זה מקרה שרק ותיקי עכו זוכרים אותו ורק מספר קטן מאוד של ילדים וביניהם אני ראו את השניות האחרונות שלו. וכיום לאחר שנזכרתי במקרה אני חושב שמן ההגינות וגם ראוי לעשות צדק עם הטייס עמוס אבני ז"ל ולהזכיר את המקרה, על אחת כמה וכמה כאשר מתקרב יום הזיכרון לחללי צה"ל. אולי מישהו בחיל האוויר יקרא את זה ויפעל לתת לעמוס הגיבור צל"ש, בדיוק את מה שמגיע לו.
היה זה ביום חורפי לא גשום, בינואר 1962, הייתי אז בן 10 וגרנו בבלוק הצפוני ביותר בעכו המערבית באותה השנה, ברחוב גיבורי סיני 29. שיחקנו אז כמה ילדים ליד תעלת ניקוז מי הגשמים שעברה בין הבלוק שלנו לבין בית הספר היסודי ביאליק שנמצא כ-100 מטרים צפונית לבלוק שלנו שהיה מאוכלס באותה השעה במאות תלמידים. אינני זוכר בדיוק במה שיחקנו אבל לפתע שמענו רעש מטוס חזק מלמעלה וכשהבטנו לכיוון ראינו מטוס גדול מתקרב אלינו בצלילה זוויתית מכיוון דרום ובמסלול התנגשות היישר לכיוון הבלוק שלנו או אפילו לכיוון בית הספר.
נראה לי שכולנו לא היינו מודעים אז לגודל הסכנה אלא פשוט עמדנו המומים והבטנו בו. כשמטוס הווטור התקרב אלינו ראינו בבירור את הרמת החרטום שלו מעט למעלה כך שהוא יצא ממסלול הנפילה הקטלני שלו, עבר מעל לבלוק שלנו ובית הספר בגובה של בערך 50 מטרים מהקרקע והתרסק עוד כמה מאות מטרים
צפונה מאיתנו, עניין של עוד שתיים-שלוש שניות. היה פיצוץ אדיר שנשמע היטב בכל האזור ועשן שחור וסמיך היתמר למעלה. אני וכל הילדים רצנו מיד למקום הנפילה שהיה ליד הכביש המוביל לבית החולים מזרע, כ-100 מטרים מדרום לכביש וליד מסילת הרכבת. בהגיענו לשם נדהמנו לראות את גודל הבור שיצר המטוס שנפל. להבות אש עדיין בערו על רגבי האדמה הספוגים בדלק. הטייס שכב ללא ניע וללא הכרה ממש ליד הבור. אנו הילדים ועוד כמה מבוגרים לא ידענו מה לעשות כדי להציל אותו ולא עברו יותר מכמה דקות עד שהגיע אמבולנס מבית החולים מזרע הקרוב עם רופא, בדקו את הטייס ומיד לקחו אותו לבית החולים נהריה. המקרה ליווה אותנו בשכונה עוד כמה שבועות ובמשך הזמן נשכח. אנחנו כמובן לא ידענו אז מי היה הטייס ומה היו נסיבות ההתרסקות שלו. לפני כמה שבועות נזכרתי פתאום במקרה ואמרתי לעצמי שמאוד מעניין אם כתוב על
המקרה הזה באינטרנט, ואכן מצאתי את המקרה וגם את שמו של הטייס. ובכל מה שהיה כתוב על המקרה לא היה שום איזכור בנושא הטיית המטוס מעט למעלה כדי למנוע את הפגיעה בבלוק ובבית הספר אבל מה שכן היה כתוב זה שהטייס נטש מאוחר מדי.
ורק אז הבנתי מדוע הטייס נטש מאוחר מדי, הטייס התאמץ מאוד למנוע את הפגיעה בבלוק ובבית הספר ובכך הוא הקריב את עצמו והציל הרבה מאוד משפחות וילדים ומנע אסון גדול מאוד. בשלב זה החלטתי שהמידע הזה על השניות האחרונות של ההתרסקות ועל המעשה הנועז של הטייס עמוס אבני, ראוי להגיע למשפחתו ואולי אף לחיל האוויר. התחלתי לברר אם היו לעמוס קרובים וצלצלתי ליחידה להנצחת החייל, ושם לאחר חיפושים מרובים עלו על כך שהיתה לו עוד אחות צעירה ממנו והם גרו אז בדרום הארץ. לאחר תחקיר לא פשוט ובעזרתה של אשתי הגענו לטלפון של אחותו, צילצלתי אליה וסיפרתי לה את הסיפור. היתה כמובן התרגשות גדולה מאוד לקבלת המידע החדש, אך אני יכול רק להצטער מאוד שהאירוע נגמר באסון והטייס עמוס אבני לא שרד את ההתרסקות.
כתב: משה (מוקי) זיו (גוזמן)
