לפני זמן מה קראתי ספר על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שכתבה העיתונאית מאשה גסן. בין השורות מצאתי שהסופר האהוב והנמכר ברוסיה בשנות האלפיים הוא בוריס אקונין. החלטתי שעשרות מיליוני רוסים לא טועים וקניתי שניים מספריו, מה שהתברר כתענוג אמיתי צרוף. בוריס אקונין הוא שמו הספרותי של גרגורי צ'חרטישווילי, גיאורגי במוצאו, פרופסור לבלשנות וספרות יפנית.
אקונין, בשמו הספרותי, כותב על רוסיה של סוף המאה ה-19. הספר הראשון שלו, "עזזל", מספר סיפור בלשי מופלא על מוסקבה בתקופת הצארים, על חיי הרוסים בתקופת הדמדומים ההיסטורית, על המשטר ושלוחותיו, רומן בלשי מפתיע, מעורר השראה, חובק עולם, תככים, מזימות וגיבור שהוא בהחלט ג'יימס בונד של המאה ה-19, ובתוך כל זה תיאורים אותנטיים של תרבות ומאפייני חיים בתוך מבוך ספרותי חכם שיש בו מחוות ספרותיות לקלאסיקנים רוסיים, כמו פושקין, צ'כוב ואחרים.
הספר השני, "גמביט תורכי", עוסק באירוע היסטורי, מלחמת רוסיה ותורכיה בבלקן ב-1877. שתי האימפריות הגדולות של המזרח בנקודת הכרעה, כתוב ברוח התקופה עד שנדמה לך לפרקים, שמדובר בסיפור היסטורי ולא ברומן עם נופך פוליטי מלחמתי ותככים של ריגול חובק עולם. כמעט לכל דמות בסיפור יש מקבילה היסטורית, וזוהי שיטה ליצור אופי של אמינות כלפי הקורא. גם פה אפשר למצוא את רוחם וסגנונם של פושקין, טולסטוי, דויסטוייבסקי ואת גדולי הסופרים הרוסים. בוריס אקונין, בספריו הנפלאים, עזר לי לעבור את הסערה החורפית האחרונה, ונראה לי שכיף גדול יהיה לקרוא את חמשת ספריו שעדיין לא קראתי.
