אז תקפצו

לפני כשנה וארבעה חודשים נפתח בביג קריות מתחם שמשגע את הילדים ובני הנוער בצפון – האיי ג'אמפ. כמו כל ההורים שנכנעו ללחצי הילדים, גם אני נכנעתי ומצאתי את עצמי מדדה אחריהם למתחם. עמדנו בתור ארוך שהשתרך ואחרי שהצלחנו להיכנס, הילדים שלי עטו על הטרמפולינות הרבות וקיפצו להנאתם, כשאני משגיחה עליהם מהקפטריה שבמקום.

עד לפני כחודשיים, לא הייתי מודעת בכלל לעובדה, שמי שהביא את הרעיון מחו"ל ועומד מאחורי כל מתחמי האיי ג'אמפ הוא אבי דדיה מקרית חיים.

דדיה, 45, שנולד וגדל בקרית ים, הוא בן הזקונים של יוכבד ויצחק ז"ל, הצעיר בין שישה אחים, שכל אחד מהם מוצלח יותר מהשני. "אני היחיד שנולד בארץ. הניסיון הנואש והאחרון של הוריי לבת לא צלח", הוא צוחק בתחילת הראיון, "הייתי ילד טוב, הנוער העובד והלומד, מדריך, מד"צ, עשיתי את כל המסלול, את כל מה שאפשר, עד גיל 22 הייתי בנוער העובד, הייתי בקבוצת המייסדת של תנועת הבוגרים, הקמנו את היישוב רביד, עשיתי שנת שירות ושיגענו את הנחל עד שהסכימו לתת לנו מסלול שיהיה לנו טוב וההמשך היה טבעי".

נקודת השבר

האידיאולוגיה החברתית כנראה באה לו מהבית, וזה היה רק טבעי שהפעילות החברתית תימשך גם אחר כך. "הייתי אידיאליסט חסר תקנה", הוא אומר, "אבל השבר הגדול קרה, כשרבין נרצח. הייתי בכיכר, הבאתי לשם כמה עשרות חניכים של הנוער העובד מאזור הצפון ויצאנו משם שנייה אחת לפני הרצח. בדרך לאוטובוסים עוד שמענו את התקווה ברקע. הרצח היה שבר גדול עבורי, אני אפילו לא יכול לתאר את זה. לא האמנו שזה יכול לקרות וזה לא משנה שזה רבין, זה יכול היה להיות גם ביבי, זה משהו שלא נתפס כשרוצחים ראש ממשלה. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול המדריכים שלי ולא היה לי מה להגיד. כמבוגר, אתה רוצה לחפש היגיון בתוך העולם הזה, והרצח של רבין היה משהו שהוביל לעזיבה שלי את הנוער העובד. סיימתי שם, אבל המשכתי לעשות מטות של בחירות בחיפה פעמיים".

כחלק בלתי נפרד מהאג'נדה החברתית-קהילתית שלו, המשיך דדיה לעבוד בקהילה. הוא ניהל את הפרטיזון במשך חצי שנה ואחר כך ניהל את חוות הצופים, ליד רמת יוחנן, במשך שש שנים, במהלכן נישא לקרן ושם גם נולדו ילדיו שחר, 18, ועופר, 15.

אשתו, קרן דדיה, היא אשת חינוך, מנהלת את בית הספר בן גוריון בקרית מוצקין, שהצליחה להפוך אותו לאחד מבתי הספר היסודיים הטובים בעיר.

"את קרן הכרתי בנוער העובד, בקן קרית ים, היא הייתה שנתיים מתחתיי, והשאר היסטוריה. תמיד הכרתי אותה, אבל כשהייתי בן 20 התחלנו לצאת. זה לא מקרי ששנינו היינו אנשי חינוך, זה טבעי שיש לך קרקע נרחבת שאתה יכול למצוא בה את המכנים המשותפים. למרות זאת, קרן הלכה לצד הפורמלי של החינוך ואני המשכתי לצד הבלתי פורמלי".

הוא היה רכז הנוער של קרית ים, עד שהבין שאי אפשר להתפרנס מזה ולמרות, שבמקביל היה מעורב בכל מיני פרויקטים עסקיים אחרים, ויתר על העבודה החינוכית.

ביקור בקנדה

"לפני ארבע וחצי שנים, בן דוד שלי עשה עלייה בקנדה אחרי 30 שנה שחי שם. כשהוא חזר לישראל, היה לנו ברור שנעשה משהו ביחד. אשתו זרקה את הרעיון של האיי ג'אמפ, כי הכירו אותו מקנדה. הזמנו כרטיסים ואחרי שבוע כבר היינו באירופה לבחון מתחמי איי ג'אמפ. העיצוב שם הוא שונה, החשיבה שונה, הכל יותר רגוע. האירופאים שיתפו איתנו פעולה, אבל כשהגענו לשם ופגשנו מנהל מקום, היה ארבע אחר הצהריים, אני רואה תור עצום של אנשים ואני שואל אותו למה הוא לא מכניס אותם פנימה. הוא ענה לי בלי להתבלבל, שהוא הולך הביתה בשעה חמש, כי יש לו חיים. הייתי המום, בישראל זה לא היה קורה.

"ברגע שנכנסנו לשם קיבלנו בום כזה וראינו איך ייראה המתחם שלנו בארץ. לשנינו נדלקו העיניים, אבל הבנו, שפה יהיה פתוח כל עוד יש לקוחות, כי זה לישראלים. קלטתי משהו שאין בארץ, קלטתי חוויה שיכולה להתאים לכל המשפחה, שילוב של כיף וספורט, וביזנס. חזרנו לארץ והתחלנו לרוץ, הרבה יותר מהר ממה שחשבנו, קיבלנו דרייב".

השלב הבא היה לחפש שותפים. דדיה פנה לשלושה אחים שהכיר בתקופה שניהל את חוות הצופים. בין הארבעה נרקם קשר מיוחד, וכשדדיה פנה אליהם, הם נכנסו לשותפות. היום השותפים התחלפו, אבל דדיה ובן דודו מייקל סבה, עדיין עומדים בחזית.

הקהל מפרגן

דדיה: "המתחם הראשון נפתח ביולי 2015 בפתח תקווה. עבדנו כמו משוגעים במשך שלושה חודשים ואף אחד לא האמין שנפתח את המתחם בזמן, אבל ב-1 ביולי פתחנו את הדלתות. השבוע הראשון היה שבוע ללא שינה, עבדנו מסביב לשעון, שירתנו את האנשים ואף אחד מאיתנו לא הבין מאיפה בא הבום הזה, לא צפינו את זה בכלל. כל יולי אוגוסט ניקיתי שולחנות, ניסיתי להבין מה הביא את האנשים למקום, מה החוויה שלהם וזה מה שעשיתי בעיקר, עברתי בין האנשים וניסיתי להבין אותם. היה כיף לראות שאנשים נכנסים ונדלקות להם העיניים. אנשים חייכו שם ומהיום הראשון, אנשים דפקו בדלת וביקשו לפרגן ולהודות וזה קורה גם פה בקריות, אנשים באים לפרגן לך ואומרים שאין עסקים כאלה.

"מהיום הראשון אמרנו שנביא את חו"ל לארץ ונשמור על זה, לא נוותר, זה גם הסוד להצלחה לאורך שנים, לשמור על הרמה, על חוויה, על התחדשות וככה שומרים על עסק לאורך שנים. אנחנו שומרים על הרמה ואני חושב שזה יהיה הסוד שלנו להצלחה".

אחת התופעות בהן דדיה הבחין, שקרתה ממש עם פתיחת המתחם הראשון, הצחיקה אותו. "כל גבר שהגיע למתחם, דפק על דלת המשרד וסיפר לי איך הוא כמעט הביא את האיי ג'אמפ לארץ. הקשבתי לכולם וקיבלתי אותם באהבה".

אמירה חזקה

"זה מתאים לכולם", אומר דדיה, "בעולם, 40 אחוזים מהקופצים הם מבוגרים. בארץ לוקח זמן לייצר את השינוי הזה והוא יהיה קשה מהרבה סיבות, כי הישראלים עצלנים וזה מאוד קשה לשנות את התפישה. כשפתחנו בקריות היה שמח, קיבלו אותנו בחיבוק, זה היה חסר פה. אנחנו כאילו לב המדינה, מבחינת כמות האוכלוסייה, אנחנו חצי מהמדינה, אבל עדיין פריפריה לגמרי ולשים משהו מהמרכז פה, זו אמירה חזקה. מתחם ביג עבורנו היה מאוד פונקציונאלי. מה שיצרנו שם, כשהגענו, זה תרבות של בילוי. פתאום אתה מטייל במתחם, נכנס למסעדות, פתאום יש ילדים. עד שהגענו לשם, המרכז הזה לא ידע ילדים, אנשים הגיעו לחנות שרצו, חנו את הרכב לידה, נכנסו לחנות, יצאו בחזרה למכונית והביתה. איי ג'אמפ הצליחה לשנות את התרבות של ביג, היום אתה רואה משפחות מטיילות ונהנות. אנחנו מרוויחים את המרכז והמרכז מרוויח אותנו. הטריק המשוגע שהמקום הזה עושה, עוזר לכולם שם".

היום הרשת מונה ארבעה מתחמים, בפתח תקוה, בקריות, במרכז קנדה במטולה ועל הגג של קניון עזריאלי בתל אביב. בשבוע הבא צפוי להיפתח מתחם נוסף בבאר שבע ובדצמבר עתיד להיפתח סניף הדגל בראשון לציון.

אני שואלת את דדיה אם הוא בעצמו קופץ על הטרמפולינות והוא מיד אומר: "לא. אני ומייק קפצנו 10 שניות באירלנד, ואז יצאנו, שני לווייתנים, ואמרנו האחד לשני, שאנחנו ננהל ושאחרים יקפצו".

למרות שהוא עומד בראש אימפריה, הוא לא חשב לרגע להעביר את משפחתו לאזור המרכז. "בסופו של דבר, כמה שאני מנסה להילחם בזה, הביזנס נמצא במרכז, כל הפיתוח העסקי קורה במרכז. פה, בגלל שיש פחות אנשים, יש המון קהל חוזר, האחים שחוזרים לעשות ימי הולדת אחרי האחים שלהם. הרי ימי הולדת, עד שפתחנו, אפשר היה לעשות רק בבאולינג, היה חסך. אנחנו עושים יום הולדת שהוא חוויה, גם הקפיצה עצמה, גם משחקים עם הילדים, יש חדרי ימי הולדת מפוארים ומצוידים ואנחנו הולכים עד הקצה. הפיצה הכי טובה שיש, השתייה הכי טובה שיש. נותן להם את הבסט, כי הם יחזרו וירצו להיות עוד פעם ועד פעם. המבחן הכי טוב הוא כשילד עושה יום הולדת. הוא אף פעם לא יודע כמה ילדים יגיעו, אבל ילד שעושה יום הולדת באיי ג'אמפ, יודע שכולם יגיעו".

הוא לא ענה לי ממש על השאלה ואני שואלת אותו שוב, למה לא לעבור למרכז הארץ והוא יורה: "השורשים שלי פה, המשפחה, אמא שלי, העבודה של אשתי, החברים של הילדים שלי, אני לא יכול להעתיק את החיים שלי. אני מאוד מחובר לקריות, פה נולדתי. הרבה שנים הייתי מאוד פעיל בקהילה, התנדבתי בהרבה תחומים, היום קצת עסוק אבל זה חלק מהחיים שלי ואני לא יכול לעזוב".

לא מסוכן

הם לא מפסיקים לחדש, נוסעים לתערוכות עולמיות וכשעולה להם רעיון, הם מיד עולים על מטוס וטסים לראות אותו בעיניים, להרגיש אותו, כי רק ככה, לדבריו, אפשר להבין אם זה מתאים לישראל ולישראלים.

כשהשיקו את המתחמים הראשונים, דיברו על הסכנות במתחם, אבל דדיה הודף את הטענות ואומר: "האיי ג'אמפ מסוכן פחות מכל דבר שאנחנו רגילים אליו כמו כדורסל, למשל. כשאנחנו משחקים כדורסל וקופצים לסל, אנחנו קופצים גבוה ולא חושבים על הסכנה שבנחיתה על הקרקע. אצלנו נוחתים על משטח בטוח וגם בצדדיו יש מזרנים. הישראלים יותר רגילים לכדורסל ולא חושבים על זה, אבל האמת היא שהאיי ג'אמפ הוא לא יותר מסוכן, להיפך, יש לנו את סטנדרט הבטיחות הכי טוב בעולם וכל דבר שיכולנו להשיג במאה דולר קנינו ב-400. בסופו של דבר, ילד יכול להיפצע בכל מקום, אופניים או כדורגל, וכן יש פציעות אבל באחוזים ממש זניחים".

צילומים: דורון גולן