בן הדוד שלי, יואב, נפטר השבוע, והוא בן 42. הוא חיכה שנים רבות לתרומת כבד, אבל כפי שאתם בטח מבינים כבר, זה לא קרה. זה לא שלא נפטרו בשנים האחרונות אנשים שיכלו לתרום את הכבד שלהם. ודאי שכן, הם פשוט העדיפו, או אולי בני משפחתם העדיפו, למות איתו. קיוו שיחמם אותם כל הדרך למטה. וכך, אנחנו נאלצים להיפרד מיואב.
לא היינו קרובים, יואב ואני. הוא חזר בתשובה, באיזשהו שלב, ואני רחוקה משם אלפי קילומטרים. אבל אנחנו משפחה קרובה גם לקרובים הרחוקים במשפחה שלנו. ידענו כבר מזה זמן מה שאלו הם ימיו האחרונים, שאין יותר מה לעשות.
על מה אדם, שנמצא בהכרה מלאה אגב, חושב בימיו האחרונים? האם הוא עורך חשבון נפש? מעלה זיכרונות? אני משערת שהוא בעיקר פוחד. פוחד ממה שקורה רגע אחרי. פוחד מאי הוודאות, כי היא בעצם זו שגורמת לנו לפחדים העמוקים ביותר.
פרידה היא לא דבר קל, ולא משנה באיזו סיטואציה ובאיזה גיל. מהרגע הראשון שבו אנחנו נפרדים מהרחם החם והמגונן של אמא, דרך הפרידה הראשונה בבוקרו של יום תמים לכאורה בגן הילדים, הפרידה הראשונה מהאדם שבו התאהבנו, ועד הרגע האחרון, שבו אנחנו נפרדים מהיקרים לנו ביותר. פרידה אחרונה לתמיד. בכל פרידה אנחנו מתקשים, שלא לומר מסרבים להסתגל לכאב הנורא הזה שהיא מסיבה לנו. למה כל כך קשה לנו? האם בספירה הזאת, הלא מודעת, שכל אחד עושה לעצמו, של מספר האנשים שאוהבים אותו, מבהיל אותנו לחשוב שיש לנו אחד פחות?
כי מי באמת מאמין הרי, שאדם נמדד במספר האנשים שהוא אוהב, ולא במספר האנשים שאוהבים אותו? הרי כל חיינו אנחנו רק מלקטים אנשים שיאהבו אותנו, שיחממו אותנו בימי חיינו הקרים. ואולי קשה לנו, כי בכל לוויה, אנחנו רואים את הלוויה של עצמנו, ועם זה, תודו, לאף אחד לא בא להתמודד. אני לא מאחלת לאף אחד לעמוד בסיטואציה שהוא צריך תרומה ממישהו. במיוחד לא תרומת איברים. אבל אם אתם כבר מתים, בחיאת, מה אכפת לכם שאנשים אחרים חיו בזכותכם? למי שעדיין אין, בבקשה, כרטיס אדי זה דבר בסיסי. כדי שאנשים אחרים לא ייאלצו להיפרד.
