אביב של יום חדש

מאז שהופיעו דמויות הפרדסן, המטיילת והנערה מתנועת הנוער בכיכר, חרגה משמעותן הרבה מעבר לקישוט בכיכר: תושבי היישוב נקשרו אליהן בקשר מיוחד והחלו להתייחס לכיכר, באופן ספונטני ועצמאי, בצורה אינטראקטיבית. העוברים בכיכר, בין אם תושבי פרדס חנה כרכור ובין אם עוברים ושבים רבים העוברים בה בדרכם מזכרון יעקב, בנימינה ויישובי הסביבה לחדרה, כבר רגילים לראות את הדמויות לבושות בכל פעם בבגד אחר ובידיהן חפצים מתחלפים ששמו אנשים מהיישוב. עבור אביב הפסלת, שעובדת בבטון, זו מחמאה ענקית: "שום פרויקט שעשיתי בעבר לא מביא לי את השמחה העצומה שבתחושה שהצלחתי לדבר אל התושבים בצורה כזאת ולגרום להם ליצור פעילות קהילתית כזאת".

אביב, תושבת פרדס חנה זה 10 שנים, עוד זוכרת את עצמה מתכנתת מחשבי ענק בצבא, בראשית שנות ה-70, כשעידן המחשבים היה בחיתוליו. "הייתי בקורס הראשון, וכלי העבודה שלי היו דף קידוד, עיפרון ומחק. לא הייתה אז מקלדת. זה היה אולם ענק, קפוא, עם המון סרטים מגנטיים ודיסקים ענקיים. בכל צה"ל היה אז רק מחשב אחד, שהיה מהמחשבים הבודדים במדינה, ובכל המחשב הענק הזה היה זיכרון של 250 KB".

הסבת מקצוע

הכניסה לעולם האמנות החלה בעקבות לידת בתה הבכורה, כשהחלה לסבול מבעיה רפואית בידיים. "בקושי הצלחתי להחזיק את הבקבוק של התינוקת", היא מספרת, "הלכתי לחוג קרמיקה כדי לעשות לעצמי פיזיותרפיה, ואז קרה דבר מדהים. פגשתי חומר חדש שריתק אותי ופתח בפני עולם חדש של אפשרויות. הגולמיות והארציות של החומר, שאפשר לעשות איתו מה שרוצים, משכו אותי מאוד".

היא הייתה בדילמה. "מצד אחד אני במקצוע ראוי, מבטיח ו'שווה', ומצד שני הרגשתי שהדבר החדש שאני מגלה מביא אותי למחוזות חדשים וטובים, רציתי לשנות והלכתי עם הלב, להיות פסלת. הסביבה הקרובה לא תמכה במהלך הזה, שנראה לה הזוי. לא היה אז אינטרנט, גרתי בהרצליה ולימודים בבצלאל לא היו אופציה. מצאתי את החוגים הכי טובים שהיו בנמצא, אבל לא רציתי להיות ברמת חוג, רציתי להיות מקצועית, להחליף מקצוע. התחלתי לקבל חוברות מקצועיות מארה"ב ואנגליה, וזה היה מקור הידע שלי. לאט לאט בניתי לי סטודיו, הצגתי את הכדים הפיסוליים שיצרתי בתערוכות ומכרתי עבודות במקומות כמו משכית. לכל עבודה שיצרתי הייתי צריכה שיהיה לה הייחוד שלה".

בהמשך שוב הרגישה, כהגדרתה, את המחנק בגרון: "חלמתי לעשות קירות ענקיים. זה מתחבר לאדריכלות, למקומות שאנשים גרים בהם, ורציתי להתחבר לחוויה של אותם אנשים. כדי לעשות קירות בקרמיקה צריך לחתוך את הקיר לקוביות בגודל התנור ולהיות מוגבלת במגבלות טכניות שונות, וזה לא התאים לי. שוב מצאתי את עצמי בצומת דרכים, מחפשת דרך חדשה. כבר הייתי אז אמא לשלוש בנות, ובכל המעברים האלה גם נפרדתי מבן זוגי".

היא לקחה איתה משהו מהקרמיקה לעולם החדש שהחלה לעבוד בו, עולם הבטון: מוטיב הדפדפים, דפיפים כפי שהיא קוראת להם. "בילדותי הוריי היו לוקחים אותי לחוף הים באפולוניה, שנקרא אז סידני עלי, ובו הצוק מכוסה בדפיפי כורכר. הם מקור ההשראה שלי, כמו נופי המדבר הבראשיתיים. הדפיפים, שאהבתי בקרמיקה, מבטאים את המקום הרגיש והפגיע שבעיקר אנחנו, הנשים, צריכות לשמור אותו ולעטות מעליו מעטה סגור ושומר כשאנחנו יוצאות אל העולם. ברבות מהעבודות שלי בקרמיקה היה מעטה גס וקשיח שעטף דפיפים, חלקם גלויים וחלקם מכוסים. חיפשתי את המוטיב הזה בטכניקה אחרת, ואז נחשפתי לטכניקה חדשה שהגיעה מעולם התעשייה, שיוצקים בו חלקי מתכת וגופי מנועים ופירזולים. רציתי לצקת כך, אבל לא במתכת אלא בבטון. חודשים ארוכים הסתגרתי בסטודיו כדי למצוא דרך לצקת בבטון את מוטיב הדפיפים. פיתחתי את הדרך לעשות אותם בבטון וגם לעשות את כל העבודה קלה ודקה. לא היה לימי שיזיז עבורי עבודות גדולות בסטודיו, והייתי צריכה להרימן ולהזיזן בעצמי"

קיר ענק שיצרה לבית יד לבנים במגדל העמק הוא דוגמה לקיר של 100 מ"ר שיצרה בבטון. גם הקיר של חזית היכל התרבות מוזה במרכז מיר"ב שבחוף הכרמל הוא דוגמא כזאת. "כשאני מסתכלת לאחור אני מגלה שלקחתי על עצמי פרויקטים מאוד גדולים, מתוך אמונה שאצליח לייצר אותם ושיעמדו שנים ארוכות, מה שאכן קרה. כל פרויקט שלי הוא מבחינתי אתגר".

היום היא יוצרת רק מבטון, גם עבודות קטנות יותר לבתים של אנשים, שנראות ייחודיות ובולטות בחספוס ובגולמיות שלהם בבתים האורבניים של ימינו. "אני מזמינה אנשים להכניס לביתם עבודה ולפתוח את הלב. כשאדם נמצא במקום המעוצב שלו, בנוכחות של משהו כזה, מהטבע, שלא עשוי בשום תבניות, צריך לפתוח את הלב, וכל עבודה היא חד פעמית".

כשנולדה נכדתה הבכורה, נכנסו צבעים לחייה. "זה התחיל כשפנתה אליי אישה שמייצגת אמנים ברשויות מקומיות ואמרה לי שצריך פסל בכיכר כלשהי באזור זוגות צעירים, והחלטתי שזה צריך להיות צבעוני. מספר ימים לפני כן כתבתי במחברת שלי שאני רוצה להיות פרפר. יצרתי לעצמי את הדמות הראשונה מדמויות שאני קוראת להן 'אישה פרפר'. היום כבר יש בארץ תשע כאלה, מהן שלוש בקרית גת. 'אישה פרפר' חיה כמוני, כאן ועכשיו. אני חולמת להפיץ לכל הנשים בעולם את המסר הזה, שייצאו עם היכולות המדהימות שלהן ויחיו במלואן, לא בסבל. כל אחד הוא עולם יחיד ומיוחד וצריך להיות באמונה שהוא יכול. אני מעבירה את המסר הזה גם לנכדים שלי. כשאדם קם בבוקר באמונה הפנימית הזאת, השמיים הם הגבול".

בגדי בטון

אם נחזור לכיכר מקלף, אביב מספרת כיצד יצרה את הדמויות שתושבי היישוב נקשרו אליהן באופן אישי: "לפני שלוש שנים קיבלתי טלפון מפקיד של הקבלן שזכה במכרז על כיכר מקלף, שאמר לי שצריך דמות בגודל אמיתי בכיכר. לקחתי על עצמי את האתגר החדש וחיפשתי פסל שידריך אותי ביצירת דמות כזאת, אבל מהפסלות שפניתי אליהן בעניין שמעתי רק דיבורים על מכשולים וקשיים. הבנתי שאני הולכת לעשות את זה לבד.

עשיתי ניסיונות קטנים, למדתי מסרטים ביוטיוב וממאמרים באינטרנט, והתחלתי ליצור. את ברכת הדרך לפרויקט נתן לי הפסל צביקה אלטמן, שראה את הדגמים הראשונים שיצרתי ועזר לי להחליט שזה בסדר ואני יכולה להמשיך. יצרתי דמות על בסיס דמות של חלון ראווה, 'השמנתי' אותו, הלבשתי אותו בבגדי בטון אותנטיים של בעל הבית שלי שהיה פרדסן, אוברול ומגפיים. את הפנים תרם לי פרדסן אחר, ראובן קוק שגר ממש ליד הכיכר, ויצקתי את פניו לאחר שלקחתי מהם תבנית. את הכיכר תכנן האדריכל צביקה קנוניש ממשרד האדריכלות 'קו ונוף', וביחד הגענו למסקנה שדמות אחת לא מספיקה לכיכר הגדולה הזאת. הדמות הראשונה, פרדסן בן 70 המנופף לשלום לקהל, מייצגת את האזור. מכיוון שהכיכר היא צומת דרכים חשובה המקשרת בין פרדס חנה וכרכור, הים וכל העולם, החלטנו ליצור דמות של מטיילת שעצרה לרגע לשתות מים, והדמות השלישית בכיכר היא דמות של הדור הבא, ילדה מהצופים שממשיכה את הערכים.

ככל שעבדתי על העבודה הזאת החלטתי שאני מעוניינת להכניס את כל פרטי הפרטים האפשריים, כולל קמטי הבגדים, תפרי המגפיים ועוד. עבדתי על הכיכר בסך הכל שלושה חודשים: חודשיים על דמות הפרדסן ועוד חודש על שתי הדמויות האחרות. יצרתי הכול מקליפות דקות ומאוד חזקות, כחלקים שכל אחד מהם יכולתי להרים בעצמי, ורק כשחיברתי הכל הכנסתי קונסטרוקציה לפסלים ומילאתי בבטון. כל זה חוץ מהראשים, שמנוף העביר אותם כשהם כבר מלאים. יצא שהפסלים האלה התחילו להיות פסלים קהילתיים. אנשים התחילו לשים עליהם פרחים, להלביש אותם ולהביע להם את אהבתם. חשבו שאולי זה מרגיז אותי. להיפך, זה מאוד משמח אותי שאנשים מתחברים לפסלים, שזה עושה להם חוויה אורבנית קהילתית חיובית. אמנות היא תקשורת, וכשמישהו מגיב ליצירה, סימן שעבר המסר. ביום העצמאות שמים דגל ישראל בידו של הפרדסן, ולילדה שמו מדליה.

אחרי פורים שמים אביזרים של פורים שנשארו מהחגיגה. בחורף הלבישו את הילדה במעיל, בקיץ בחולצות. אנשים מספרים שהם מתכננים מה יוסיפו להן הפעם. נותנים להן המון תשומת לב. לאחרונה התחילו להופיע במקום שלטים: 'מזל טוב ליום ההולדת', 'מזל טוב לגיוס' וגם 'התינשאי לי?'".

לאחרונה היא החליטה לגלות לעולם את סודות הטכניקה שפיתחה במשך 20 שנה, אחרי שאנשים שאלו אותה איך היא עושה זאת. "כיום אני עושה סדנאות מצומצמות, פעם בחודש, בהן אני מעבירה את הידע, וזאת במקביל לפיסול ושיווק של עבודותיי. לאחרונה שלח לי היקום רעיונות חדשים. פיתחתי בטון אקולוגי, ללא חול. בזכות זה, היום הבטון שלי קל וחזק יותר, וזה משפיע גם מבחינה עיצובית".