טרגדיה בעכו. שלמה מרמוס, הבעלים של חנות מרמוס חומרי בניין המיתולוגית, נפטר השבוע בנסיבות טרגיות לאחר שנאבק במשך שבע שנים במחלת הסרטן. מרמוס היה איש נדיב, איש של חסד, שעזר לתושבי עכו בסתר, יהודים וערבים ללא הבדל דת, גזע או מין.
משפחתו, שממשיכה את דרכו – רעייתו מרים, ילדיו: שחר, סיגל, יניב ואודליה מתקשים להיפרד מאביהם, שהפך למוסד בעכו. כל בני המשפחה עובדים בעסק המשפחתי שהקימו במרכז רסקו. אין ילד בעכו שלא הכיר את אימפריית מרמוס.
אולם שבע השנים האחרונות היו קשות מנשוא. מרמוס התמודד עם סרטן אלים בראשו. נלחם, עבר טיפולים וסדרת ניתוחים. הכאבים והתמודדות היו קשים לו מאוד. בדיוק השבוע, בזמן השבעה, היה צפוי לחגוג נכדו של מרמוס את טקס החינה והאירוע בוטל. המשפחה יושבת שבעה יחדיו ועצובה מאד לאור לכתו של האיש שכל עכו העריכה.
מרמוס, 70, עלה ארצה מרומניה כשהיה בן 8 יחד עם הוריו, אחיו ואחיותיו. לאחר שהות במעברה ובאילת הגיעו לעכו. אחיו, שיושב שבעה יחד עם ילדיו ועבד עימו בחנות מספר על אח מופלא ומנהיג אמיתי. "בסוף שנות ה~50 היה מאוד קשה. נאלצנו לעזור בפרנסת הבית. לא ידענו מה זה ילדות. שלמה ואני עבדנו מגיל 12. אבא היה חייט והרוויח מעט ואמא הייתה רבנית. היינו צריכים לגור בחדר אחד כולם ובתקציב של 50 לירות. דודה שלנו אדלה הייתה צבעית. והיא לקחה אותנו לעבוד איתה בצביעת מבנים. כך התחלנו להיכנס לתחום השיפוצים. אחי תמיד אמר שהוא לא יכול לראות עוני ורעב. לא יכול להראות אנשים במצוקה שאין להם מה לאכול, כי ככה אנחנו חיינו, לכן היה מתחלק בכסף שלו, אפילו בארוחת הצהריים. הוא הקים מפעל חיים בסתר".
שחר, בנו הבכור של מרמוס וממשיך דרכו, אומר שיהיה קשה מאד להיכנס לנעליים של אביו. "אבא נלחם, הוא לא הסכים להיות תלוי באף אחד. מגיל קטן לא ויתר לאף אחד מאיתנו, לא ידענו מה זה חופש גדול, ידענו רק לעבוד בחנות. הלוואי ויכולתי לעשות 10 אחוז ממה שאבי תרם לחברה".
הפרלמנט העכואי
בשנות ה~70 מרמוס הקים חנות קטנה לחומרי בניין עבור רעייתו מרים. הם היו נושאים מעל 48 שנים. החנות עם השנים התפתחה וגדלה וכל הילדים החלו לעבוד בה, כשלכל אחד יש תפקיד ואחריות אחרת.
שחר: "החנות שלנו הייתה כמו מפגש פרלמנט עכואי. כל בוקר היו מגיעים החברים של אבי, שותים עימו קפה. הוא לא התרברב אף פעם וראינו בעיניים שלו את האושר הגדול במשפחה שהקים. אבא רצה לספק לקהל העכואי את כל המוצרים שהם צריכים בכל תחום בחיים. התחום גדל ואבא החל לעבוד עם עמידר ועם חברות קבלניות ונבנה קשר ואמון גדול בין התושבים לאבי. אף פעם הוא לא חיפש כל תואר, או טפיחה על השכם. הוא היה גאה ב~20 העובדים שלו וראה בהם משפחה לכל דבר ועניין. הוא גם לא רצה להעביר את השרביט הלאה, רצה להמשיך לעבוד במה שעשה הכי טוב. אבל הגוף שלו בגד בו. הוא איבד את יכולת הניווט והאיזון. בשנים האחרונות הרגשנו את הסבל שלו בכאב גדול והוא לא רצה לעבור טיפולים. לאבא שלי מגיע כל הכבוד הראוי. אני רוצה שיזכרו אותו כאדם משפיע עם הרבה חברים מסביבו. איש שאהב את הבריות יותר מאשר את עצמו. נמשיך את המורשת שלו, וננציח אותו לדורות הבאים".
