קבוצת "כן ולא רוכבי השרון" הפכה למשפחה השנייה של עשרות אנשים, ביניהם גם עיוורים ולקויי ראייה * חברי הקבוצה, שפועלת כבר 4 שנים, רוכבים פעמיים בשבוע, עורכים מסעות בארץ ובעולם, נהנים באירועים חברתיים משותפים ומרגישים שהם פשוט לא יכולים בלי זה
"הקבוצה הזו היא המשפחה השנייה שלנו. אנחנו רוכבים פעמיים בשבוע, נפגשים באירועים, עושים מסעות, זו חוויה מעצימה".
את המשפט הזה תשמעו כמעט מכל אחד מבין 80 חברי קבוצת הרכיבה "כן ולא רוכבי השרון". כן _ אנשים שרואים; לא _ עיוורים ולקויי ראייה. הקבוצה קיימת כבר ארבע שנים, פועלת בכל האזור, ומיום ליום מצליחה לצרף עוד ועוד אנשים.
אורי באשה, בן 55, ממושב גן יהושע בעמק חפר, התעוור במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. הוא ספורטאי בנשמתו, השתתף בארבע אולימפיאדות (כרוכב על סוסים) ובעבודתו הוא עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט. את הקבוצה בשרון הוא הקים לפני ארבע שנים. נכון להיום קיימות בארץ 3 קבוצות כאלה, ועוד אחת במנהטן בארה"ב.
הרעיון הוא פשוט: ליהנות מחוויית הרכיבה וליצור שיתוף פעולה בין העיוורים לבין הרואים, כאשר מעבר לספורט ולרכיבה עצמה יש את מרכיב אהבת הארץ. הרכיבה מתבצעת על אופני טנדם, שהם אופניים זוגיים, והיא מתבצעת כמעט בכל סוף שבוע, כאשר לעיתים מתבצעות רכיבות גם באמצע השבוע.
האנשים בקבוצת השרון מגיעים מרמה"ש ועד לפרדס חנה, וכרגע הקבוצה מורכבת מכ~20 עיוורים ולקויי ראייה ועוד כ~60 רואים. "אנחנו הקבוצה השנייה בגודלה בארץ", מספר באשה, "והפעילות שלנו מאוד רחבה. אנחנו רוכבים בשטח פעמיים בשבוע, עורכים מפגשים חברתיים על בסיס קבוע ודואגים לחיבור קבוע בין חברי הקבוצה".
איך זה עובד בפועל?
"יש לנו 15 זוגות אופניים חדשים עם יכולות מדהימות. חשוב להבין שלא כל החברים רוכבים כל שבוע, אלא בכל פעם יש הרשמה מחודשת. הקפטן שיושב מקדימה הוא האדם הרואה, ומאחור יושב העיוור, המכונה סטוקר. אבל שיתוף הפעולה הוא מלא. החל מאופן הובלת האופניים, דרך תיקון וכלה בבירוקרטיה. זה הסוד של הקבוצה".
הפעילות של הקבוצה נערכת בזיקה ישירה למרכז הישראלי לכלבי נחייה בבית עובד. המטרה: לפתח כמה שיותר מודעות אצל עיוורים להיעזר בכלבי נחייה. "מאז שהוקמה הקבוצה עיוורים שהלכו עם מקל עברו לכלבי נחייה והרבה יותר קל להם", מספר אורי.
הכל נשאר במשפחה
דוגמא מצוינת לכך אפשר לראות אצל אחת החברות בקבוצה, רות נחשון, בת 34 מקדימה. נחשון, נשואה + 1, התעוורה ביום בו נולד בנה היחיד, לפני 4 וחצי שנים. היא סבלה ממחלת ראייה גנטית (RP), אבל ההלם היה גדול: "כנראה כתוצאה מהלידה ומהצירים המחלה התפרצה באופן פרוגרסיבי ולכן יצאתי מחדר הלידה עיוורת".
הלם גדול.
"מאוד. איבדתי את העבודה שלי בהנהלת איקאה, עבודה שמאוד אהבתי. היחסים שלי עם בן הזוג נקלעו לקשיים, אחרי הכל גם הוא לא היה רגיל. וכמובן השוק האישי. לא היה פשוט, אבל קבוצת האופניים הזו הייתה קרש ההצלה שלי. הגעתי לשם בעקבות אחותי שרון, גם היא עיוורת, ולאט לאט התחלתי להבין שיש דברים מדהימים גם למי שלא רואה".
נחשון מספרת על אלמנט הנתינה שמניע אותה: "בשנתיים האחרונות הרצון שלי להיות בצד שמעניק ונותן ולא רק בצד שמקבל. השנה זו תהיה השנה השלישית שאני מקיימת יריד קרמיקה, שכולו מפסלים שאני מכינה, ואת כל ההכנסות אני תורמת לעמותה שלנו. עבורי זו סגירת מעגל של קבלה ונתינה".
ומה את מקבלת?
"או אה, המון. זה כמו משפחה שנייה שלי. אני בהנהלת העמותה, מגייסת תרומות, יש לנו אירועים, אני אחראית על האירוע של סוף השנה, ובגדול כיף לי מאוד להיות במקום הזה".
אגב, נחשון נסעה השבוע לארה"ב יחד עם נח בראון, מנכ"ל המרכז הישראלי לכלבי נחייה, לצורף גיוס תרומות.
את הדרך לקבוצה עשתה נחשון בעקבות אחותה שרון אשתר, בת 42, עיוורת 12 שנה. אשתר היא ספורטאית נבחרת ישראל בכדורת דשא, וזכתה בשנה שעברה באליפות העולם בניו זילנד. "הקבוצה הזו הפכה חלק אינטגרלי ממני. זה ספורט שמקשר אותנו העיוורים לחברה, לאנשים הרואים. אין אצלנו מעמדות, כולם שווים. וזו הרגשה נהדרת".
חברי הקבוצה עברו מסעות בכל רחבי הארץ: חוצה גולן, מצפה רמון והמכתש, שדה בוקר, הרי ירושלים וכמובן בשרון. מדובר ברכיבת שטח, כאשר בכל מסע החברים לומדים להכיר מקומות חדשים וגם את מורשת ישראל ואהבת הארץ.
באשה מסביר שמדובר במסע מורכב: "קודם כל יש מובילים מקצועיים שבודקים את השטח, עושים את המסלול ואוספים כל מידע אפשרי. אחרי שהמסע מאושר, יש עגלה שסוחבת את האופניים והשותפים, הרואים, אוספים את העיוורים. יש מסעות שהאיסוף מתחיל בחמש בבוקר, כאשר המסע מתחיל כבר בשבע".
ביוני השנה ייסעו חברי הקבוצה למסע מיוחד בגיאורגיה. בשנה שעברה הם היו בבולגריה ולפני שנתיים בצ'כיה. "הטיולים האלה הופכים את הקבוצה למשהו מיוחד. זו חוויה אחרת, ואי אפשר כל כך לתאר במילים מה עובר עלינו במסעות הללו".
הקשר הוא רק בין חברי הקבוצה או גם עם המשפחות?
"כמובן שגם עם המשפחות. הן חלק מהאירועים ופעם בחודש הקפטנים יוצאים למסע רכיבה עם האישה. אם אין את התמיכה של המשפחה אי אפשר להיות חלק מכל הדבר הזה. המסעות האלה עוזרים לבני המשפחה להבין את המשמעות של הקבוצה ואת החשיבות שלה עבור כל אחד מחברי הקבוצה".
נשמע שכל החיים סובבים סביב זה.
"משהו כזה. זה הרבה מעבר לרכיבה. יש לנו צוות היגוי, הנהלה, צוות חו"ל, ועדת אתיקה, צוות תיקון אופניים. יש חברי קבוצה שרוצים ואוהבים להיות מעורבים מאוד, ויש כאלה שבאים רק לרכיבה עצמה. וחשוב להבין שהכל מתרומות, וזה המקום להודות לירוחם לקריץ, שעוזר לנו רבות בפן הזה".
אחד הקפטנים הוותיקים בקבוצה הוא אלעד ויצמן, בן 45, מבת חפר. הוא דווקא הגיע לקבוצה בזכות אשתו. "היא ראתה כתבה בעיתון על הקבוצה, והחלטתי להצטרף. אני רוכב הרבה שנים על אופני הרים, אופני שטח, ויש לי ניסיון עשיר ברכיבה".
ספר לנו איך זה בעיניים של אדם רואה.
"בהתחלה אתה מצטרף על אופני סינגל, רק כדי לספוג את החוויה כדי להפוך לקפטן. זה מדהים. כל הטיולים ממש מהנים. ובכלל כל האינטראקציה עם העיוורים, משלב ההכנה ועד המסע עצמו. פשוט נדבקתי בחיידק".
ובתור רוכב מקצועי, אפשר להשוות?
"יש גם לנו מסלולים מרתקים. חשוב לזכור שאנחנו רוכבים רק בשטח, לא על הכביש, ויש מסלולים מאוד מרגשים. יש למשל עליות שאתה מדווש בטירוף כדי לעלות אותן ובסיום מרגיש כאילו כבשת את כל העולם. צריך גם לדעת לרכב על טנדם ולהוביל אופניים זוגיים".
מה הקבוצה הזו עבורך?
"הרבה יותר ממשפחה. יש לנו בקבוצה אנשים בגילאים בין 38 ועד למעלה מ~70, כל פעם אנחנו רוכבים עם בן זוג אחר ונוצרים קשרים מיוחדים בין הסטוקר והקפטן. נוצרה יחידה מגובשת, שעושה הכל מאהבה, וזה פשוט מרתק".
