fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"אוטיזם זו לא מחלה אלא שפה שהעולם מנסה לפענח"

מוניקה אונגוריאו. צילום דורון גולן

אחרי 12 שנה בעיר הגדולה ועם לא מעט מאבקים ומחאות, חזרה לפני מספר חודשים דוגמנית העירום מוניקה אונגוריאנו להתגורר בנהריה יחד עם שני ילדיה: שגיא והילה.  לאונגוריאנו יש שאיפות גדולות ומטרתה להקים חווה טיפולית לילדים על הרצף האוטיסטי בשם: 'חוות שגיא' ע"ש בנה בן השמונה שנמצא על הרצף הגבוה של האוטיזם ולומד בכיתה רגילה בנהריה. לשם כך מגייסת אונגוריאנו משאבים רבים. את החווה הטיפולית היא שואפת להקים בשכונת טרומפלדור מתוך מסר של העצמה בעבור אוכלוסיות חלשות.  ב-8 למרץ, ביום האשה הבינלאומי, אונגוריאנו תחגוג יום הולדת 30 ותיפתח תערוכת צילומים בגלריה בתל אביב שכל הכנסותיה יוקדשו למען הקמת החווה. אונגוריאנו פנתה ל-30 צלמים שצילמו אותה בעבר בפרויקטים שונים שהסכימו לתרום תמונות מודל שלה שיוצאו למכירה. מטרתה: לאסוף מיליון שקלים.

"היה לי חלום להיות אמא"

מוניקה אונגוריאנו צילום דורון גולן

סיפור חייה של אונגוריאנו החל עוד ברומניה. בגיל ארבע עלתה לארץ יחד עם הוריה ואחיה הגדולים. היא גדל בקרית אתא וכשהיתה בת 12 עברה משפחתה לנהריה והוריה התגרשו. המצב המשפחתי החדש לא היטיב עימה.  אמה רוזה הייתה עסוקה בפרנסה ואביה עבר להתגורר בירושלים.  אונגוריאנו הוכרה כנערת סיכון ומחלקת הרווחה תמיד הייתה בתמונה. את לימודיה התיכוניים העבירה בבית הספר נעמ"ת ללימודים מקצועיים במגמת עיצוב אופנה. היא מתארת שתמיד חלמה לעסוק באומנות עוד בימים שראתה את אביה מצייר מודלים של עירום אומנותי, אבל החיים הקשים דחקו את החלום למסע של הישרדות.

"הייתי ילד שטוניקית, ילדה יפה עם ליקויי למידה שלא ידעו לטפל בהם כי לא הייתה מודעות כמו היום", מסבירה אונגוריאנו, "את החלומות שלי כנערה אני מגשימה כיום. ידעתי שאהיה דוגמנית הייתה לי אובססיה למראות. כחלק ממרד הנעורים שלי לא התגייסתי לצבא ועבדתי כמדריכה טיפולית במרכז לנערות בסיכון בנהריה. עבורי זו הייתה סגירת מעגל כי צמחתי ב'בית חם לנערה', המקום חיזק אותי ואת כל הנערות שהיו איתי בשעות אחרת הצהריים.  העובדת הסוציאלית שלי הייתה העוגן שלי, היא הוציאה אותי ממעגל מסוכן. זה היה בית חם ששינה את קו חיי, אפשר לקרוא לזה מהפך לכל החיים. להורים שלי לא היה קל בארץ, הם היו צריכים להתרגל לתרבות הישראלית והתחושה הייתה שכל החיים קרסו כמו מגדל קלפים".

אונגוריאנו  טסה לעבוד בקניונים באירופה ובגיל 22 היא חוותה את העולם. במסעה הכירה צעיר ישראלי והשניים הפכו לזוג. כעבור מספר חודשים מגלה אונגוריאנו שהיא בהריון. "חלום שלי היה להיות אמא, קיבלתי את ההיריון באהבה גדולה. הוא איש מאד טוב, דאג לי ואבא נהדר. היינו חמש שנים ביחד ומעולם לא התחתנו כי דרכנו לא השתלבו. שנה לאחר מכן ילדתי את הילה ביתי. בגיל שלוש וחצי הבן שלנו אובחן על הרצף אוטיסטי, כל הזמן הרגשתי שמשהו לא בסדר בהליכה ומצד שני שגיא היה אוכל, מדבר ומקשיב. זה היה שוק חיי ונכנסתי למערבולת גדולה כי שגיא קיבל 100 אחוז נכות, ואני הרגשתי שיש לי 100 אחוז פרח בבית. היה לי קשה להכיל את ההגדרה של אוטיזם. החלטנו גם להיפרד ובשלהי מחאת נדל"ן בשנת 2011 כעסתי מאד על המדינה. כאמא חד הורית לא הצלחתי למצוא קורת גג נורמלית, אז כאקט מחאתי השתלטתי על דירה בשכונת התקווה ופתאום הגיעו צלמים ושמי עלה לכותרות.  הייתי חייבת לעשות מעשה עם אמירה חברתית- פוליטית שמישהו התעורר".

מוניקה אונגוריאו. צילום דורון גולן
מוניקה אונגוריאו. צילום דורון גולן

עדיין מחכה לפריצה הגדולה

חודש לאחר שאובחן בנה, אונגוריאנו מנסה לחשוב איך תממן את כל הטיפולים ואיך תתמוך בו."חשבתי מה אני עושה בחיי כדי לעזור לו. כל הזמן הייתי בין עבודות מזדמנות, אין לי תואר אבל יש לי כשרון גדול ונפש של אומן ונתונים של דוגמנית. יום אחד ראיתי מודעה שמחפשים מודלית עירום ושלחתי תמונה מהטלפון, כך זה התגלגל, החשיפה הגיעה מהר וקבלתי המון פרויקטים.  היום אני מודלית עירום בין המבוקשות בארץ ומצילום לצילום זה הרגיש לי נכון יותר. השתתפתי בתערוכת עירום בירושלים של לאוניד חרומצ'נקו ועוד בעיר הבירה,  אנשים לא הבינו איך אני עושה את זה. שאלו אותי האם איבדתי את השפיות, איך אני מתפשטת ומה עם הצניעות? עניתי שצניעות זה בנפש, זה מה שלמדתי בחיים ולמרות כל הבעיות שעשיתי אמא שלי תמיד תמכה בי וגם בעירום היא סמכה עליי. אפשר לומר שהאבחון של בני על הרצף האוטיסטי פתח לי עולם חדש.  הכל היה מונח לפניי, גם אומץ לא היה חסר לי אף פעם ועל אף שעירום לא מבוקש בארץ ואנחנו עדיין חברה שמרנית  הוא פוגש ונוגע באנשים בכל יום בחייהם; במקלחת, בחוף הים ובחיי המין. בחיי היומיום שלי אני מאד צנועה וכשאני עולה לבמה, על הסט אני משחררת את החסמים. כך היה גם במאה ה-16 רוב האומנים הגדולים ציירו עירום ואני מרגישה חלק מתוך היצירה".

 העולם נפתח לאונגוריאנו, שפתאום  החלה להרוויח כסף ויצאה לעצמאות כלכלית. "אני מקבלת מחמאות מהצלמים הכי גדולים בארץ ובעולם. מובילה קמפיינים לא רק של עירום גם של תכשיטנות, שמלות כלה ועובדת עם צלמים במפגשי צילום וקונספטים. זכיתי גם לתואר 'בעלת אלף הפרצופים', כי שום תמונה שלי לא דומה לשנייה. עד היום מעל 500 צלמים צילמו אותי לפרויקטים שונים. אני עדיין מחכה לפריצה הגדולה והחלום שלי לדגמן לאדידס. עירום זה עדיין טאבו בעיקר בישראל שאין הפרדה בין דת למדינה. באירופה יש מודלים עירום שיושבים ברחוב ומציירים אותם ואין בזה משהו רע או פסול, החיים ממשיכים בשגרה. כך למשל ביום הפיצוץ של גשר מעריב עליתי על הגשר עטופה בעיתוני מעריב לצילום אומנותי כמחווה לגשר. זו לא הייתה פורנוגרפיה, בכל זאת לא כל יום מפוצצים כזה מקום.  יום אחד תהיה לתמונה ערך היסטורי".

מוניקה אונגוריאו. צילום דורון גולן
מוניקה אונגוריאו. צילום דורון גולן

הקול של ההורים

בתוך כל הבועה התל אביבית, אונגוריאנו מתגעגעת לנהריה. היה לה קשה מאד בעיר התובענית והחלום להקים חווה טיפולית רק התחזק. "גרנו בשכונת התקווה מקום שלא אשכח לעולם, לא יכולתי לתת לילדים שלי דירה ברמת אביב, הם לא יכלו להסתובב לבד בקניון והרגשתי שאני במסע של רדיפה להגן עליהם ונהריה עמדה על כל הציפיות.  עברנו לנהריה בתחילת השנה, הבן שלי עלה לכיתה ב' וקיבל את התורה, כל כך התרגשתי. היה לי קשה מאד להוכיח למערכת החינוך בעיר שהבן שלי  נמצא בתפקוד גבוהה, ונלחמתי מאד שישולב. כשחזרתי לנהריה גיליתי המון משפחות  שהאוטיזם פוגש אותם בחיים. זו מתנה שניתנת לאנשים מיוחדים, כך אני מרגישה לגבי הבן שלי, זו לא מחלה אלא שפה שהעולם מנסה לפענח ואני שמחה שהמודעות עם השנים הולכת וגדלה. הרצון שלי להקים חווה טיפולית ללא כוונת רווח שתשרת את כולם ליצור קשרים חברתיים. מאד התאכזבתי מרמת החינוך בעיר כי אין הרבה מקומות חברתיים לבלות בהם והחווה תהיה קול לאותם הורים, זה סוג של צדק שבוער בי"

פתיח תערוכה:  8.3.2018 בין השעות 9:00-00:00, פלורנטין 45 תל אביב בסטודיו לצילום של בוריס בלנקין. כל ההכנסות קודש להקמת חווה טיפולית בנהריה.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות