי עליה. עליתי על הר הפגודות המעופפות שתיירים לא מגיעים לשם. אתגרתי את עצמי, אמרתי לעצמי שאגיע ואכן כך היה".
האתגר הוא הקושי
היא נתקלה בטיול שלה במצבים של פחד אך שימשה אמא למטיילים ישראלים, שהרגישו אבודים וליוותה אותם לטיפול בבית חולים.
"לאדם כמוני כל מעבר הוא קשה ואם אצל אדם רגיל זה מעלה חששות, אצלי זה מוקצן עוד יותר. הרגשתי פחד בשני מקרים בכל הטיול הזה. בפעם הראשונה כשנסעתי בטרמפים. בעיקר נבהלתי מעצמי שבגילי אני עושה דברים כאלו, ובפעם השנייה כשנסעתי בתחבורה ציבורית מרחק קילומטרים רבים מהעיר בנגקוק לאיזה שוק רטרו מדהים. היה גשום וחשוך ולא ידעתי מה לעשות. אנשים עולים ויורדים ואין לי עם מי לדבר. נסיעה של מעל לשעה בלילה, די נלחצתי. בסוף הגעתי ליעד והיה שווה כל רגע".
איך נוצר הקשר עם המטיילים הישראלים?
"כשעליתי להסעה מצ'אנג מאי לפאי תייגו אותי בפייסבוק וכששאלו מי יכול לעזור למטייל שעבר תאונת קטנוע ומאושפז בפאי, לבקר אותו בבית החולים. אמרתי מיד שאני מגיעה לשם. המלון שלי היה מרחק 500 מטר מבית החולים. ביקרתי את הבחור, בן ה-28 ששמח לראות אותי. זו טראומה לעבור תאונה בארץ רחוקה בלי אף אחד. הייתי שם ארבעה ימים, העברתי אותו למלון שלי כשהוא עם רגל מגובסת ותפרים בסנטר. טיפלתי בו והיו הרבה שיחות מוטיבציה אבל גם על החיים. בערב, כשנפרדנו ובדרכי למלון, אני שומעת שני ישראלים צעירים מתווכחים אם צריך ללכת לבית החולים ומחפשים מונית. שאלתי אותם מה קרה, הזמנתי להם את הטוקטוק שהיה בשירותי כל התקופה והצטרפתי אליהם אחרי זמן לבית החולים. במשך חמישה ימים עזבתי את דמות המטיילת והייתי מעין אמא לצעירים האלה".
בדף הפייסבוק שלה היא פרסמה יומן מסע מרתק. היא קיבלה תגובות מאנשים וזה חיזק אותה: "הייתי לבד אבל הרגשתי שיש לי שותפים לדרך. זה משחרר לחצים ומאפשר להיעזר כשיש לך בעיות".
כאמא, בת 54, המטיילת לבד, איך קיבלו אותך המטיילים אחרי צבא?
"קצת התאכזבתי. לא היו חיבורים, למרות שהייתי בקבוצת הוואטסאפ של מטיילים בתאילנד בחודש הספציפי שטיילתי. אפשר לומר שהייתה התעלמות מוחלטת ממני. אולי זו פרשנות שלי, אולי משהו לא עבד שם. שאלתי שאלות ולא ענו לי, אולי השפה שלנו כבר שונה, אולי בגלל שלא טיילתי איפה שהם מטיילים או שהם ברחו מהאמא שלהם ומה הם צריכים לפגוש כאן אמא אחרת? מעניין שדווקא צעירים מארצות אחרות כן התחברו אלי. אני חושבת שהצעירים הישראלים הם בעניין של לברוח מכל מה שמזכיר להם את הבית".
ומה החלום הבא שלך?
"לצאת עם קבוצה קטנה של נשים לטיול העצמה בצפון תאילנד ולא באטרקציות המוכרות לישראלים ולכבוש את היעד הבא עצמאית – וייטנאם".
