כמאל ניסה להסתתר מאחורי הדלפק בחנותו כשהרוצחים במדי צבא נכנסו פנימה. הוא לא היה חמוש והוא ידע שהוא מת בעודנו חי. הרוצחים ירו עליו שתי מחסניות, בסך הכל כ-40 כדורים. דם היה בכל פינה בחנות. נראה היה שנשמתו של הקורבן יצאה החוצה מתוך נקבי היריות. ברגע שאתה רואה כל כך הרבה דם, אתה מתחיל לבדוק את גופך שלך, שמא אתה הוא זה הפצוע. אינך מסוגל לקלוט שבתוך אדם אחד יכול להיות כל כך הרבה דם. אתה חש את לשונך נפוחה ואת רגליך רועדות מעוצמת הזעזוע. אתה מרגיש את אישוני פניך נמסים בתוך אגם הדם הסמיך.
היית רוצה באותו הרגע להיבדק, לוודא שלא אתה הוא הקורבן. חלק מהמזימה הגדולה. באותו רגע אתה רוצה לקבל שני עירויי דם בו זמנית. אתה רוצה שקיבתך תהיה פחות מכווצת, שתוכל לדחוף לפיך מזון מבלי להקיא. לדם הקרוש שנספג בטייח יש ריח חריף מיוחד, ריח של מוות. כן, למוות יש ריח והוא חריף ומטריד. אחר כך מגיעות פנימה למקום שתי נשים. אמו ואשתו של הקורבן, אוחזות חזק אחת את השנייה, הן יודעות היטב מה שקרה, אבל הן עדיין מקוות שחלה טעות, שהשמועה היתה שקרית, שאולי יש טעות בזהות, שאולי יקרה הנס.
התקווה מבעבעת בגוף והדופק זועק החוצה. אין, אין מה לעשות, הצעקות והבכי הנורא מצביעים על כוח הכובד של המציאות. כמאל שם על הרצפה את גופתו השסועה מרוסקת לאלפי רסיסים קטנים, את התקווה שעוד היתה שנייה קודם, במקומות שכאלו אין אדם מחליט על גורלו. סך הכל עוד בן אדם שיצא ליום עבודה להתפרנס ולא חזר הביתה. כמוהו היו באותו יום יותר ממאה גוויות מרוסקות בתוך שלוליות דם בפרברי העיר.
עברו לטור: פרברי דמשק 2
