fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"אמא היא המלאך ששמר עלינו"

המנקה שלא הגיעה,הדלת הפתוחה, האח שישן אבל התעורר בדיוק בזמן, הצעקות של השכנה, הדי היריות, המחבוא בחדר הארונות, הקפיצה מהחלון,החברה הטובה שנרצחה, אתי פלדמן, אז בן שימול, היום מנהלת מכירות ב"הד הקריות", הייתה בת 11, כאשר מחבלים, שחדרו ארצה מלבנון, רצחו 16 משכניה ברחוב יהודה הלוי בקרית שמונה. 43 שנה אחרי, היא מתארת את האימה

ב-11 באפריל 1974, בשעות הבוקר המוקדמות, חדרו לישראל מלבנון שלושה מחבלים ורצחו בדם קר את דייריהם של שני בנייני מגורים סמוכים, 13 ו~15, ברחוב יהודה הלוי בקריית שמונה. היה זה הפיגוע הראשון בישראל, שבו חדרו מחבלים ליישוב עירוני. 18 בני אדם נרצחו – 16 אזרחים ושני חיילים – בטרם המחבלים נהרגו בעצמם. 15 נוספים נפצעו.

אתי פלדמן, 55, מכרמיאל, אז אתי בן שימול, כיום מנהלת מכירות בהד הקריות", אמא לשלושה בנים – מאור, 32, אדיר, 29 ודולב, 25 – הייתה בת 12 כשחוותה את רגעי האימה, שמלווים אותה עד עצם היום הזה. פלדמן היא אחת משלושת הניצולים מהפיגוע ההוא. השבוע, לראשונה לאחר 43 שנה, היא הסכימה להתראיין, לספר על היום הנורא ההוא ולסגור מעגל.

הבית ברחוב יהודה לוי 15 ביום הפיגוע צילומים: אלבום משפחתי
הבית ברחוב יהודה לוי 15 ביום הפיגוע צילומים: אלבום משפחתי

יריות, לא קטיושות

אתי פלדמן נולדה בקריית שמונה לריקה ודוד בן שימול ז"ל, בת זקונים, לאחר שני אחיה הבוגרים, מנדי הבכור ואבי. אסתריטה קראו לה אז. בינואר 1973, בהיותה רק בת 11, נפטרה אמה במהלך ניתוח לב.

"גיל 11 של פעם זה לא כמו היום", אומרת פלדמן, "לא כל כך לא קלטתי את מה שקורה עם המוות או מה זה אומר לחיות לבד עם אבא והדודות שטיפלו בי. יותר הייתי בקטע של מתנות שקיבלתי מאשר להבין מה זה המוות של אמא. הבנתי שמשהו קרה, אבל לא ממש הבנתי מה, גם כשהביאו אותי הביתה מהדודים והבית היה מלא באנשים וראיתי בכי וחיבוקים, לא ממש הבנתי שאמא שלי נפטרה, היינו דור אחר".

יותר משנה לאחר מכן, באחד הימים של חול המועד הפסח, כשהתלמידים בחופשה, עוזרת הבית הייתה אמורה להגיע ולנקות את דירת משפחת בן שימול שבקומה הראשונה בבית ברחוב יהודה הלוי. פלדמן התעוררה משנתה, ואחיה מנדי, חייל משוחרר מחיל הים, ישן.

פלדמן: "המחבלים הגיעו לבית הספר היסודי יאנוש קורצ'אק, שהיה מול הבית שלנו, אבל כולם היו בחופש, אז הם חצו את הכביש, נכנסו לבלוק הראשון, מספר 13, שם ירו במשפחה ואז עברו לבלוק שלנו, מספר 15. המנקה שלנו לא הגיעה באותו היום, כי נסעה לאחותה בירושלים לחג, ואחי השני, ששירת בחיל האוויר ויצא כמה דקות קודם לכן מהבית לבסיס שלו ברמת דוד, לא נעל את הדלת. פתאום שמעתי יריות. חשבתי שאלה קטיושות. היינו מתורגלים שכשיש קטיושות, רצים למקלט. ניגשתי לאחי מנדי ואמרתי לו: 'מנדי, קום יש קטיושות', והוא כלום, ישן שינה עמוקה. שוב ניסיתי והוא אמר לי שהוא לא קם, אז אמרתי לו שאני יורדת למקלט".

פלדמן כבר הייתה בדרכה לדלת הכניסה, כמעט הניחה את ידיה על ידית הדלת, כשאחיה עצר אותה ואמר לה שקודם ישתו קפה ואחר כך ירדו למקלט. כנראה ששמע את היריות והבין שלא מדובר בקטיושות. "הוא אמר לי שאספר לו מי גר בבניין שלנו. הוא שנים שירת בקבע ולא היה בבית ולא הכיר את כולם, אבל בעצם הוא משך זמן. התחלתי לספר לו מי גר בכל קומה, ואז הוא שאל אותי מי גר למעלה. אמרתי לו שלמעלה גר חייל והוא אמר לי: 'תיכף ייגמרו לחייל הכדורים ונצא'. הוא שמע את היריות וחשב שהחייל השתגע. כשהוא הבין שזה לא חייל, כי היריות לא פסקו, הוא לקח סכין מטבח ואמר לי שהוא יורד למטה לקרוא למשטרה. הוא ביקש ממני לחכות לו בחדר הארונות. הוא הכניס אותי לשם וכיסה אותי בשמיכת פוך, כי התחלתי לרעוד. אמרתי לו שאם הוא הולך, אני מתה. הוא אמר לי שהוא חייב לקרוא למשטרה, כי יש פה משהו יותר רציני מחייל. לא נתתי לו ללכת ובכיתי, כל הזמן אמרתי לו שאם הוא הולך, אני מתה".

משהו נורא קורה

מנדי הבין שאחותו הקטנה בהיסטריה ואמר לה שיירדו ביחד. "פתאום שמענו דפיקות עם רובה על הדלת. שמענו צעקה, ואח שלי, מחדר הארונות הקטן שבו היינו, הוציא את היד וניסה לנעול את הדלת. ברגע שהוא הצליח לנעול, שמענו צעקה של השכנה מולנו. בדיעבד, הבנו, שהשכנה שמעה את הדפיקות על הדלת שלנו ויצאה לברר מה קורה והם רצחו אותה. הם הרגו גם את שני הילדים שלה והמשיכו לדירות למעלה. עזבו את הבית שלנו".

מנדי הבין שמשהו נורא קורה בבניין. הוא שמע את היריות עולות אל הקומות מעליהם וחשב להרים את אחותו על הידיים ולרוץ איתה למטה. "הוא אמר לי לעצום עיניים. הוא לא רצה שאראה דם או גופות בדרך. הוא אמר לי שירוץ מהר במדרגות, קומה אחת, ונהיה בחוץ. לפי היריות הוא הבין שהם עולים קומה קומה עד הקומה הרביעית. לא הסכמתי. אמרתי לו שיקרה לנו משהו, הייתי ממש בהיסטריה. הוא אמר לי שהגיעו השוטרים למטה ושהוא צריך לקחת מהם נשק. הוא ראה כבל מאריך, ומחדר הכביסה, הוא זרק לשוטרים את הכבל ואמר להם שהוא חייל, שיעלו לו נשק. התחלתי עוד פעם לרעוד ולבכות. אמרתי לו שכבר אין לי אמא ועכשיו גם הוא ימות. אז הוא ויתר על הרעיון. כל הזמן היו יריות, נכנסתי להיסטריה, ואז התחיל השקט שהבהיל אותנו יותר".

לאבי המשפחה הייתה חנות ירקות ברסקו, כמה רחובות משם, והוא שמע, כמו כל תושבי העיר, על המחבלים ברחוב יהודה הלוי ומיהר למקום. גם בן הדוד של פלדמן, אבי נבו (בנולול) שמע על הפיגוע ונזעק למקום. "שמענו את אבא צועק 'הילדים שלי'. מנדי ידע שאסור לנו להשיב לו בצעקות, כי המחבלים ישמעו ויגלו אותנו, אז הוא תפס תפוחי אדמה ובצל והתחיל לזרוק לכיוון של אבא, כדי שיראה שאנחנו בסדר ושלא יתקרב".

יוסף שטרית, שהתגורר בקומה הרביעית, התקרב גם הוא לבניין. אשתו פאני וילדיו אהרון, מוטי, יוכבד (יוכי) ואיריס היו בדירתם. שטרית התחיל לצעוק וקרא את כל השמות של הילדים שלו, ולמנדי הוא צעק שיעזור לו ויראה מה קורה איתם. שמענו את איריס אומרת לו מלמעלה, בשקט: 'אבא יש פה הרבה דם, אבל אני בסדר".

בדיעבד התברר, כי איריס הייתה הניצולה השלישית מהבניין, מלבד פלדמן ואחיה מנדי. איריס ניצלה לאחר שהכלב של המשפחה סחב אותה לכיוון הארון. איריס הצליחה לסחוב אחריה את אחיה הצעיר, מוטי, אולם בשלב מסוים הוא רץ בחזרה לאמו, ונורה על ידי המחבלים ביחד עם אמו, אחיו ואחותו.

פלדמן: "יוכי הייתה החברה הכי טובה שלי, בת גילי. יומיים לפני כן התחננתי לאמא שלה שתרשה לה לישון אצלי, כי היינו בחופש, אבל אמה רצתה שהיא תעזור לה בשמירה על אחיה. אמא שלה, פאני, הייתה מטפלת בי, אחרי שאמא שלי נפטרה, ואני ויוכי היינו חברות לספסל הלימודים, ישבנו בכיתה האחת ליד השנייה, היינו מאוד מחוברות".

אתי פלדמן עם אחיה אבי ומנדי והוריה דוד וריקה בן שימול ז"ל
אתי פלדמן עם אחיה אבי ומנדי והוריה דוד וריקה בן שימול ז"ל
 "סבלתי מסיוטים בלילות". אתי פלדמן צילום: עצמי
"סבלתי מסיוטים בלילות". אתי פלדמן צילום: עצמי

הגופה של הגנן

בשלב הזה כוחות הביטחון כבר היו מתחת לבניין, אך עדיין לא ידעו את גודל האסון. פלדמן: "היו מלא צרחות והרבה לחץ, ומנדי הבין שהוא לא יכול לעזור. הוא דיבר עם אחד החיילים שעמד מתחת לחלון שלנו ואמר לו שאנחנו קופצים. הוא שם אותי במרפסת הקטנה, הרים אותי והוריד אותי לכיוון החייל שהיה למטה, שתפס אותי. שנייה אחר כך הוא גם היה למטה. הוא היה מנוסה, כי תמיד כשהיה שוכח מפתח, היה מטפס דרך המרפסת. רצינו ללכת מאחורי הבניין, אבל החייל עצר אותנו, כי הגופה של הגנן שהם הרגו, הייתה שם. מנדי אמר לי: 'בואי נרוץ לכיוון אבא'. אמרתי לו שאני לא רצה אם אין שני חיילים לידנו, ובאמת שני חיילים רצו לידנו והגענו לאבא שלי. הוא כמעט התעלף. בכה וחיבק אותנו. עדיין לא קלטנו את גודל האסון".

חלפו עוד דקות ארוכות עד שחיילי צה"ל פוצצו את הגג של הבניין, שם התבצרו המחבלים, לאחר שרצחו את כל דייריו כמעט. בינתיים, אביהם של אתי ומנדי הרחיק אותם מהזירה ולקח אותם לחנות הירקות שלו.

"אחי, אבי, שמע על הפיגוע כשהגיע לבסיס ברמת דוד. ברדיו אמרו שמחבלים השתלטו על בניין ברחוב יהודה הלוי מספר 15. אבי מיד עלה על אוטובוס לקרית שמונה והגיע לחנות הירקות של אבא. הוא כמעט התעלף, כי היה בטוח שאני ומנדי מתים".

לבניין ברחוב יהודה הלוי 15 פלדמן לא חזרה מעולם. בימים שאחרי הפיגוע היא התגוררה אצל דודתה, בעוד אביה ואחיה מפנים את החפצים מהבית. בתוך מספר שבועות הם כבר גרו בדירה אחרת. "סבלתי מסיוטים בלילות והיו לי שיחות עם פסיכולוגים, אבל די מהר הכל התנתק ממני, כי גם אמא שלי נפטרה לפני כן וגם האירוע הזה. באותה הלילה כולם נפגשו במרכז העיר והיו שם הפגנות. אותי הרימו על הכתפיים, כי שמחו שאני ומנדי ניצלנו, אבל בכו על כל השאר, זו הייתה הפגנה מהולה בעצב ובשמחה".

כשנקברו 18 הנרצחים, פלדמן לא הייתה בהלוויה. אביה סירב לקחת אותה לבית העלמין. רק כשהייתה בת 15, לקח אותה אביה בפעם הראשונה אל בית העלמין, ומאז, בכל שנה, היא פוקדת את קברי שכניה הסמוכים לקבר אמה.

דלת פתוחה

"כל המשפחות נרצחו בגלל שפתחו את הדלת, כי ככה היה נהוג באותם הימים. אני כל הזמן אומרת שמנדי הציל אותי, כי אם לא הוא, הייתי יוצאת לחדר מדרגות ונרצחת. גם אם אבא שלי היה בבית, הוא היה יוצא לחדר המדרגות, כדי לראות מה קורה. אני מאמינה שאמא שלי היא המלאך ששמר עלינו, כי אם לא הייתה מתה במהלך הניתוח, גם היא הייתה פותחת את הדלת ומתה שם. זו הייתה תקופה אחרת. היום אם תשמעי יריות, תתחבאי, אבל אז פתחו דלתות לשאול מה קורה. אמא שלי שמרה עלינו. על אחי החייל שירד בזמן להסעה, כי הוא יכול היה להיתקל במחבלים במדרגות, ועל מנדי ששמר עליי. אחרי האירוע התחלתי להאמין. רק אז אולי קלטתי את העובדה שאין לי אמא. הבנתי שיש לי מלאך ששומר עליי לאורך כל השנים. אבי ז"ל גידל אותי ואת אחיי הבוגרים עם המון דאגה ואהבה שלא נדע מחסור".

קורבנות הפיגוע

פאני שטרית (30), וילדיה: יוכבד (11), אהרון (8) ומוטי (5)

אסתר כהן (47), בנה דוד (18) ובתה שולה (14)

בני הזוג מרים (27) ויעקב (26) גואטה

שמעון ביטון (31), בנו אבי (6) ובתו ענת (שנתיים וחצי)

הנצ'ה (אדל) שטרן (47) ובתה רחל (8)

שאול בן אליהו רמרג'קר (64)

אסתר ואזנה (60)

חייל צה"ל, ממ"ק מרדכי גרידי (20) מרמת השרון

חייל צה״ל, רב"ט סוהייל אבזאק (20) מתרשיחא

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות