fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"אני מחבקת את העבר שלי באהבה"

אמה החולה לא יכלה לטפל בה, וכמעט מהיום שבו נולדה התגלגלה חגית יצחק מקרית אתא בין פנימיות, מהן יש לה בעיקר זיכרונות לא פשוטים. בצבא הייתה חיילת בודדה. אבל השנים הקשות רק חישלו אותה ונתנו לה ארגז כלים להתמודד עם החיים. היום, אחרי הדרך שעשתה והמשפחה שבנתה, היא רוצה להעניק בחזרה וממתינה לאמץ חייל בודד
"אני מחנכת את הילדים שלי, שאם הם רוצים משהו, שיילכו על זה" חגית יצחק. צילום: דורון גולן
"אני מחנכת את הילדים שלי, שאם הם רוצים משהו, שיילכו על זה". חגית יצחק. צילום: דורון גולן

 

גם כשביקשתי מחגית יצחק שתספר את סיפור החיים שלה, לא תיארתי לעצמי כמה שהוא לא היה פשוט. יצחק, בעלת חברה לתקשורת שיווקית, מזוהה עם החיוך הרחב שתמיד על פניה והעיניים שתמיד נכונות לעזור. אלא שמאחורי שורת הפנינים שהיא חושפת כשהיא מחייכת והחזות הבלונדינית, מסתתר סיפור חיים לא פשוט, של מישהי שלמרות שנולדה במשפחה הכי טובה שיש, גדלה בפנימיות ובגיל צעיר מאוד איבדה את אמה האהובה. מתוך הקשיים היא סיגלה לעצמה כישורי הישרדות ובנתה לעצמה את החיים שתמיד רצתה, כשהיא מוקפת בבעלה האוהב ובשלושת ילדיה. "כל הזמן אני מזמזמת לעצמי בראש את השיר 'אני ניצחתי' של דנה אינטרנשיונל, שהמילים שלו, מבחינתי, מדברות עליי. נפלתי וקמתי ונלחמתי ובסוף ניצחתי", היא אומרת.

יצחק, 49, נולדה בפרדס חנה, לאמא טובה ואבא אברהם, בת זקונים אחרי שתי אחיותיה, פנינה ושרה. "אני לא ממש זוכרת את הילדות שלי, הייתי ילדה בוגרת, שלא היה לה מקום לחוות ילדות, כי הייתי צריכה לחוות את החיים. אמי ילדה אותי כשהייתה בת 45. היא גילתה שהיא בהריון רק בחודש החמישי ומאוד התביישה כי זה לא היה נהוג אז. בחתונה של אחותי הגדולה, היא הייתה בהריון איתי".

מיד לאחר הלידה חלתה האם, והאב לקח את יצחק למשפחה של רב עם שבעה ילדים, שהיו מטפלים בה מדי יום, עד שאביה חזר מהעבודה ולקח אותה הביתה. בגיל 4 היא הושמה אצל משפחת אומנה עד הערב, ומאז, יש לה סיוטים מסלק, כי לדבריה אם המשפחה בישלה הכל עם סלק. לאחר חצי שנה הועברה למעון בחדרה.

כמו בסרט טום סויר

"המעון היה כמו בסרטים של טום סויר. בית יתומים, הכל נקי, שומעים את הצעדים של המטפלות. פחדתי. אני זוכרת שאבא שלי בא לבקר לא בשעות הביקור ולא נתנו לו להיכנס ואני נאחזת בגדר ובוכה, הוא מציץ עליי ולא יכול להיכנס".

אחרי תקופה היא חזרה הביתה, כי אמה התעקשה לטפל בה, ואת כיתה א' היא התחילה בבית הספר אלונים בפרדס חנה, אבל לאחר שהעובדת הסוציאלית הבחינה שאמה לא מסוגלת לטפל בה, היא ייעצה לאביה להכניס אותה לפנימיית נווה מיכאל הסמוכה לביתם.

"משם אני זוכרת חוויות של צביטות של מגי המטפלת", היא מספרת, "עד היום הילדים שלי יודעים שמשהו שאני הכי היסטרית לגביו זה קיפול כביסה, כי מגי הייתה מקפידה שנקפל את הבגדים בארון לפי הקיפולים שלה ומי שלא היה עושה את זה היא הייתה צובטת אותו, ככה עם הציפורניים, עד היום אני בסטרס מזה שצובטים אותי. זו הייתה פנימייה דתית והייתי מקבלת עונשים אם לא הייתי יודעת את התפילות. לא היה לי טוב שם, אפילו שבשבתות הייתי באה הביתה וההורים היו מרעיפים עליי אהבה. אמא מאוד אהבה אותי אבל לא יכלה לטפל בי".

יום אחד, כשהייתה בת 11, צעקה עליה המטפלת, ויצחק החליטה לברוח באמצע הלילה מהפנימייה. "משמאל לפנימייה היה פרדס חשוך עם מלא עצים, ואני יצאתי מהשער וברחתי הביתה, כי היה לי כל כך רע שם. אני זוכרת שלבשתי כותונת אדומה עם ינשופים שחורים וכשהגעתי הביתה ודפקתי בדלת, שמעתי סירנות של אמבולנס מתרחק וחשבתי שאולי זו אמא שלי. כשלא ענו לי, דפקתי בדלת של השכנים. הם הכניסו אותי ונרדמתי על הכיסא, ואחר כך הבעל של אחותי בא ולקח אותי אליהם".

"אני מחנכת את הילדים שלי, שאם הם רוצים משהו, שיילכו על זה" חגית יצחק. צילום: דורון גולן
"אני מחנכת את הילדים שלי, שאם הם רוצים משהו, שיילכו על זה". חגית יצחק  (צילום: דורון גולן)

 

מכתב למנחם בגין

בסופו של יום היא הוחזרה לפנימייה. יום אחד, המורה לאזרחות אמרה בכיתה שמי שרוצה, יכול לכתוב מכתב לראש הממשלה דאז מנחם בגין. "כתבתי לו מכתב, שלא טוב לי בפנימייה וביקשתי שיעזור לי. אחרי זמן מה הוא כתב לי תשובה. אני זוכרת שהמנהל קרא לי ומאוד כעס איך העזתי לפנות לראש הממשלה, אבל אחרי תקופה מאוד קצרה העבירו אותי לפנימיית נווה הדסה ושם כבר היה לי טוב. זו הייתה פנימייה חילונית, הייתי תלמידה מצטיינת וקיבלתי פרסים על הישגים לימודיים והייתי פעילה.

"יום שישי אחד הגעתי הביתה וביקשתי מאמא שלי להכין עוגה, כי לא היה מצב כזה שהיא לא אפתה. אז לא היה מיקסר והיא הקציפה ביד. כשאכלתי קוביית שוקולד היא ביקשה ממני לא לגמור את השוקולד ואמרה: 'גם אני תכף נגמרת'. ביום שלישי לאחר מכן לקחו אותה לבית החולים ויומיים אחר כך, קראה לי הרכזת ואמרה לי שאמא במצב לא טוב. לא כל כך הבנתי, כי דיברתי איתה בטלפון כמה ימים לפני כן. היינו מאוד מחוברות, היא אהבה אותי מאוד, הייתה אישה יפה ואינטליגנטית, מטופחת מאוד. כשהגעתי אל בית החולים, הסתיים עידן התמימות מבחינתי. הייתי ילדה בת 14 עם שתי צמות וחולצת משבצות אדומה, עליתי במעלית, הדלת נפתחה וראיתי את אמא שלי מחוברת למכשירים, מחוסרת הכרה. ניסיתי להעיר אותה והיא פשוט לא הגיבה".

כמה ימים לאחר מכן תשהה יצחק אצל אחותה הגדולה, עד שיגיע הטלפון שיבהיל אותם במהירות לבית החולים. "אבא שלי קיבל את פנינו וזרק את הכובע. מבחינתי הוא היה סלע, ולראות אותו במצב כזה, זה לא נתפס. הוא אמר שאמא נפטרה ומאוד בכיתי. נתנו לי זריקת הרגעה. למחרת הייתה ההלוויה וכמעט קפצתי לקבר. זה היה שוק מאוד גדול, כי הבנתי שהחיים מעכשיו משתנים".

היא בדיוק סיימה את כיתה ט' ועברה לפנימיית הדסים, למה שהיא מגדירה כשנה המזעזעת של חייה. "פרקתי כל עול, לא לא למדתי. המוות של אמא זעזע אותי והחליטו להשאיר אותי כיתה. העבירו אותי לכפר הירוק. שם הייתי מאוד קיצונית, תמיד הלכתי על הקצה, בדקתי גבולות, מאוד אימפולסיבית. הייתה לי חברה בפרדס חנה, שהאימהות שלנו היו חברות והיא גם למדה בכפר הירוק. כשהייתה לי יום הולדת, אמא שלה עשתה לי מסיבת הפתעה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו חגג לי יום הולדת. נכנסתי לחדר וראיתי בלונים ועוגה והייתי בהלם".

על האופניים עם אבא

היא סיימה כיתה י"ב בכפר הירוק, כשלאורך כל הדרך אביה שומר איתה על קשר רציף. בכל יום, הייתה שעה קבועה בה צלצל לטלפון הציבורי והיא הייתה חייבת להיות שם. הוא היה מגיע לבקר עם עגלה מלאה בכל טוב שבישל, והיא התביישה כי החברים שלה היו צוחקים. "אבא כל הזמן אמר שלאדם יש שלושה שמות: השם שהוא נולד איתו, השם שבונים במשך החיים והשם שהולך עם האדם מהעולם, ואני אחראית לשם שלי. אבא גם לימד אותי, בדרך ההתנהלות שלו, על ערך הנאמנות.

כשלמדה בכפר הירוק, לאביה הייתה בת זוג שיצחק לא ממש אהבה. הוא עבר להתגורר איתה בחיפה, והיא הייתה נוסעת אליו לשבתות וחגים. "לאבא שלי היה קטע שארגיש טוב כל הזמן. בתקופות שהייתי חוזרת מנוה הדסה, הוא היה מחכה לי בתחנה בתל צבי, עם האופניים, לוקח אותי ואת התיק שלי על האופניים ומביא אותי הביתה. תמיד חיכתה לי צלחת אוכל והוא היה אומר לי לאכול, להתקלח ולנוח והוא יכבס ויעשה הכל. עד היום, כשאני נוסעת לבקר את אחותי ועוברת ליד התחנה בתל צבי, אני בוכה כי המקום הזה מסמל בשבילי כל כך הרבה ממה שאבא עשה בשבילי".

היא סיימה את הלימודים, התגייסה לצה"ל והייתה מורה לנערי רפול במחווה אלון שבגליל המערבי. הייתה לה שנה קשה. אביה התגורר עם בת זוגו, אחותה הגדולה היגרה לקנדה, החבר שלה עזב אותה והיא הרגישה ממש לבד. "למרות זאת היו בי העוצמות לתת לאחרים, וזה היה מצחיק, כי היו לי חיילים מרמלה ולוד שהיה להם קשה שאישה תגיד להם מה לעשות, אבל בסוף הם התחברו. היו לי כמה חיילים שלמדו איתי בפנימייה, היינו מעשנים ביחד בזולה בבית הספר ופתאום אני צריכה להגיד להם מה לעשות. לקחתי אותם לצד ואמרתי להם שהם חייבים לעזור לי והם באמת היו איתי. אני חושבת שהחיבור והאחווה של ילדי פנימיות הוא חזק מאוד. עד היום אם יש פגישות מחזור, ואנחנו רואים לאן כל אחד הגיע. הייתה לי חברה מרמת אביב ג'. יום אחד באתי לבקר אותה ונכנסתי לארמון, בית מתוקתק, מטפלת שרק איתה, אבל אין הורים, הם בחו"ל, היא בקושי בקשר איתם, כי כל אחד עם העבודה והקריירה שלו. אמרתי לעצמי שכל הגודל והיופי של הבית הזה, כל העושר הזה, והיא בבדידות מוחלטת, הבנתי שאני לא רוצה את זה. הבנתי לאן אני רוצה לקחת את החיים. לא רוצה להיות במקום של כסף ללא נשמה. אני החלטתי שבחיים שלי אני רוצה שיהיה לי את מה שלא היה לי – משפחה וחום".

העובר לא בסדר

היא הייתה חיילת בודדה, אבל התביישה להגיד זאת. הייתה נשארת לבדה בבסיס באמתלה שיש לה הרבה מה להכין לחיילים או נוסעת לשבתות אצל חברות. במקביל הכירה בחור, הייתה מבלה אצלו ואחרי שהשתחררו, התכוונו להתחתן. חודש לפני החתונה הרגישה שזה לא זה, וביטלה.

היא התגוררה עם חברה ועבדה בשתי עבודות כדי לפרנס את עצמה, כשאחות של חברתה ביקשה להכיר לה את שרון. "הוא צלצל ואמר שהוא מקרית אתא ואמרתי לו שזה לא יעבוד, כי זה היה נראה לי מקום שכוח אל. הייתה אצלי חברה ואמרתי לו שיבוא, שיהיה מצחיק. הוא הגיע ופתאום הזיז את השולחן וראה שהוא מתנדנד, קם ויצא מהבית. אמרתי לעצמי שכנראה אני לא נראית לו. אחרי דקה הוא חזר עם ארגז כלים לסדר את השולחן ואמרתי שזה בחור כלבבי".

לאחר שנה וארבעה חודשים היא נישאה לשרון יצחק וכעבור חודשיים, כשהייתה רק בת 23, גילתה שהיא בהריון. באותה התקופה עבדה בפקולטה לרפואה בטכניון ומישהו שם אמר לה ללכת לבצע סקירת מערכות. "הרופא בדק, ואז הוא השתתק ואמר: 'העובר לא בסדר'. נאלצתי לעבור לידה וגרידה, הייתי כבר בחודש השישי. אני זוכרת שנסענו לבית מלון עם המשפחה של שרון וכולם מלטפים לי את הבטן ואף אחד לא יודע שביום ראשון אני הולכת לעבור גרידה".

בגיל כה צעיר היא נאלצה להתמודד עם האובדן הקשה. הייתה עוברת ליד נשים בהריון או חנות לבגדי תינוקות ופורצת בבכי, אך משחלפו תשעה חודשים הרתה שוב. "אני זוכרת שקפצתי על שרון בחמש וחצי בבוקר, כשראיתי על הסטיק שאני בהריון, ואחרי תשעה חודשים רועי נולד. השם נלקח מ'אדוני רועי לא יחסר', וכששמו אותו עליי, בדקתי שהכל תקין אצלו. כשהוא נולד אמרתי שעכשיו אני מביאה את האימהות שלי לידי מימוש. לא היה לי מודל לחיקוי, לא ממש זכרתי, זכרתי בית עם אהבה מאוד גדולה של ההורים. החלטתי שאני רוצה להיות האמא האולטימטיבית. הבית היה מפוצץ מצעצועים וספרים, קניתי לו הכל, בטירוף".

"אני מחנכת את הילדים שלי, שאם הם רוצים משהו, שיילכו על זה" חגית יצחק. צילום: דורון גולן. חגית יצחק (צילום: דורון גולן)
"אני מחנכת את הילדים שלי, שאם הם רוצים משהו, שיילכו על זה" חגית יצחק. צילום: דורון גולן. חגית יצחק (צילום: דורון גולן)

אמא מהספרים

המשפחה הצעירה רכשה בית ברחוב איינשטיין בקרית אתא ויום אחד היא קוראת בעיתון שמזכירת בית הספר אחדות בקרית מוצקין יצאה לגמלאות. בו במקום החליטה שהיא עומדת להיות מזכירת בית הספר. היא התייצבה בעיריית קרית מוצקין עם קורות חיים וביקשה פגישה עם המנכ"ל. בסופו של דבר, לאחר מיונים, נותרו שתי נשים. היא נשלחה לבסוף לפתוח את בית הספר בגין שהיה אז בהקמה.

"אחרי שלוש שנים הדר נולדה, והייתי באמת אמא מהספרים. לגבי רותם הקטנה, חמי הביא רב שיברך אותנו בבית ואז כשהוא יצא, הוא נישק את המזוזה ואמר מזל טוב. כעבור זמן מה באתי לשרון ואמרתי לו שאני בהריון. הוא עבד בשתי עבודות באותה תקופה והייתי לבד עם הילדים והיה לי קשה גם להיות בהריון. היינו עצובים ולא ידענו מה לעשות, אבל כנראה שלא סתם אלוהים נותן לאישה לעבד את הדברים במשך תשעה חודשים. יום אחד הזמינו אותי להשתתף בתוכנית של דודו טופז על נשים שצריכות ללדת בשנת 2000. הגעתי, עליתי לבמה וקיבלתי משלוח של חצי שנה טיטולים ופורמולה וכסף לקנות ברב קט, מוצרים לתינוקת, הוא סידר לי את החצי השנה הראשונה".

רותם נולדה ויצחק הפכה לאמא מאוד פעילה והעבירה את ילדיה חוויה מתקנת. כל מה שהיא לא קיבלה, הם קיבלו. "שרון גדל בבית, שמה שחלם עליו בלילה, הוא קיבל בבוקר ולא הבין למה, למשל צריך הפקת יום הולדת. במקביל, הרגשתי שאני מתבזבזת בבית הספר, הייתי עוזרת מינהלית ויד ימינה של המנהלת וביחד עברנו את  הטראומה של אקליפטוס שנפל על הילד ספי פיקרביץ בטיול כיתות ו' לרמת הגולן. המנהלת ביקשה שאבוא איתה לבית החולים והיא הקיאה בדרך. כשהגענו, דאגתי שלא יפרסמו את זה בגל"צ, כי לא הודיעו להורים. זה היה סיוט ברמות, לאורך כל הדרך פעלתי כמו מכונה והבנתי שאני יכולה להתנהל במצב לחץ".

היא החליטה לעשות משהו עם עצמה ונרשמה ללימודי דוברות, ויחסי ציבור והחלה תהליך קואצ'ינג עם אחת מהקואצ'ריות הראשונות בארץ שרי קראוס.  "הפכתי לאמא שלומדת שלוש פעמים בשבוע, אבל שרון מאוד עודד ואבא שלי תמך בנו כלכלית. אבא שלי בן 94 ואני הכי מחוברת אליו בעולם, הוא בבית אילדן ובתקופה האחרונה הצלילות שלו קצת נפגעה, אבל זה הגיל".

היא עזבה את תפקידה בבית הספר ובמסיבת הסיום, אמר לה ראש העירייה: "יש כאלה שחולמים ויש כאלה שמעיזים ואת העזת".

בתוך חודש מצאה את עצמה עובדת במחלקת הפרסום של עיתון "כלבו" בחיפה. "מאמא שהייתה עם הילדים כל יום מאחת בצהריים, פתאום בשלישי ורביעי הייתי נשארת לסגירת עיתון, אבל הפכתי לאחת הטובות והכנסתי ים של כסף, הבאתי לקוחות אסטרטגיים. אחרי תקופה פנו אלי מ'מיי נט' שהיה בהקמה וביקשו שאצטרף. הצטרפתי ולמדתי את כל נושא פרסום האינטרנט, עבדתי עם משרדי פרסום ולמדתי את הנושא".

אחרי כמעט עשור שוב התייצבה בפני בעלה שרון ואמרה לו שסיימה לעשות כל כך הרבה כסף בשביל אחרים, שהגיע הזמן שלה לעשות כסף עבור עצמה. היא הקימה חברה לתקשורת שיווקית שמאז רק הולכת ומתרחבת והכל, ב-10 אצבעות.

"אני מחנכת את הילדים שלי, שאם הם רוצים משהו, שיילכו על זה, כי אני מאמינה שכמה שאתה חדור מטרה, אתה תשיג אותה. כל השנים אמרתי לעצמי שאגדל ואהיה במקום שאני יכולה לעזור לאחרים, אעשה את זה. לפני כמה חודשים נרשמתי לעמותת 'מנטור לחיים', שעוזרת לחיילים בודדים ולילדי פנימיות. אני מחכה לחייל בודד שיפנו אליי. מבחינתי, ברגע שאצליח לעזור לחיילים בודדים ולילדי פנימיות, זו תהיה סגירת מעגל מטורפת. היום יש לי משפחה חמה ושלושה ילדים ובעל שאני אוהבת, שמבחינתי הוא הביטחון והיציבות שלא היו לי בחיים. שרון נתן לי את הקרקע המוצקה כי ברגע שיש לאדם את הקרקע המוצקה, אדם יכול לפרוח וזה מה שקרה לי.

"אני אומרת תעזו, תנצחו ותהיו מאושרים. אני רואה הרבה אנשים שרוצים לעשות דברים ולא מעיזים כי הם פוחדים או חוששים ממה יגידו או מהכישלון, אז מה. גם לי הרבה דברים לא הצליחו ועדיין לא הגעתי לאן שאני רוצה להגיע, אבל אני לומדת מהגדולים ביותר. "אני מחנכת את הילדים שלי, שאם הם רוצים משהו, שיילכו על זה" חגית יצחק. צילום: דורון גולןוהיום, אני מחבקת את העבר שלי באהבה ולא הייתי רוצה עבר אחר, למרות כל מה שעברתי, כי זה הפך אותי למה שאני היום ואני אוהבת את מה שאני היום".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות